מבלי להרגיש יוצא לנו להשתמש במושגים של ההורים שלנו או סתם של "זקני השבט" כי מן הסתם בילדותנו לא ייחסנו חשיבות לדיבורים וכל הסיסמאות נראו לנו רחוקות מרחק אלפי שנות אור והנה לפתע אנחנו אלופי הציטוט בדיוק בהקשר הנכון.

מירי רצתה רק לברוח, הבעיות הכלכליות ומצבה הנפשי הביאו אותה למצב שבו רק רצתה להתנתק מהסביבה בו חיה ולהקדיש לעצמה זמן איכות ע"מ להתאושש, היא קראה לזה "לתדלק", כתפיה כמעט וקרסו מהעומס של היומיום והמטלות של בית במצב קשה, הורים חולים,בעיות כלכליות ואז ישבה וחשבה לאן בעצם תלך...

וחשבה...וחשבה ופתאום לפתע מבלי לתכנן צלצל הטלפון, מהצד השני של הקו הייתה אורלי חברה של לפני המון שנים, השיחה קלחה בינייהן כאילו ומעולם לא הסתייימה אבל מירי לא יכלה לשטות באורלי, העצב ניכר בקולה ואורלי שאלה מה קרה ומירי לא יכלה לשקר ופתחה את ליבה בפני החברה כמו שעשו מזמן.

אורלי לא היססה בכלל והזמינה את מירי אליה הבייתה, ההזמנה באה מכל הלב והיא אף התעקשה שזה יהיה במיידית.

מירי הודיעהנ לבני הבית שהיא נוסעת לכמה ימים,ארזה מספר בגדים ונסעה.

בהגיעה לביתה של אורלי קבלו אותה בזרועות פתוחות הן אורלי והן בעלה השני שלא הכיר את מירי בכלל.

אורלי הראתה למירי את החדר ובקשה ממנה "להרגיש כמו בבית" וכך גם רוי.

את ארוחת הערב הכין רוי  ארוחת ערב בסגנון ארץ הולדתו ג'מייקה והשולחן היה חגיגה לעיניים.

כשהתישבו לאכול פתח רוי בקבוק יין ושלושת המסובים הרימו כוס לחיים, אבל אורלי ביקשה לברך " מירי אומנם עברו 22 שנה מאז שהכרנו וזה הזמן שלי ל"החזיר" לך, אני לא שוכחת אייך אז התנהגת אלי כשהייתי חדשה בעיר ואייך עודדת אותי כשמערכת היחסים עם בעלי הראשון עלו על שרטון ואני מרימה כוס זו לחיים לכבוד הקשר ששרד".

דמעות חנקו את גרונה של מירי שלא זכרה אפילו מקצת הדברים שעשתה או לא בימים ההם אבל זכרה את מילותיה של אמא  שתבדל לחיים ארוכים "אסור לטרוק דלת, תמיד צריך להשאיר דלת פתוחה כי לעולם אינך יודע מתי תזדקק".