מס' צפיות - 359
דירוג ממוצע -
גשם שחור / אנסמבל הרצליה בשיתוף חיפה - ביקורת
מאת: אלעד נעים 10/07/09 (13:11)

שואה גרעינית היא נושא אשר נמצא במרכז השיח הציבורי מאז מלחמת העולם השנייה, עת תקפו כוחותיה של ארה"ב את הערים היפניות הירושימה ונגסקי באמצעות נשק גרעיני, ותקיפה זו, לטענת רבים, היוותה את הגורם לסיום המלחמה, אם כי בימינו כבר ישנן עדויות שלא כך היו פני הדברים. למעשה, מאז ועד היום האיום הגרעיני ממשיך לרחף מעל ראשינו ומהווה חלק בלתי נפרד מהזיכרון הקולקטיבי, וניכר כי מירוץ החימוש הגרעיני לא נפסק בעקבות השימוש בנשק זה במלחמת העולם השנייה, אלא להיפך - התגבר והתרחב, ולא בכדי יש כאלו אשר מסמנים את השימוש בנשק הגרעיני בזמנו כתחילתו של עידן חדש. מיותר לציין, שגם בימינו חרף התוצאות ההרסניות והקטלניות מימי מלחמת העולם השנייה, השימוש בנשק גרעיני הוא עדיין איום רלוונטי ואקטואלי, והעיסוק בו רב.

 

בשנת 2007 עלתה במסגרת פסטיבל ישראל ההצגה "גשם שחור" כהפקה משותפת של אנסמבל תיאטרון הרצליה ושל תיאטרון חיפה, וכיום ההצגה מהווה חלק מהרפרטואר הקבוע של התיאטרון. העבודה על ההצגה החלה בעקבות סרט אמריקאי לא מוצלח שבו צפתה במאית ההצגה (שגם עיבדה וערכה מוסיקלית), אופירה הניג, ומתוכו ריצדה בזכרונה התמונה של פטריית העשן לאחר הטלת הפצצה הגרעינית על הירושימה. היא ביצעה תחקיר מעמיק של הנושא, ופנתה אל המשורר והמתרגם שמעון בוזגלו על מנת שיכתוב מחזה בהתאם לחומר שנאסף, והוא שילב בו טקסטים היסטוריים לצד טקסטים מקוריים. למעשה, חלק נכבד מהעבודה על המחזה היה כבר לאחר ליהוק של השחקנים ותוך כדי תנועה. בהמשך נבנו דמויות אשר מספרות את סיפורה של המציאות תוך העלאת שאלות לבחינה ותוך גירוי לביקורתיות.

 

מעבר לעדותה של הבמאית, ניכר כי העבודה על ההצגה כאנסמבל הייתה מוצלחת במיוחד, והיא מלאה בייחודיות דווקא מתוך כך שהמחזה נכתב תוך כדי העבודה המשותפת עם הצוות הטכני ועם השחקנים. היכולת לעורר רב שיח בין אלו אשר לוקחים חלק בהעלאת ההצגה מאפשרת תהליך קבוצתי פורה ומאתגר שפירותיו ניכרים בבירור, ולא כל במאי שותף לתפיסה תיאטרונית שכזו, שכן בד"כ הבמאי מכתיב את החזון ומשאיר יחסית מעט מקום למעורבות מצד שאר הצוות. ככלל, תפיסתה של הבמאית היא שבירת המוסכמות המוכרות לקהל הרחב בתיאטרון, ועל כן "גשם שחור" היא הצגה שאינה מתאימה לצופה הממוצע, אלא לצופים אשר בין השאר רואים באומנות התיאטרון כלי ביקורתי, משמעותי וחשוב, ואולי יותר מכל מסוגלים לקבל אותה מבלי להתלהם. כמו כן, הצגה מסוג זה מעוררת לא מעט כמחשבה אצל הצופים, בעיקר שאלות אשר נוגעות ליכולת של כל אחד ואחד מאיתנו להשפיע על גורל, אשר לכאורה ידוע מראש. ללא ספק, זהו תיאטרון מסוג אחר, שונה וייחודי, אשר מציב מראה בפניו של הקהל ובאמצעות מידה מסוימת של ציניות, מעצים את הרעיון אותו רצתה הבמאית להעביר.

