לפני כשבועיים טלפנה יוליקה בבודפשט והודיעה לי, כי אביה, בן דודי פאלי (כינוי חיבה של פאול בהונגרית), נפטר בגיל 86. בכך נסתיים קשר בן 77 שנים לערך ופתאום הממה אותי המחשבה, שהפכתי לאחד מזקני שבטי האחרונים. ממשפחתי הענפה נותרה בת דודה אחת בלבד. אינני מאלה המשלימים ללא ערעור עם דברים שאינם ניתנים לשינוי וגם היום, אחר 64 שנים, אני עדיין חושב לעתים על כך, עד כמה הכול היה שונה, לו המפלצות הנאציות לא היו רוצחות רבים כל-כך מבני משפחתי. הייתה יכולה להיות לנו משפחה גדולה וילדינו, נכדינו היו לעתים מתקוממים: שוב צריכים ללכת למסיבת יום הולדתה של הדודה אווה, או הדוד ג'ורג'י! מאידך, אולי היו נהנים להיות מוקפים בני דודים רבים שבמציאות המרה של ימינו, כלל לא זכו להיוולד.     

את פאלי, שהקריח כמוני בגיל צעיר, בעל ההופעה הנעימה וקול עשיר ומלא, הלבוש תמיד בקפידה, הכרתי מאז הולדתי. פעמים רבות הזכרתיו ברשימותיי וכעת לקטתי לכאן אחדות מחוויותינו המשותפות.

בילדותי גרנו בקושיצה שבצ'כוסלובקיה ואת משפחתנו בבודפשט ביקרנו בעיקר בקיצים, אבל כאשר ב-1939 סופחה עיר הולדתי להונגריה ומאבי נשלל רישיון העסק, עברנו גם אנו לעיר הבירה. בסופי השבוע בילו 'הזקנים' במשחקי קלפים, בעוד אנו השתובבנו עם בני דודינו שקפצו לביקור מערים אחרות, בגינת ביתם של סבתא והדוד פאבל הרווק בבודה, מהעבר השני של הנהר. אני ביליתי בעיקר עם איווי, שגילה היה קרוב לגילי, בעוד פאלי, המבוגר ממני בשמונה שנים, פלרטט עם אחותה הבוגרת, לילי.

אחר-כך, התעבו העננים מעל לראשינו, חלפו שנות המשחק והיינו צריכים להיאבק למען לשרוד. הוריי ואני יצאנו למזלנו בשלום מגיהינום המלחמה ורק בנפשנו נותרו צלקות. פאלי, צעיר כבן 21, שב אף הוא מפלוגות עבודת הכפייה. על הוריו לא ידע דבר ועל כן אנו לקחנו אותו תחת חסותנו. חלקה של העיר בה גרנו שוחררה על-ידי הצבא האדום בינואר 1945, אבל גם אחרי שבועות אחדים, המצב בבודפשט, עיר של  כמיליון וחצי תושבים, המשיך להיות קשה. התשתיות נהרסו, רכבות לא פעלו, החנויות היו ריקות וגם המעט שניתן היה להשיג, נמכר במחירי בית מרקחת. עם הרכבת הראשונה שיצאה מאחד הפרברים, נסענו לעיר-שדה בגבול רומניה, ששוחררה כבר לפני חודשים רבים.

"סוף-סוף יצאנו לדרך. הבוקר האיר במהירות והרכבת עצרה בתחנה קטנה. הנוסעים המורעבים התנפלו על רוכל נדהם, שמכר על הרציף עוגיות זעירות מקמח-תירס ועל אף מחירן המפולפל, חטפו את מרכולתו תוך שניות. בתחנה הבאה נמכרו כבר כריכים קטנים, מלחם אמיתי ומחירם היה הרבה יותר זול. בכל תחנה עלה גודל הלחמניות, וירדו המחירים, עד שלבסוף נמכרו עופות צלויים ועוגות-פרג שלמות במחירים של "ימי-שלום" כמעט. ('ימי-שלום' ציין בעגה של אותה תקופה, רמה מתקבלת-על-הדעת של מחירים, או של מוצר).

לא ידענו מהו שובע. חטפנו מכל הבא ליד ודחסנו את האוכל לפינו בתאוותנות בלתי-נלאית, כאילו חרדנו שמישהו יגזול מאתנו את הכול. במיוחד הצטיין בן-דודי. בידו האחת החזיק "פולקע" של עוף, בשנייה עוגה וכיסיו היו מלאים כריכים. הוא היה כל-כך שקוע בזלילה, שאפילו לא שם לב, כי גנבו את ארנקו. עתה נאלץ פאלי המסכן להפסיק את מסע-הזלילה, אבל גם הוא היה שבע סוף-סוף.

