תיאטרון הספרייה שליד בית צבי מציג כעת בפעם הראשונה בישראל את המחזה "היום ה 24" מאת האמריקאי טוני פיצ'ירילו שכתב אותו בשנות התשעים כאשר מי שנדבק בנגיב האיידס נגזר עליו גזר דין מוות.בהמשך נעשה מהמחזה גם סרט.

השחקנים בהצגה הם טום-שי אגוזי בוגר בית צבי לפני כ 5 שנים ודן-יוסף(ג'ו) סוויד-בוגר החוג לתיאטרון שליד אוניברסיטת ת"א.   זה מחזה המעורר הרבה שאלות אך אינו נותן תשובה להן. אפשר לראות את ההצגה כפותחת צהר למודעות למין בטוח בקיום יחיסי מין, התלבטות מה עדיף האם לדעת על מצב בריאותך ולחיות עם החרדה והדאגה או לא לדעת ולחיות חיים נוחים יותר ועוד.  

טום- הכיר בחור בבר וקיים איתו יחסים בפעם הראשונה בחייו.לאחר כ 5 שנים הזמין אותו שנית אך דן אינו זוכר אותו . בדו שיח חריף, קולע, קולח, סערת רגשות, התמודדות פיזית ומילולית ביניהם וגם אלימות, הם מתמודדים עם האמת המרה ואחריותם לחיי הזולת. מתברר שבפעם הראשונה דן הדביק את טום בנגיב.  

"היום ה24"-שם המחזה הנו היום בו אשתו של טום התאבדה בתאונת דרכים כשנודע לה שנדבקה  ואיבדה את אמונה בבעלה טום האומר"אשתי נהרגה אולי בכאבה לה שעשיתי משהו לא נכון.זה מה שהכי מפחיד אותי שכאב לה מה שגילתה עלי.אדם שאתה הכי אוהב מסוגל להרוג אותך".

בעקבות זאת טום מזמין את דן פעם נוספת כדי לקחת ממנו דם בכח ולהיות בטוח שהוא המדביק.   אמנם המחזה עוסק כביכול בשני הומוסקסואלים אך הבעיות שהוא מעורר כלליות ולא קשורות כלל וכלל בהעדפה המינית החריגה. מה האחריות שאדם צריך לקחת על חייו של האחר ובריאותו.טום מאבד את חייו וחיי אשתו בגלל מעשה חד פעמי שעשה, מעשה שבעקבותיו חייו השתנו מהקצה לקצה. מי אחראי למות אשתו, האם דן שהדביק אותו או הוא שבגד באשתו. האחריות של מי גדולה יותר. מי אשם במות האשה בתאונת הדרכים לאחר שנודע לה שהיא נשאית.

ההצגה מראה לנו מה מביא חוסר זהירות והמחיר שעלולים לשלם על כך ומה יכולה להיות התוצאה של בגידה באשה.   זהו מחזה דרמתי מבויים היטב ע"י אלון טיראן ונוסח עברי שוטף וזורם של דניאל אפרת. טיראן הצליח ליצור דרמה שהיא מצד אחד מחזה מתח ומצד שני מחזה של רגשות מחזה בו נשאלות שאלות שאינן נוגעות כלל ואין להן כל קשר עם ההומוסקסואליות. המחזה זורם בקלות, קיצבי למרות שהינו בעצם דו שיח אחד גדול בין שני אנשים.  

שי ויוסף מתמודדים הן מילולית והן פיזית עם האמת המרה ואחריותם לחיי הזולת.הם שני טיפוסים שונים ומנוגדים אך בדבר אחד הם דומים-משחקם המעולה. שי מאופק , איזה שקט נפשי, רגוע, עדין, אינו מרים את קולו מדבר בשלוה הבאה מתוך יאוש, מתוך צער מתוך חרטה ויסורי מצפון.הוא נועז בשאלות שלו. יוסף בוטח בעצמו, הוא לא אכפתניק, קל דעת, נהנה מהחיים, אפילו שחצן.  

בהתחלה שי משחק את המשחק ואינו מגלה מה הסיבה האמיתית שהביא את יוסף בפעם שניה לביתו.משחקו אמין, שקול, מאוד מינורי במובן הטוב. ללא התראה מוקדמת יחסו אל דן משתנה והוא הופך ברוטלי. יש בו את רגשי האשמה על מות אישתו בטרם עת. שי בנה את תפקידו כך שכל מילה, כל גוון בקול, בתנועה בכל מחושב והכל מדוד ובמקום. דן-יוסף תפקידו סטאטי יותר.הוא כבול לכיסא ללא אפשרות תנועה חופשית.הוא נתון לחסדי קולו, פניו וגופו בלבד כדי להביע את רגשותיו, תשוקותיו רצונו והוא עושה שימוש מעולה בהם.  

טירן הדריך את שני השחקנים בצורה הטובה ביותר אך הדרכה זו לא יכלה להביא לתוצאות אלו לו לא הכשרון המשחקי  המעולה של השניים , האחד בשלווה שלו בשקט שלו והשני בלא אכפתיות בחיי הוללות. ההישג הוא בראש ובראשונה בשני השחקנים המוכשרים וכמובן בבמאי.    

לראות או לא לראות: הצגה מרגשת, משחק מרתק יוצא מהכלל, מבויימת היטב וגורמת להנאה מקסימלית לצופה.