אמירה בסגנון "חרא של מדינה" תמיד מקוממת אותי וגורמת לי לצאת מכליי. כאשר היא מושמעת מפיו של אדם מבוגר, אין ביכולתי לעשות הרבה, זולת הסתייגות מדעתו ושמיעת הסיבות, העצובות לרוב, שגרמו לו להגיע למסקנה קיצונית כזאת. לעתים גם מציאת אוזן קשבת מקלה במקצת על הדיכאון, אובדן הדרך, הייאוש. יכול בהחלט להיות שהחיים נתנו בידיו קלפים מזופתים, בריאותו התדרדרה, הוא איבד מישהו מיקיריו, מצבו הכלכלי בכי רע וכיו"ב, אולם כאשר האדם היורד בחריפות כזאת על מולדתו הוא צעיר, שרוב חייו לפניו, נשוי לאישה אוהבת ואהובה ואב לילדים חמודים (כמו במקרהו של האדם שעורר אותי לעסוק בנושא), אני תוהה, מה גרם לו להשמיע דעה נחרצת כל-כך? נכון שקיימות ארצות בהן אדם בעל נתונים כמוהו היה משתכר יותר וזוכה לרמת חיים גבוהה יותר, אבל האם כסף הוא חזות הכול? אני מנסה להסביר לו, כי כאדם השולט בשפות אחדות, המעורה באמצעות קרובים וידידים, בנעשה בלפחות שלוש מדינות אחרות בתבל, אני יכול להבטיחו נאמנה, כי מדינת ישראל רחוקה מאוד מלהיות הגרועה והמושחתת שבמדינות (אם כי לא אומר, שהיא הטובה שבהן).

אני מביע את דעתי הזאת לא רק בגלל האנטישמיות שאני ומשפחתי התנסינו בה על בשרנו, אלא בגלל שאני משוכנע שבארצנו קיימת פתיחות, חמימות, גישה ידידותית ונכונות להושטת עזרה לזולת שרק במדינות מעטות בעולם מצויה כמוה. זאת היא כמובן מסקנה אישית, המבוססת על התנסותי והתרשמותי בלבד, אבל סיפורים שאני שומע מידידים בחו"ל, מאששים אותה. ידידה החיה בארה"ב סיפרה לי, כי יחסיה עם הדרים בשכנותה מצטמצמים ל'בוקר טוב', ו'ערב טוב' קורקטיים בלבד. כאשר בעלה נוסע לחו"ל ומכוניתה אינה מתניעה, היא אפילו אינה מעלה בדעתה לבקש את עזרתם של אחד משכניה. זה פשוט לא מקובל בארצה. מן המפורסמות היא אדישותם של עוברי האורח לאדם שהותקף וזועק לעזרה, או לאחד השוכב חבול ברחוב.

באחד הימים סיפרתי באינטרנט לידיד על המסורת היהודית ללכת לנחם אבלים היושבים 'שבעה'. הוא נאנח והביע משאלה, כי הלוואי ובארצו היה קיים מנהג כזה.

לפני כשבוע שמענו כולנו על המקרה הטראגי שאירע בירושלים, כאשר פעוטה בת שלוש, רחל סופר, נפלה אל בור שמישהו השאיר פתוח. הבור הכיל אשפה אורגנית, שהחלה לתסוס ופלטה גזים רעילים. מנשה כליפא, אברך כבן 50, אב לחמישה, שהזדמן לסביבה, ירד אל הבור, חילץ את הילדה, אבל הוכרע בעצמו על-יד הגזים. כוחות ההצלה שהגיעו למקום, מצאו את הילדה מחוץ לבור, ללא סימני חיים ואת מצילה שוכב מחוסר הכרה בתוכו. הגבר הובהל לבית חולים "במצב אנוש" מחוסר הכרה וללא דופק.

הקריאה על מעשה ההצלה אציל הנפש של האברך הנ"ל העלתה בי זיכרונות על מקרים דומים שהתרחשו בארץ בעבר.

רק לפני חודשים ספורים הייתה העיתונות מלאה בתיאור תאונתה של יסמין פיינגולד בת ה-20, אלופת ישראל בחתירה על קיאק, שהתאמנה לפנות ערב כהרגלה בירקון. מסיבה שאינה ברורה, התהפכה הסירה. החותרת שהייתה מחוברת אליה, לא הצליחה לשחרר את רגליה והחלה לטבוע. אבי טויבין, בן ה-62, שעסק בג'וגינג לאורך הנהר, זינק למים העכורים ומשה את פיינגולד. סופו של אירוע זה, שעלול היה אף הוא להסתיים בטרגדיה, הוא טוב. צוות של מד"א ביצע בספורטאית פעולות החייאה והצליח להחזיר לה את הדופק והנשימה. אחר כחודשיים וחצי, שבמהלכן עברה תהליך שיקום בבי"ח לוינשטיין, חזרה האלופה (שיתכן והיא בתו של אייבי נתן, שהקדיש את חייו למאבק למען השלום במזרח התיכון) להתאמן בירקון. היא גם התמודדה במסגרת המכבייה וניצחה.

