מדהים אותי כל פעם מחדש כיצד המערכת הבנקאית בישראל עובדת לטובתה ובאישור הרגולטורים בישראל. לקוח המבקש לקחת משכנתא בריבית קבועה, בעצם חושב לעצמו שלא משנה מה תהיה הריבית במשק בזמן נתון על פני תקופת החזר המשכנתא, הוא ידע כמה עליו לשלם כל חודש עבור תשלומי המשכנתא ובכך לבטח עצמו מפני תנודות בשוק, לטובה ולרעה.

לפני ההתפרצות האינפלציונית בשנות ה80, התאוריה הזו היתה נכונה וראויה ומיישרת קו עם שאר המערכות הבנקאיות במדינות המפותחות. לאחר ההתפרצות האינפלציונית בתחילת שנות ה 60 (10-15% בשנה) דרך שנת 1973 , אז היתה האינפלציה כמה עשרות אחוזים ועד לשיאה בשנת 1984 לכ 445 % כל נוטלי המשכנתאות בריבית קבועה הרוויחו בגדול מאחר והמשכנתא הפכה להיות חסרת ערך.

אז החליטו הבנקים לעשות מעשה ולהצמיד את האינפלציה לריבית הקבועה או אם תרצו, במילים אחרות, לגלגל את עלות האינפלציה ללקוח. משמעות הדבר, שאם האינפלציה תעלה, יעלו גם תשלומי הלקוח ביחס ישר כדי לפצות את הבנק.

נשמע מעניין, ניקח דוגמא מספרית:

לקוח לווה משכנתא של 400 אלף ש"ח בשנת 2003 למשך 15 שנה בריבית שנתית קבועה של 5.5 אחוז. בחודש הראשון שילם 3650 ש"ח החזר על ההלוואה אשר לקח. לכאורה, גם היום בשנת 2008, אם היה לווה מבנק אמריקאי/קנדי לדוגמא, היה משלם את אותו הסכום, אך נעבור חזרה למציאות הישראלית ונחשב כמה משלם הלקוח היום. התשובה: 4100 ש"ח לחודש.

אם כן, הריבית ה"קבועה" בישראל אכן קבועה, לבנק, אך כבר מזמן חדלה להיות קבועה ללקוח.

לבלוג של כלכלה להמונים