פרסום מחדש של רשימה, שפורסמה לראשונה ב-3 לנובמבר 2006, לאור התנסויות חדשות בתחום.

ל"עולם הרוחות" נחשפתי לראשונה בילדותי. בשלהי מלה"ע השנייה החלה מממשלת הונגריה בשילוחם של היהודים למחנות-ההשמדה. היא הצליחה במשימתה רק בערי-השדה, אבל למזלנו הגדול, כאשר הגיעה תורה של יהדות בודפשט - כ-100,000 איש - שם הצבא האדום טבעת מצור סביב העיר ולא ניתן היה עוד לצאת ולבוא. בלית ברירה סגרו את היהודים בגטו וזרקו את המפתחות. אלפים מתו מרעב וממחלות ולשאר נותר רק לקוות שהמלחמה תיגמר לפני שהם ייגמרו. (גם גורלם של אלה שהסתתרו בעיר, מחוץ לחומות הגטו, לא שפר, רבים נתגלו ונורו במקום, או על שפת הדנובה). במשך השבועות הרבים של חוסר-מעש, מגורים צפופים, הפצצות מתמידות, ללא גישה לרדיו, עיתונים, דואר, טלפון, ללא יכולת אפילו לצאת לרחוב, מצאנו לנו משחקים שונים, כדי להעביר את הזמן.   

"הפופולארי שבהם, בו הורשיתי לפעמים לקחת חלק לצד אימי ודודותיי, היה הסיאנס הספיריטואליסטי באמצעות ה-ouija board. במרכזו של גיליון קרטון צויר עיגול קטן והמילים 'כן' 'לא' משני צדדיו. במעגל מסביב נרשמו הספרות מ-0 עד 9 וסביבן אותיות הא-ב. על העיגול הפנימי הונחה במהופך כוס דקיקה, שארבעת המשתתפים שישבו סביב לשולחן, נגעו בה קלות באצבע יד ימינם, בעוד שמאלם תומכת במרפק ידם השנייה. מישהו קרא בקול:

"האם יש כאן מישהו, רוח חביבה?"

אם בשלב זה פרץ אחד הטירונים בצחוק, לא אירע כלום. הוותיקים הסבירו, שבגלל יחסנו הלא-רציני, מיאנה הרוח להופיע. כאשר נשמרה הרצינות 'הנאותה', החלה הכוס, אחר שהות-מה, לחוג ובאמצעות האותיות והספרות המצוירות 'השיבה' על שאלותינו. עד היום אינני יודע מה היה הכוח שהניע את הכוס. לעתים הייתה תנועתה מהירה כל-כך, שלא עלה בידינו לעקוב אחריה באצבעותינו. אחרי המלחמה חקרתי את אמי ודודותיי, אבל הן הכחישו בכל תוקף שהן היו אלה שהזיזו את הכוס.

מה היו שאלותינו? שאלות מתבקשות מהמצב הנתון, מתי תסתיים המלחמה, מתי ימות היטלר, ועוד. תשובות 'הרוח' - הופיעו רוחות מוזרים, ביניהן רוחו של רב שהועלה על מוקד באינקוויזיציה הספרדית - לא התאמתו בדרך-כלל, אם כי נדמה לי, כי אחד התאריכים שננקב כיום מותו של היטלר תאם את יום מרד-הקצינים הידוע, ה-20 ביולי 1944."*

מאז אני מגשש את דרכי לעולם הרוחות, אך ללא הצלחה יתרה. קראתי באיזה שהוא מקום שהרוחות מתגלים רק בפני מישהו שרוצה בכך, שמגלה פתיחות לתופעות על-טבעיות. אני פתוח להן בצורה מוחלטת, אבל לא אוכל לספר על אף אירוע חריג, קורים לי רק דברים נורמאליים להחריד.

היו תקופות בחיי כאשר הרגשתי בודד מאד, למשל בפנימייה בסלובקיה, כילד יהודי יחיד בין מאות גויים. לא הרביצו לי, לא שמעתי כמעט הערות בעלות אופי גזעני, אבל למעט נער שנולד על ספינה בריטית בים-סוף וגדל בחו"ל (וזוג מיהודי המקום, שעל שולחנם סעדתי בלילות שישי), לא היו לי חברים. גם עם הבנות לא הלך לי. אולי לא בחרתי בנכונות, אבל אלה שניסיתי לצאת עמן, סירבו ולא בגלל המראה החיצוני שלי. הן לא רצו להיראות בחברתו של יהודי והצהירו על כך בגלוי.