אבי טויבין סיפר שפחד מאוד לקפוץ למים. אף על פי כן, כשראה שהחותרת נלכדה תחת סירתה, לא היסס, פשט את בגדיו, קפץ למים וחילץ אותה. בכך שימש דוגמא ומופת להתנהגות אזרחית מהמעלה הראשונה. במסגרת טקס שנערך בירושלים, העניק לו נשיא המדינה, שמעון פרס, ציון לשבח על מעשה מופת למען הזולת. 

רובכם שמעתם בוודאי על קורבנו העילאי של רועי קליין. ב- 26 ליולי 2006, במהלך מלחמת לבנון השנייה, השתתף רב-סרן קליין, בן ה-31, הסמג"ד של גדוד 51 בגולני, בקרב עקוב הדם שנערך בעיירה בינת ג'בל. במהלך חילופי האש והקרבות, הוא הבחין ברימון שהושלך לעבר כוחותינו ומאחר וידע שמאוחר מדי למנוע את פגיעתו ולהתגונן מפניו, צעק "שמע ישראל", זינק עליו וחסם את מרבית הרסיסים בגופו. על המעשה הנאצל של הצלת חיי חייליו הוענק לו עיטור העוז. רועי קליין הותיר אחריו אישה ושני ילדים קטנים בני שלוש ופחות משנה. 

למעשה גבורתו של קליין קדמו עוד שני מקרים, הקשורים אף הם לכלי הנשק הפשוט יחסית, שאינו מכוון לכתובת מסוימת ותפקידו להרוג כמה שיותר אויבים בטווח פגיעתו, רימון הרסס. 

במבצע קדש, ב-1 לנובמבר 1956, בקרב על מעבר המיתלה, הוביל סגן עובד לדיז'נסקי בן ה-25 את הסתערות מחלקתו על כוח מצרי מבוצר היטב. הקצין הטיל רימון לעבר האויב וכשהרימון התגלגל בחזרה לעבר כוחותינו, הצמיד אינסטינקטיבית את החייל הקרוב אליו לסלע וסוכך עליו, כשפניו מול הרימון וקלט את רוב הרסיסים לגופו. על פעולה זו קיבל לדיז'נסקי לאחר מותו, את עיטור העוז בשנית (בפעם הראשונה זכה בו שנה לפני-כן, בקרב עם הסורים, ליד הכינרת).

מעשה ההקרבה העצמית הידוע הראשון בצה"ל, אירע ב-1954. בעיבורו של מחנה צבאי, השתחררה נצרת רימון, אותו פירק נתן אלבז בן ה-22. כאשר החייל הבין, כי במחנה הצפוף לא יוכל להשליך את כלי הנשק הקטלני מבלי לסכן את חיי חבריו, הוא התרחק בריצה, הצמיד את הרימון לגופו והתפוצץ עימו. מעשהו של אלבז הפך למשל והוא לא רק עוטר באות המופת, אבל גם רחובות בערי הארץ נקראו על שמו.

'הקרבה', 'קִרבה', השורש המשותף למילים אלה (וגם ל'קרבן') מדגיש את מהות הקשר האינטימי בין היחיד והרבים. אדם חייב להקריב משהו מעצמו על-מנת לאפשר לאחרים לקחת חלק בחייו ואף להשפיע עליהם. כל התקרבות לאחר, מותנית בנכונות להקריב משהו מעצמו ובנוסף, טומנת בחובה שינוי של כל אחד מהצדדים המעורבים וכל שינוי - כידוע - מחייב ויתור והקרבה של מה שהוא היה לפני השינוי.

ההקרבה המוחלטת (ultimate sacrifice) היא כמובן הוויתור על החיים עצמם למען האחר. שומרי ראשיהם של אישים חשובים חייבים בתוקף תפקידם לסוכך בגופם על האישים שעל ביטחונם הופקדו. עצם ההצטרפות למערכת צבאית כלשהי, גם אם היא נעשית באמצעות גיוס חובה, מראה על נכונות להקריב את חיינו למען הגנת המולדת, עמנו וקדושת חייה של האוכלוסייה האזרחית התמימה.

לקטתי לכאן רק כמה מקרים ידועים. לא חסרים נוספים, בהם למשל בודק בטחוני מנע פיגוע המוני ושילם על הקרבתו בחייו, או בפציעה חמורה.

כפי שאמר נשיא המדינה: "מעשיהם של אלה שהקריבו את הדבר היקר ביותר, את חייהם, למען חבריהם, משקפים את הלב האנושי החם הפועם בקרבה של החברה הישראלית. הגמול להקרבתם הוא הניצוץ שהדליקו בעיניים כבויות, בחיוך שהעלו על פנים חרושות כאב ובחדווה שהשיבו לנפש נכאה, הייאוש שעקרו והתקווה ששתלו". 

האם תסכימו עימי שכייף לחיות בארץ בה נולדים וגדלים גיבורים כאלה?