"ההודי רוצה לברונקס" ו"התור" הם שני מחזות קצרים מאת ישראל גורביץ' אשר מפאת אורכם הקצר מועלים בזה אחר זה כהצגה אחת בבית צבי. השחקנים אשר משתתפים בהצגה הם בוגרי מחזור מ"ו אשר סיימו את לימודיהם לפני כחודש ובנוסף משחק בוגר בית צבי, עירד רובינשטיין, אשר גם ביים את ההצגה.

עוד בפרשן על ההודי רוצה לברונקס והתור

שני המחזות, כאמור, בוימו ע"י עירד רובינשטיין, אף הוא בוגר של בית צבי. הוא ביים את שני המחזות היטב, בשימוש מינימלי באביזרים ובתפאורה, והסתמך על יכולותיהם הדרמטיות והקומיות של השחקנים לעניין את הקהל. כמו כן, השחקנים עבדו היטב כקבוצה אחת, והדבר ניכר יותר במחזה השני, "התור".

 
התפאורה שעיצב ערן עצמון הייתה בהחלט מינימלית וסיפקה ציון בלבד של מקום התרחשותה של העלילה, והיה די בכך. התלבושות שבחרה דלית ענבר התאימו היטב לדמויות.

 
במחזה הראשון, הודי (ערן יוסף) מגיע לבדו לניו יורק, אבוד, בשכונה מסוכנת ומבלי שדובר את השפה המקומית. בינתיים מחשיך והוא הולך לאיבוד בשכונת עוני בחיפוש אחר בנו בברונקס. הוא נתקל בשני נערים מקומיים, ג'ואי (שחר רז) ומרפ (אלון גאוי), ולהם יש תוכניות אחרות עבורו. המחזה עלה בברודווי בהפקות שונות בכיכובם של אל פצ'ינו, ג'ון מלקוביץ ועוד.
זהו מחזה קשה לעיכול, אשר רווי במסרים אודות תחלואי המין האנושי, ומתאר מצבים אשר לצערנו קורים גם בימינו אנו. שני נערים מקומיים מתאכזרים לזר חסר האונים מתוך שעמום גרידא, ולמעשה מחפשים לעצמם תעסוקה כדי להעביר את הזמן.
ערן יוסף בתפקיד ההודי היה מצוין, שיקף היטב את חוסר האונים שלו בתור זר אשר מגיע למקום שאינו מוכר לו, מנסה להיות חביב וליצור קשרים למרות מחסום השפה, אך בסופו של דבר המקומיים מתאכזרים אליו. שחר רז בתפקיד ג'ואי היה טוב מאוד ונכנס היטב לדמותו של הנער אשר מעשיו נקבעים לפי רצון חברו. אלון גאוי בתפקיד מרפ שיחק היטב את הטיפוס, אם כי בעבר ראיתי אותו בתפקידים דומים מאוד, ועל כן פחות התרשמתי.

 
במחזה השני, חמישה אנשים וקו אחד, מחכים בתור. מי ראשון? מי שני ומי אחרון? ובכלל - למה מחכים? זהו מחזה עטור פרסים והוא אלגוריה משעשעת על תרבות המערב, על המירוץ המטורף של החיים המודרניים ועל השאלה עד כמה רחוק מסוגל אדם ללכת כדי להיות הראשון. המחזה מתחיל לאחר ההפסקה במעבר חד מהמחזה הראשון באותו הרכב שחקנים.
אלי פרי בתפקיד פלמינג היה מצוין כאוהד הכדורגל אשר כולם והוא עצמו רואים בו טיפש גמור. הוא הצליח ליצור רגעים קומיים רבים בהבעות פניו ובשפת הגוף שלו בלבד, ואף מבלי שהיה צריך לומר מילה. גם חיתוך הדיבור שלו הותאם היטב אל הדמות.

 
שחר רז בתפקיד סטפן היה אף הוא מצוין בגילום דמותו של האינטילגנט לכאורה אשר מאזין לאופרות ולמוסיקה קלאסית אשר נכתבה ע"י מוצרט, ומנסה להתקדם בזכות זאת בתור. כמו כן, הוא הצליח בתחמנות להיות ראשון בתור, היות שכיוון התור מעבר לקו הלבן הוא עניין של הגדרה בלבד. עירד רובינשטיין בתפקיד דולן היה טוב מאוד וגילם היטב את דמות החייכן שאינו מזיק לכאורה, ורק בנחמדותו מצליח להתקדם בתור.

 
הילה ספורטס בתפקיד מולי הייתה מעולה, וגייסה היטב את נשיותה למען המטרה - להתקדם בתור. בנוסף, הצליחה להביע היטב את אי בחילתה באמצעים כדי להגיע למטרה אשר הציבה את עצמו, ובזה אחר זה הפילה את כל אחד ואחד מהגברים שעמדו בתור יחד איתה, כל אחד טיפוס בפני עצמו. זוהי הפעם הראשונה שראיתי אותה משחקת בתפקיד קומי, שכן עד להצגה זו היא שיחקה בתפקידים ראשיים בדרמות בלבד, וללא ספק מדובר בשחקנית מצוינת בעלת יכולות קומיות ודרמטיות.

 
ערן יוסף בתפקיד ארנל, בעלה של מולי, היה מצוין, ואפילו לבושו, שפת גופו ומבטיו הדגישו את חוסר האונים שלו מול אישתו ואת חוסר הביטחון שלו. הוא מבחינתו כבר התרגל לכך שאישתו אינה בוחלת באמצעים להגשמת מאוויה, ומקבל את זה בשוויון נפש. היה מעניין לראות את השינוי בדמות בין שני המחזות, וזהו שחקן בעל יכולות קומיות מוצלחות במיוחד.

לסיכום : "ההודי רוצה לברונקס" קשה לעיכול וכולל אלימות רבה והקהל לא תמיד ייצא מרוצה. אולם, "התור" מצוין, מצחיק, קצבי, משחק מעולה,  ומהווה סיום מוצלח של הערב. הצגות עד 1.11.08 באולם אלי ליאון בבית צבי.