"סיפורי אלף לילה ולילה" הם שם כולל לקובץ סיפורים שנכתב בערבית ונאספו יחדיו באלכסנדריה שבמצרים, וחלקם סופר לראשונה בהודו וחלקם בפרס, והמוכרים שביניהם הם : "עלי באבא וארבעים השודדים", "אלאדין ומנורת הקסמים" ו"סינבאד המלח". סיפורים אלו הפכו למיתוס בפני עצמו, והשפיעו רבות על סיפורים אשר נכתבו מאוחר יותר תחת תרבויות אחרות, וחלקים מהם מופיעים בסיפורים אנגליים, צרפתיים ואף חסידיים.

ההצגה "אלף לילה ולילה" עלתה לאחרונה בתיאטרון הערבי - עברי ביפו בשיתוף עם תיאטרון הבימה כהפקה שהיא חלק מאירועי חגיגות ה- 100 של תל אביב. בהצגה משתתפים כמובן שחקנים משני התיאטראות השונים.

סיפור המסגרת לסיפורי "אלף לילה ולילה" מתאר את המלך שחריאר, אשר נבגד ע"י אישתו וערף את ראשה, ולאחר מכן נשבע שאף אישה לא תבגוד בו לעולם. לפיכך, הוא נושא מדי יום אישה חדשה ובתולה ולאחר ליל הכלולות מצווה לערוף את ראשה. שרשרת הרציחות נעצרת ע"י נערה אמיצה ונבונה, שחרזאד, בתו של הוואזיר, אשר מתמחה בסיפור מעשיות. במשך אלף לילות היא מספרת למלך אגדות, ומדי יום הוא מורה להשאירה בחיים על מנת שתמשיך לספר את המעשיות גם בלילה הבא.

יצוין, בינואר 2008 עלתה ההצגה "פנטזיה" בתיאטרון הספרייה ברמת גן בבימויו של עידו ריקלין, שגם כתב את המחזה, אשר מבוסס על "סיפורי אלף לילה ולילה", ועל כן ההשוואה בין שתי ההצגות מתבקשת. ב"פנטזיה" סיפור המסגרת זהה, אך ההצגה מתמקדת בסיפור אשר שחרזאד מספרת בלילה האלף ואחד ומשולבים בהם יסודות מ"סיפורי אלף לילה ולילה". כאן, לעומת זאת, המיקוד הוא בחלק מהסיפורים אשר שחרזאד מספרת במהלך אלף הלילות, ולבסוף מתבצע הקישור למלך שחריאר עצמו.

העיבוד למחזה ע"י יגאל עזרתי והתרגום של גבי אלדור נעשו בצורה טובה, והם התמקדו בחמישה סיפורים פרט לסיפור המסגרת : "הסיפור על עלי באבא", "הקבצן הקטן", "איך אבו חסן שבר את הרוח", "האישה שלא רצתה לאכול" ו"האחיות הקנאיות". כמובן, כל אחד מהסיפורים מתקשר לסיפור המסגרת, ויש בו כדי להעביר מסר למלך, לפיו עליו לקטוע את שרשרת הרציחות של נשותיו. למעשה, הסיפורים שמספרת שחרזאד במשך אלף ואחד לילות מצילים אותה ואת נערות הממלכה מגזר דין מוות, ובמקביל מוליכים את המלך הכועס והפגוע במסע שבו הוא מכיר בחולשות האנושיות ומסתיים בפיוס.

הבמאי נורמן עיסא בחר לספר את הסיפורים סביב סיפור המסגרת ע"י תיאטרון סיפור שהוא כמעט ונטול תפאורה ואביזרים שונים, אלא מסתמך על יכולותיהם הפיסיות של תשעת השחקנים ועל מוסיקה המשלבת גוונים ערביים ומערביים. במהלך ההצגה השחקנים מנגנים במבחר כלים, שרים בערבית, מדברים בעברית, מספרים את הסיפור, אך גם מגלמים את הדמויות השונות שבו. לאורך כל ההצגה כלל השחקנים נמצאים על הבמה, וגם אם אינם מגלמים דמות של ממש בסיפור, הם מנגנים, משמשים כתפאורה אנושית וכדומה. עיקר הבימוי המוצלח לטעמי נעוץ בכך שנעשתה עבודה טובה עם השחקנים היהודים והערבים, וניכר שעברו תהליך משותף, אשר הוביל לתוצאות טובות. יתרה מזאת, תוך כדי הסיפורים שולבו אתנחתאות קומיות מוצלחות אשר מקשרות היטב בין סיפור המסגרת לבין כל אחד ואחד מהסיפורים.

המוסיקה של עלא אבו-עמארה ושל חן צימבליסטה הייתה טובה מאוד ומתאימה לכל אחד ואחד מהסיפורים. נעשה שימוש רב בתופים, בפעמונים ובפחים על מנת ליצור צלילים ורעשים אשר מתאימים להתרחשויות השונות בסיפורים. כמעט ואין מוסיקת רקע, אלא רוב המוסיקה מושתת על נגינת השחקנים.

הבמה אשר עוצבה ע"י אורי און והתלבושות אשר עוצבו ע"י אופיר חזן אפשרו ורסטיליות ומעברים טובים בין הסיפורים השונים, וגם כאן בעיני ניכר כי הסוד הוא בפשטות, וניתן להשיג תוצאות מוצלחות גם עם תפאורה מינימלית ועם תלבושות פשוטות. התאורה שעוצבה ע"י זיו וולושין הייתה יפה מאוד והתאימה היטב לתמונות השונות. בנוסף, הכוריאוגרפיה של פריאל חשיבון הייתה יפה ותפורה למידותיהם של השחקנים בצורה טובה.

תשעת השחקנים היו טובים מאוד וגילמו את הדמויות בצורה טובה, גם אם הן שונות במיוחד זו מזו. ארצה להתעכב לגבי חלק מהשחקנים אשר הרשימו אותי במיוחד.

שנטל כהן בתפקיד שחרזאד הייתה מצוינת בתפקיד מספרת הסיפורים, והצליחה לרתק את הקהל במשחקה המצוין ובשימוש המוצלח באינטונציה, וניכר כי הצליחה לקשר את כל אחד ואחד מהסיפורים לעולמו של המלך, ובמקום מסוים גם לעולמו של הקהל, ובכך להעביר מסר.

ארבעה שחקנים היו דומיננטיים מאוד, ומהם נהניתי במיוחד - דוית גביש, אניטל אלבחר, אמיר הלל וגילה פוליצר. כל אחד מהם גילם מספר דמויות בצורה מצוינת, והביא לידי ביטוי את השוני ביניהן עד לניואנסים הקטנים, כך שאופיה של כל אחת ואחת מהדמויות בא לידי ביטוי באופן מודגש דרך הבעות הפנים, הקול והתנועה. כמו כן, כל אחד מהם הביא לידי ביטוי את יכולותיו הקומיות בצורה מוצלחת.

בנוסף משחקים בהצגה : ג'ורג' אסכנדר, לואי נופי, אושרי סהר ואייל סלמה.

סיכום : הצגה טובה מאוד, ומומלצת בעיקר לאוהבי התיאטרון הפיסי והמופשט.

התמונה מתוך אתר תיאטרון הבימה.