בעיר-השדה אליה הגענו, הכול היה שקט ורוגע, אפילו משעמם - כאילו מעולם לא התנהלה מלחמה. בילינו כאן, בבית-איכרים עם קירות מסוידים בלבן, מספר שבועות עד שהשתקמנו נפשית וגופנית."

כיוון שסבתנו והדוד פאבל, נפלו קורבן לטרור הפשיסטי ובדירתנו לשעבר שוכנה משפחת פליטים, עברנו לגור לבית בבודה. את אביו של פאלי הרגו המש"קים האכזריים של פלוגות העבודה והחורף הקשה של רוסיה, בעוד אימו, דודתי סרן, חזרה רק כעבור כשנה. הכוחות המשחררים מצאוה ללא הכרה במחנה ריכוז ברגן בלזן, לקחו אותה לטיפול בשבדיה ורק אחר החלמתה המלאה יכלה לשוב הביתה. 

בסוף 1946 החליטו הוריי לשוב לצ'כוסלובקיה ובכך אמרנו שלום לכמה שנים טובות לפאלי ולאימו. ב-1949 עלינו ארצה ורק ב-1962, כאשר נסעתי לחו"ל בפעם הראשונה ברשות עצמי, נפגשנו מחדש. פאלי התחתן פעמיים, אבל התגרש בכל פעם והמשיך להתגורר עם אימו, שמכרה את הבית בבודה ועתה גרה במרכז העיר. מנישואיו נולדו לו שתי בנות, אבל הן התחנכו אצל אימותיהן.

"פאלי היה זה שהתלווה אליי כאשר הגשמתי את אחד ממאוויי-ילדותי. באותה תקופה רחוקה שלפני המלחמה, עברתי לעתים עם הוריי באחת משדרות העיר ותמיד שבה את עיניי שלט צנוע בחלונה של מסעדת "פישר", בנוסח:

"היום שוקיים טריות של צפרדעים!"

ניסיתי לשכנע את הוריי להיכנס למסעדה ולטעום את אשר חייב להיות אחד המטעמים הנפלאים ביותר עליי אדמות, אבל הם דחו את הרעיון בשאט-נפש. "ילד יהודי לא אוכל דברים כאלה!" - אמר אבי בחומרה. הבטחתי לעצמי, כי כאשר אעמוד ברשות עצמי, אכנס לכאן ואזמין לי מאכל זה. לשמחתי גיליתי, כי המסעדה עדיין קיימת וגם השלט עדיין התנוסס לתפארת בחלונו:

"היום שוקיים טריות של צפרדעים!"

נכנסנו, התיישבנו בגינה והזמנתי מנת רגלי-צפרדעים עם רוטב טרטר, פאלי העדיף משהו שיגרתי יותר. המלצר רשם את ההזמנות ונעלם בין השיחים. "עכשיו הוא תופס את הצפרדעים" - התלוצץ בן-דודי. צחקנו. לבסוף הופיעה הזמנתי. שש שוקיים קטנות, כמו של אפרוחים, עם טעם-לוואי מוזר במקצת. אינני חושב, כי ארצה עוד פעם לאכול צפרדעים, אבל הרגשתי סיפוק. הנה עשיתי משהו שתמיד השתוקקתי לעשותו."

בפעם אחרת, כאשר חיפשנו מפלט מחומו של היום על המרפסת, הפנה פאלי את תשומת-לבי לנערה מעשנת הנשענת על מעקה החלון מעבר לסמטה הצרה שהפרידה בין שני הבתים. לדבריו, הוא רוצה כבר מזמן להכירה, אבל אינו יודע כיצד. בבית, בסביבתי המוכרת, גם אני לא הייתי גיבור בסביבתן של בנות, אבל בניכר, שם איש לא הכיריני, התנהגתי כאיש העולם הגדול. שילחתי הערות שונות לנערה מהעבר השני של הרחוב וכשראיתיה עוזבת את הבית, ירדתי בריצה, פתחתי בשיחה עמה, הצגתי את עצמי - שמה היה ברטה -  ולבסוף הזמנתיה בערב לפאלי, לשמיעת מוסיקה. לבן-דודי היו הקלטות טובות רבות. הגיעה עוד ידידה ובילינו ערב נעים בשיחה ובריקודים. באשר לברטה, עשיתי את עצמי כלא מבין את רמזיה על העמקת הקשרים בינינו. הכרתיה לפאלי ובכך סיימתי את תפקידי ויצאתי מהתמונה.