אני זוכר היטב, כי בלילות שכבתי ער במיטתי באורו הקלוש של אולם-השינה ובהיתי בתקרה הלבנה. סביב היה שקט, נשמעו רק הנשימות הקצובות ונחירות פה ושם ואני התרכזתי בבת-דודתי אֵווִי, שנספתה בשואה והייתה לי כמעט כאחות (אני בן יחיד). ניסיתי נואשות להעלות את דמותה באוב. אם אכן קיימים רוחות, שתופיע, שתדבר אליי, שתשלח לי אות, סימן כלשהו, אבל כאמור, כלום לא קרה.

שנים רבות מאוחר יותר, עוד בימי רווקותי, הזדמנתי ללונדון. "דרך מקרה גיליתי על אחד הבתים בכיכר belgrave שלט: 'האגודה הספיריטואליסטית של בריטניה'. כל אחר-הצהריים נערכה במקום הדגמה של "clairvoyance" וכעבור דקות מספר עמדה להתחיל התצוגה הקרובה. נכנסתי.

ציפיתי להצגה זולה, אבל הופתעתי לטובה. אולם מרוהט בטוב טעם - כסאות מרופדים, תמונות שמן על הקיר ונברשות המפיצות אור רך. הקהל - 50-60 אישה ואיש - היה ממעמדות-הביניים ובכל שררה אווירה של איפוק, כאילו נמצאנו בטקס דתי. רושם זה התחזק עוד יותר, כאשר הערב החל בתפילה קצרה. אחר-כך הוצגה המדיום, אישה צעירה מסקוטלנד. היא עצמה את עיניה, התרכזה וחיש מהרה החלה למסור הודעות לקהל בשמן של הרוחות, עמן 'יצרה קשר':

"האם יש בקהל מישהי בשם אידית?" - שם  נפוץ למדי באנגליה. ואכן אישה באה בימים הרימה את ידה בהתרגשות.

"בעלך עומד כאן לצדי, שלומו טוב והוא מוסר לך, כי הוא סומך ידו על תוכניתך."

"האם מישהו מכיר גבר בשם טום?" - הפעם הצביעו שתי נשים. התברר, כי בעלה של האחת היה נמוך וקרח, בעוד שטום זה, 'שהופיע' הערב, היה גבוה ובעל בלורית ג'ינג'ית, בדומה לאחיה של השנייה. באמצעות המדיום, נתן טום מספר עצות פיננסיות לאחותו ("לא לתת אמון בזרים, לחלק כל השקעה כספית לכמה אפיקים",וכדומה) ולבסוף אף 'סיפר', כי כלבם שנדרס לפני שנים אחדות, נמצא לידו ומכשכש בזנבו. כך נמסרו ד"שים לכשליש מהנוכחים, לא תמיד בהצלחה יתרה, במקרים אחדים לא הבינו המכותבים את המסר, אבל המדיום גילתה כשרון רב בניהול האירוע. ביטויים כגון "אני שומעת אותך", "תודה", "סבלנות, יגיע גם תורך", עוררו את הרושם כאילו אנו עדי-שמיעה לשיחתה של מרכזנית-טלפון עמוסה, המתקשה להתגבר על זרם הקריאות. המדיום לא הצטמצמה לשמות פרטיים נפוצים בלבד ולעתים אף נקבה בשמות-משפחה.

התחלתי כבר לחשוש, כי תורי לא יגיע, כשלקראת סוף הערב הצהירה המדיום לפתע, כי היא רואה במעומם מקום קודר מוקף גדרות-תיל גבוהים ועשן העולה מארובה ושאלה אם עבור מישהו בקהל יש משמעות כלשהי למקום כזה. צמרמורת עברה בגבי. התמונה שתיארה הזכירה לי מחנה-ריכוז ובמחשבתי חלפו דמויות קרוביי וידידיי שנספו בשואה ובמיוחד בת-דודתי אֵווִי, אשר מצאה את סופה האכזרי באושוויץ, אבל עדיין לא הזדהיתי. המדיום חזרה על שאלתה והוסיפה, כי ייתכן שמדובר בזר. עתה הצבעתי, אבל עדיין לא פתחתי את פי. האישה סיפרה, כי עומדים לידה כמה אנשים, המנסים להעביר לי מסר כלשהו, אבל יש לה קושי להבינם, כיוון שהם דוברי-שפה זרה. לבסוף נאלצה להפסיק את הקשר. מייד לאחר מכן פתחה את עיניה והציעה לי לנסות ולהקים קשר מחודש בפגישה פרטית. לכך כבר לא יכולתי להסכים ולא רק בגלל העלות הכספית של עשר לירות שטרלינג, סכום ניכר עבורי באותה התקופה. זה היה יומי האחרון בלונדון ובאחת-עשרה בלילה עמדתי לעלות לרכבת."*

כעבור שנים אחדות, בקרתי שוב בלונדון, הפעם כבר עם אשתי. לאנגליה הגענו דרך גרמניה, שם ערכנו טיול יפה ביער נהדר ואמסטרדם, שם גרה משפחת אשתי. חמתי נפטרה לפני זמן קצר ורעייתי הייתה מודאגת ביותר מהאופן בו אחיה, נער רגיש בגיל ההתבגרות, הגיב על האירוע. בבית סיפרתי לה על ההוויה שזומנה לי בשעתו במרכז הספיריטואליסטי והיא כמובן הסתקרנה ורצתה לבקר במקום.