 

כצופה אני בתפיסה שהצגה מוצלחת נשענת על שלושה יסודות חשובים, שהשילוב ביניהם הוא הקריטי - מחזה, במאי ושחקנים, וב"גשם שחור" עבודת הבימוי מעניינת ואף מרתקת, ורוב השחקנים עושים עבודתם נאמנה, אולם המחזה אינו מגובש אינו בעל קו עלילתי אחד, אלא מאגד בתוכו כמה סיפורים מקבילים, שירים ומיצגים אשר צרובים בזכרונינו. יחד עם זאת, דווקא העובדה שאינו מגובש היא מתוך מטרה מסוימת אשר משרתת את הרעיון של ההצגה. יתר על כן, בהצגה ישנן לא מעט תמונות אשר יוצרות בקרב הצופים הקשרים לתמונות מוכרות אחרות, אשר כאמור צרובות בזיכרוננו הקולקטיבי, וזהו בעיניי כוחה של ההצגה. כמו כן, ההצגה רצופה בשימוש במוטיב הידיים שמורמות מעלה וחשות את טיפותיו של הגשם השחור, אשר מתאר תנועה טבעית ונורמטיבית, אולם היא גם יוצרת זעזוע ומטיחה את המציאות הקשה בפניו של הקהל.

 

זאת ועוד, בהצגה ישנם שני שיאים קשים ואף מחרידים ומזעזעים למדיי, האחד - מונולוג של האישה היפנית שמייצגת את הקורבן שהופך עד מהרה למונולוג אילם, כך שאין מילים אשר יכולות לתאר את הזוועה ואת העולם השלם שנלקח ממנה בעקבות אותה הפצצה, והשני - המשמעותי יותר, "מונולוג הפעלים" שכולל אוסף של שבעים פעלים אשר קשורים למוות, להרס, להשמדה ולחורבן. אנקדוטה מעניינת למחשבה היא שבשפה העברית קיים עושר של פעלים מתחומים אלו (לחרב, לנתץ, להרוס, לקטול...), אשר לא בהכרח מתארים מילה זהה לגמרי, לעומת השפה האנגלית שבה קיים עושר של פעלים חיוביים (great, wonderful, awesome, splendid...). מעבר לכך, בהצגה אין סממנים יפניים מובהקים, כך שהרעיון ברור לגמרי - אירוע דומה מהווה איום ממשי בכל מקום בעולם, ואין ערובה לכך שחרף ההרס בזמנו, יביא להסתייגות משימוש חוזר בנשק מסוג זה.

 

ליצירה היו שותפים עמית דרורי, שעיצב את החלל ואת האובייקטים בצורה מעניינת ומינימליסטית למדיי בהתאם לצרכים, ושירי אסא שעיצבה את התלבושות ואת האביזרים אשר התאימו היטב לכל אחת והדמויות, ובמידה מסוימת נעשה בהם שימוש ציני ומקאברי, אשר בהחלט תרם להצגה. לתאורה המעולה אשר עוצבה ע"י ג'קי שמש היה תפקיד מכריע לאורך כל ההצגה, ובאמצעות שינויים תכופים בה הועצמו הקווים העלילתיים, כך שלסינוור ולעמימות יש תפקיד חשוב בהעברת המסר.

 

בהצגה ישנם מספר מישורים עלילתיים בזמנים שונים, אשר קשורים ביניהם באמצעות מעברים מוסיקליים מצוינים ו/או באמצעות מעברי תאורה נפלאים. הראשון, הוא האישה אשר עוטה בגדים יפניים וחובשת מסיכה על פניה, והיא קורבן של הפצצה הגרעינית. השני, הוא שתי הצעירות היפניות אשר מהוות את הדור החדש העליז והתמים, אשר מספרות באופן אירוני את סיפורה של הפצצה במוזיאון השלום בהירושימה. השלישי, הוא הספרן אשר מלא ברגשות אשם ועסוק דרך קבע במניין הקורבנות, ומשקף את מעורבותם של המדענים בפיתוח של פצצת האטום ואי יכולתם לעצור אותה. לצדו, האמריקאי, אשר משוכנע שהסטטיסטיקה אינה משקפת את המציאות כולה, והעובדה שהוא טוען ש"אני הייתי בהירושימה" אין בה כדי להעיד על אמת אחרת, שכן זמן רב חלף מאז הטלת הפצצה. השלישי, הוא והיא, אשר הם זוג אוניברסלי, ללא זהות מוגדרת, שמקבל את הוראותיהם של השלטונות ומבצע אותם. לצדם, הדובר, אשר מייצג את השלטונות אשר שוטפים את מוחם של האזרחים.