התחתנתי ב-1964 ובקיץ של אותה שנה, הצגתי בפני אשתי לראשונה את העיר החביבה עליי, את בודפשט. היא הכירה לא רק את העיר, כי אם גם את המטבח ההונגרי, באמצעות הבישולים הנהדרים של דודתי, אצלה התאכסנו. באחד הימים הגיעה גם נכדתה, יוליקה. נוכחתי, כי אי-ידיעת שפה לא בהכרח מונעת תקשורת. הייתם צריכים לראות כיצד רעייתי והילדה בת ה-7 שיחקו יפה, מבלי לדעת לו אפילו מילה אחת, זאת בשפתה של האחרת!

לאחר מכן הצטמצם הקשר שוב להתכתבות. ב-1967 ניתקה הונגריה את קשריה הדיפלומטיים עם ישראל ואלה חודשו רק ב-1989, עם נפילת המשטר הקומוניסטי. אז נהגנו כבר לנסוע לחו"ל עם ילדינו. באחד הפעמים חלה בנינו בווינה בשנית והרופא המקומי הסכים רק בקושי להעברתו במכונית סגורה לבודפשט. הדודה סרן נפטרה עוד ב-1977 ופאלי גר לבדו בדירה הגדולה, כך שהיה לנו שפע מקום. עם שתי הבנות טיילנו יומיום למקום כלשהו, אבל כיוון שהילד היה חייב להיות בהסגר עד שהגלדים על גופו התייבשו והמחלה אינה מידבקת יותר, נשאר אחד מאתנו תמיד עמו. אשתי הוציאה את הסירים שלא היו בשימוש יותר מ-12 שנים ובמשך כשבועיים חיינו במשק בית משותף עם פאלי.       

בשנים הבאות ביקרתי בהונגריה כמעט בכל שנה, לעתים לבד, פעמים אחרות עם אחד, או אחדים מבני משפחתי. לא התאכסנתי יותר אצל דודני, אבל כמובן לא זנחתי את הקשר המשפחתי. באחד מביקוריי, בילינו ערב נעים במיוחד במלון אולימפיה, בפסגת הרי בודה, שידידי הטוב, פארקש יוז'י שימש כמנהלה. הוא ידע, כי אני מת על מוסיקה צוענית והזמין אותנו לארוחת ערב מוסיקלית.

גם פאלי לא חי יותר בגפו. אחר אכזבות רבות ושני גירושים, בערוב ימיו, התדפק המזל על דלתו. הוא אף לא היה צריך להרחיק לכת. אהובתו דרה בדירה ממול. את ארז'י, אלמנה בעלת מראה צעיר, קיבלנו למשפחה בזרועות פתוחות. היא טיפלה בפאלי בכל המסירות, הרעיפה עליו אהבה למכביר ולכל מתבונן היה ברור, כי שני  האנשים הלא-צעירים, מצאו את אושרם. הם זכו לחיות יחד במשך תשע שנים.

את יום הולדתי ה-70 חגגתי עם משפחתי בבודפשט בארוחת שחיתות המלווה כמובן בנגינת תזמורת צוענית. פאלי ובת זוגתו הושבו במרכז השולחן ולצידם בתו, יוליקה, עם חברה ובתה ג'ורג'י.

   צחוק הגורל, כי נכדה זאת התאהבה מאוחר יותר בגבר מהארץ וכך לפני כשנה נולד לפאלי נכד ישראלי. בן דודי רצה מאד לבקר בארץ, אבל לא יכול היה לעמוד בהוצאות נסיעה כזאת. לפני כשנה וחצי, כאשר בנינו התחתן, הזמנו אותו וחברתו, אבל ההזמנה הגיעה מאוחר מדי עבורו. מצבו הרפואי לא אפשר לו לקבלה.

בפעם האחרונה נפגשנו בסוף אפריל השנה. אני מכין עתה אלבום עבור ילדיי, בו יופיעו צילומי אבותינו וביקשתי את בן דודי, כי ייתן לי לעבור על הצילומים שברשותו. בילינו יחדיו יותר משעתיים, הסתכלנו על מאות צילומים ישנים, נזכרנו בקרובינו שנותרו מהם רק צילומים וסיפורים. פאלי היה איש שיחה מצוין. הוא אהב לקרוא ולהיות מעודכן בכל הנעשה בעולם. ארז'י הגישה עוגות נהדרות, שתינו קפה ואיש מאתנו לא פילל, כי זאת תהיה פגישתנו האחרונה.  

לדאבוני, גם פאלי חי עתה רק בזיכרונות, אבל אלה זיכרונות יפים, מהסוג שבלעדיהם היו חיי הרבה יותר עניים.