היה מאוחר, אצנו רצנו, כדי להספיק ולהגיע וכפי שקורה כאשר אתה ממהר, המדרגות הנעות העולות מהרכבת התחתית היו מקולקלות. לרעייתי תמיד היו קשיים בעלייה במדרגות והגיעה מתנשמת בכבדות לאולם בו נערך הסיאנס.

הסיאנס התחיל, המדיום הייתה הפעם אישה מסקוטלנד. אחר נשיאת תפילה קצרה, עצמה את עיניה ושקעה בטרנס. לא היינו צריכים להמתין זמן רב עד שתורנו הגיע, אבל הפעם הייתה זאת אשתי שהמדיום פנתה אליה. היא התייחסה קצרות לקשיי-הנשימה שלה, תיארה את מראה העצים הגבוהים ביניהם טיילנו לפני ימים אחדים ואחר עברה לדבר על "קרוב משפחה שמצבו מדאיג אותה", קרי אחיה. אשתי נדהמה לשמוע איך האישה הזרה מספרת לה פרטים עליו, כאילו קוראת אותם מתוך התיק הרפואי שלו. הדבר החשוב שאמרה היה, כי האח אינו סובל מהפרעה הקשורה לגיל ההתבגרות, כי אם ממחלת-נפש של ממש, שמומחה צריך לטפל בה.

אכן כך היה. אחר תקופה קצרה נאלצה המשפחה לאשפז את הגבר הצעיר. אחר כשנה שוחרר, אבל הוא ממשיך לסבול מבעיות נפשיות ונטך תרופות שונות.

ניסיתי למצוא גם בארץ ספיריטואליסטים. בשעתו הכרתי את מרגוט קלאוזנר (שהקימה את אולפני הרצלייה וייסדה את האגודה הישראלית לפראפסיכולוגיה) שהבטיחה לי שבהזדמנות תזמין אותי לסיאנס, אבל נפטרה לפני שהצליחה לממש את הבטחתה. אדם אחר, שלדבריו עורך סיאנסים בביתו, רשם את פרטיי, כדי לזמן אותי לאחד מחוגיו, אבל גם במקרה זה התערב הגורל. בעיתון התפרסם, כי האיש נעצר, הואשם ברמאות ובכך שהוציא סכומים גדולים מקורבנותיו התמימים.

הניסיון הלפני אחרון שלי עם רוחות-רפאים היה שונה ואף לא קרה ביוזמתי.

בקרתי בבודפשט בביתה של ידידה, גרושה צעירה בשם ז'וז'ה (שם מאד נפוץ בהונגריה), גננת במקצועה, שמעתי שלפני כשנה נפטר בנה הקטן, אבל פרטים נוספים לא ידעתי. הנוכחים היו בעלת הבית, חברה, ידידה שהתלוותה אליי ואנוכי. אכלנו ארוחת-ערב וריכלנו על מכרים משותפים. כולנו מרושתים ולמען האמת גם אנו הכרנו זה את זה באמצעות צ'ט באינטרנט. לפתע התפשט בחדר ניחוח חזק של טבק מקטרת, ריח נעים למדי. הבטתי מסביב, חיפשתי את מקור הריח. איש לא קם מהשולחן, איש לא עישן, או הדליק גפרור.

"זהו באלינטקה שבא לראות את האורחים" - אמרה ז'וז'ה.

"תמיד מקדים את בואו ריח אופייני הזה" - הוסיף חברה.

מארחינו התייחסו אל התופעה כאל דבר רגיל ויומיומי. ידידתי ואני היינו במבוכת-מה, אבל לא הראנו סימנים חיצוניים. אפילו גבה לא זקפנו. אם זוהי הדרך בה אם צעירה מתמודדת עם צערה, מי ומה אני שאומר לה שלפי האנציקלופדיה "המדע אינו מכיר בחיים שלאחר המוות, משום שכל פעולות הגוף, לרבות אלו הקשורות במוח נפסקות עם המוות".

הפטרתי בקול רם "szia bálintka!" (שלום באלינטקה). לא באה תשובה ואף לא ציפיתי לה.

אינני מפחד מהרוחות, אבל להם כנראה אין עניין בי. עם זאת, לא וויתרתי והמשכתי לנסות ולתקשר עמם. על ההתנסות האחרונה שלי, אספר ברשימה חדשה ונפרדת.  

* פורסם בספרי "סוכריות מפולפלות".