 

סלווה נקארה בתפקיד האישה היפנית, אשר מייצגת את הקורבן של הטלת הפצצה הגרעינית, הגישה את המונולוג בצורה רגישה ויפה, כך שהמונולוג הופך בסופו של דבר לאילם, שכן מילים לא יצליחו לתאר את מהותה של המציאות המחרידה. כמו כן, היא עשתה שימוש טוב בהבעות הפנים, והביאה לידי ביטוי את בושתה מצלקותיה.

 

רותי בורשטיין ונעמי פרומוביץ' בתפקיד הצעירות היפניות עשו עבודה יפה מאוד, והביאו לידי ביטוי שפת גוף וצחקוקים אשר מזוהים עם היפנים, אולם היעדר החזות החיצונית היפנית פרט לאות הרקומה בדש החולצה, בהחלט מחזק את הרעיון המרכזי לפיו האיום קיים וממשי.

 

יוסף אבו-ורדה בתפקיד הספרן היה מצוין, והביא לידי ביטוי היטב את רגשות האשם המלווים אותו באמצעות שינון הסטטיסטיקות המתייחסות לנתוני המוות, בין אם הוא מייצג אדם שהייתה לו מעורבות ישירה בייצור הפצצה, ובין אם הוא מייצג את המדענים כולם. כמו כן, הוא העצים את הקונפליקט שבין הקדמה לבין המוות, שני מושגים שלכאורה רחוקים זה מזה, אולם ההיסטוריה מלמדת שלא כך הדבר.

 

גיא מסיקה בתפקיד האמריקאי גילם את התפקיד היטב, ושיקף היטב את חוסר רצונו להאמין שהזוועה אכן התרחשה. לא בכדי הוא אומר שוב ושוב שאינו מאמין בסטטיסטיקה, למרות שעל פניו הנתונים המספריים משקפים את המציאות, ועל כן הוא רואה צורך לנסוע להירושימה בעצמו. גם לאחר הנסיעה לא הייתה לו אפשרות להציג נתונים אחרים, שכן הוא חזה בהירושימה המשוקמת, שכמעט ואין בה עדות לאירועי העבר. עוד יצוין, כי הוא הלחין, עיבד, הפיק מוסיקלית וביצע שיר שכתב שמעון בוזגלו, "כוכב אחד לכולנו", והגיש אותו היטב.

 

מוטי כץ ואודליה סגל בתפקיד הוא והיא היו טובים מאוד, אם כי לדעתי, משחקה של אודליה סגל לא תמיד היה עקבי. הם ייצגו היטב את אלו אשר מקבלים את הוראותיהם של השלטונות, אולם מסרבים בכל תוקף להאמין שהפצצה הביאה לנזקים חמורים כל כך. הבעל מנסה להרגיע את אישתו עם הופעת הסממנים המעידים על חשיפה לקרינה, והם רואים בגשם השחור גאולה ולא נזק. כמו כן, הם הביאו לידי ביטוי בצורה טובה את חוסר האונים ואת האדישות, אשר במידה מסוימת משקפת כל אחד ואחת מאיתנו.

 

בעיניי, מבחינה משחקית, ההצגה שייכת ללא ספק לאורי רביץ בתפקיד הדובר, אשר הפגין משחק מעולה ומרשים במיוחד. הוא היטיב לעבד טקסטים אינפורמטיביים, אשר כוללים הוראות של פיקוד העורף, וכן את "מונולוג הפעלים" שהו ביסודו רשימה בלבד, ותרגם אותם ברהיטות למונולוגים דרמטיים, עוצמתיים, מטלטלים ומזעזעים, והביא לידי ביטוי את יכולותיו הוירטואוזיות כשחקן, אשר מגייס גם את שפת הגוף ואת האינטונציה בצורה ראויה לשבח, עד להתפרקות מוחלטת.

 

 

סיכום : הצגה קשה ומעניינת בבימוי ייחודי, אשר עוסקת בנושא שמהווה חומר למחשבה למשך זמן רב גם אחרי ההצגה, אם כי סביר להניח כי הצופה הממוצע לא יהנה ממנה. עם זאת - מומלץ בחום!

הכותב הוא יועץ תיירות ויועץ עסקי.

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה לא התקבלו תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
אין תגובות למאמר