מס' צפיות - 664
דירוג ממוצע -
יום עבודה ראשון בקיבוץ, או החמסין הראשון שלי
מאת: אברי שחם 01/11/08 (15:56)

סיפור מאת: חווה קולר. מאנגלית: אברי שחם

 

נדמה היה לי שרק זה עתה נרדמתי, כאשר כולם החלו להתעורר ולקום. אוי לי! ההשכמה המוקדמת מדי אחרי לילה בו לא ישנתי מספיק, גרמה לי סחרחורת. וכי איך יכולתי לזכות בשינה די הצורך בחדר בצריף, אותו חילקתי עם ארבע נערות אחרות בנות שש-עשרה? לכל אחת מהבנות היה חבר משלה, שישב על מיטתה מתלחש ומצטחק עד השעות המאוחרות של ליל אמש, בעוד אני שוכבת שם ללא שינה וללא חבר. למרות השעה המוקדמת, החום העיק כאילו חסר חמצן באוויר.

 

התגעגעתי לברטיסלאבה הקרירה כל-כך בעונה זאת של השנה, שם חלקתי את חדרי רק עם אחותי התאומה. הסרתי את הפיז'מה שלי ועטיתי גופיה כחולה-אפרורית (לא הייתי די מפותחת כדי להזדקק לחזייה), לבשתי מכנסי חקי קצרים ונעליי עבודה, רחצתי את פניי ואת שיניי ליד הברז מחוץ לצריף וחצי רדומה השתרכתי לכביש. שם כבר חיכה לנו, קבוצה של כעשרים עולים, טרקטור עם פלטפורמה מחוברת וחבר אחד. הוא הסיע אותנו -  למזלנו באיטיות -  לשדה לא הרחק משערי הקיבוץ, הוריד אותנו ללא גינונים יתרים, נתן לכל אחד את חפירה והסביר איך לחפור בורות באדמה היבשה והקשה. אחר זמן קצר מאד התחלנו לחפש מים; מצאנו בקרבת מקום צינור גומי ולגמנו את הנוזל הפושר בתאוותנות. כעבור כשעתיים, חבר אחר, על אותו הטרקטור, הביא לנו ארוחת בוקר: עגבניות טריות טעימות, זיתים מלוחים, פרוסות עבות של לחם עם גבינה לבנה ותה מהביל. חבר זה ששמו גרשון, הצטרף אלינו עתה והפגין חוסר שביעות רצון מהגיחות התכופות שערכנו אל הצינור ומהתקדמותנו האיטית בעבודה. החמסין  - מילה והתנסות חדשות, בארץ ואורח-חיים חדשים -ככל הנראה כלל לא הפריע לו.

 

הו, כמה מתעתעות יכולות להיות הציפיות שלנו! מי העלה על דעתו שכמה שעות עבודה בחום כבד בשדה, יכולות להיות מתישות כל-כך! הסוציאליזם והגשמת האידיאולוגיה נמוגו דקה אחר דקה ביחד עם זיעתי, עורי הבוער וכאב הראש שלי.

יום אחד כזה ידמה למעין שרשרת של פנינים שחורות, כל פנינה נבדלת מרעותה רק בהפתעות הרבות שיהפכו לניסיון חיים. אחר העבודה מיהרתי למקלחת המשותפת וברגע שעמדתי להיכנס, יצא איש שאמר: "זה תורם של הגברים עכשיו," ואני התיישבתי על תלולית אדמה וחיכיתי לתורן של הנשים. ברגע שהגבר האחרון עזב, השלתי את בגדיי ושיקעתי את עצמי במקלחת, מוכנה להישאר שם עד אין סוף. אבל אז שמעתי חברה מצהירה: "מספיק זה מספיק" והיא כמעט ומשכה אותי החוצה. הייתי בהלם: היא הייתה הרה מאד ואני הרגשתי איך בטנה העירומה הענקית נדחקת אל גופי. נתקפתי בחילה וברחתי מהמקלחת.

 

אחר הצהרים הוקדש ללימודים, שמשמעותם ישיבתנו המנומנמת בכיתה מלוהטת משמש בצריף אחר, כשהמאמץ להישאר ערים עלה על רצוננו לרכוש ידע מועיל כלשהו.  בערב הוזזו הצידה השולחנות והכיסאות בחדר האוכל והחלו ריקודים במעגל; סנדלים תנכיות המטופפות בחוזקה על הרצפה החשופה. צעיר מהקבוצה הפולנית ניגן באקורדיון. שמתי לב כמה עצובות נראות עיני התכלת שלו ובא לי להתאהב ולהשיג לעצמי חבר. בחזרה על מיטת הסוכנות הצרה תמהתי אם בכלל יתכן שנועדתי לעבודה חקלאית. בזמן שחברותיי לחדר שוב צחקקו בזרועות חבריהם, אמרתי לעצמי שאין כל סיכוי שאוכל לעמוד במבחן קשה כזה במשך שנים. אבל יכולתי-  במשך מספר שנים לפחות.

  

חוויותיה של ידידתי הטובה, הסופרת חווה קולר, עמה עליתי ארצה בקבוצת אל על מצ'כוסלובקיה וחייתי שנים אחדות בקיבוץ מענית, הן גם חוויותיי (מלבד נקודת מבטה הנשית) ולכן אני שמח לפרסם כאן את סיפורה.

חווה קולר פרסמה עד עתה ספר אחד בשם "רובה צ'כי כבד".

הכותב הוא ישראלי נשוי, שלושה ילדים, שישה נכדים. עוסק בעריכה וכתיבה טכנית לפרנסתו ובכתיבה יוצרת ותרגום בעברית, אנגלית והונגרית וגלישה באינטרנט להנאתו. גר בת"א וגאה להימנות על חברי מרץ.

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה לא התקבלו תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
אין תגובות למאמר