"אני? מחול? לא ולא - ודאי יש פה טעות" "כן וכן", אמר העורך

"איך אתה יכול לשלוח אותי לדבר כזה יומרני, פלצני, סנוביסטי, לא מובן ומשעמם!"

"אבל נטליה שטנדלר מנולד לרקוד תהיה שם", אמר העורך שיודע שניתן לקנות אותי בזול לדברים יקרים, ניסיתי להיראות אדיש, לא הצלחתי.

"לך כבר!", אמר העורך ושלח אותי למרכז סוזן דלל.

בדרך לשם ניסיתי להתנחם. התחלתי במחשבות על-כך שבברית המועצות לשעבר, סיבסדה הממשלה הסובייטית את התרבות לאזרחיה, ככה שכל אזרח יכל להרשות לעצמו ללכת לתיאטרון רפורטוארי, אופרה (בישראל 220 ש"ח בערך) ומחול במחיר של שעת עבודה.

הסבסוד הוביל בדיוק למה שהמרקסיזם חתר אליו - שמירה על רמה איכותית של תרבות מצד אחד והורדת התרבות מהאובר-אליטזם שלה מצד שני (מליצות מוגזמות, מחזות שהם רק על מלכים או מתייחסים אך ורק לצרות של עשירים ולענייני הבורגנות או מופעים אובר-אבסטרטקיים שפתחו מקום להרבה שרלטנות וכיו"ב).

הסתכלתי בפלייאר של המופע והמשכתי להסביר לעצמי איך יצרה התפיסה הזאת זרמים חדשים ומעניינים בתרבות, גם היום זה ממשיך להשפיע, הפוסט-פאנק לדוגמא (מוזיקה פשוטה יחסית לעומת הרוק המתקדם, אך מתוחכמת במסריה ובמבנה שלה ולא אותם עשרות אלפי החיקויים שקמו לסקס פיסטולס) עונה לאותה הגדרה.

בישראל של היום, המחול נחשב למשהו הנוצר למען שכבה מסויימת בלבד (לאו דווקא כלכלית ולאו דווקא אינטלקטואלית). יש מחול טוב (גם שהוא אליטיסטי) אבל אחוז הצרכנים שלו נמוך והגישה שאותם צרכנים נקטו - מבריח רבים שהיו דווקא יכולים להיות קהל פוטנציאלי מצויין למחול.

העליה מרוסיה שינתה את צרכנות המחול בישראל, והמופע של קבוצת סבוטאז' ממחיש את זה בצורה הטובה והמהממת ביותר.

עד העליה מרוסיה, רק מי שנכנס בטעות למופע מחול, של אוהד נהרין ולהקת בת-שבע למשל או של יסמין גודר והתפעל יכל להבין שמחול יכול להיות מעניין, מרתק ואפילו הומריסטי. קבוצת סבוטאז' לא מתביישת לקרוא למופע שלה "בידורי" למרות שרמת הרקדנים, הכוראוגרפיה ואיכות המופע לא נופלים מאף אחד אחר.

נכנסתי לתיאטרון ענבל ברגע האחרון. המופע תופס, מהרגע הראשון. מדובר בשבעה שדונים שלא נחים כמעט לרגע. הם רוקדים בכל הסגנונות (אלו שאני מכיר לפחות, בצפיה בכל תוכניות הריאליטי שעסקו בנושא, אבל חס וחלילה לא בשהיה באולמות ממוזגים), כל קטע נלקח מעולם אחר: מחזות זמר, מיתולוגיות, ברודוויי, מתאבקי סומו יפניים. והקהל - צופה, מלווה לפעמים במחיאות כפיים וגם צוחק בקטעים שבהם נתנו לנו הכוראוגרפיים, פתח לפרשנות.

אמני המחול האלה, מלווים לעיתים בזמרת אופרה (יוליה סוקולוב) עוברים גם בין הקהל, עד כדי כך שהיו שלבים שניתן היה לחשוב שמדובר במסיבה או הרקדה כלשהי, המחיצה נשברה לכמה רגעים והייתה תחושה אמיתית של אירוע (אמנותי) אך לא אירוע בו יושבים כמו ילדים טובים ונתונים לחסדי המציגים ורק צריך למחוא להם כפיים בשקט, פה הרגשתי כחלק מהמופע, כמו ברוסיה בה מעולם לא הייתי. כמו שתרבות צריכה להיות, טובה - אך נגישה.

סוף-סוף מופע מחול שהרבה אנשים ולא רק שוחרים ועולים חדשים, יוכלו להנות ממנו

המופע הבא יתקיים  בתיאטרון ענבל. מרכז סוזן דלל, ביום ד' ה3 ליוני 2009 בשעה 21:00

לפרטים: 03-5173711