ארה"ב ידועה בעיקר בכינויה "ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות". אך לעתים נראה שהיא בעיקר "ארץ הטמטום והאטימות הבלתי מוגבלים". עתים כמו זו:

בצעד בהחלט יוצא דופן, הורה הפרקליט העירוני של העיירה שבויגן (?!) לאזרחית ג`ניפר רייזינגר להסיר מאתר אינטרנט השייך לה קישור לאתר המשטרה המקומית. העירייה לא הסתפקה בכך, ואף פתחה בחקירה פלילית נגד רייזינגר על הקישור לאתר המשטרה. בתגובה, תובעת רייזינגר את ראש העיר והמוסד בראשו הוא עומד, בטענה כי ראש העיר מחפש דרך להתנקם בה ממניעים אישיים.

מלבד הטמטום המוחלט שבטענה כאילו קישור לאתר המשטרה המקומית - שירות ציבורי שחשוב ליידע עליו את הגולשים, ללא ספק - מהווה עבירה כלשהיא, טומן המשפט שייערך כאן בחובו סוגייה אינטרנטית מורכבת: האם רשאי בכלל בעל אתר, פרטי, עסקי או כללי, לאסור על אתרים אחרים לקשר אליו גולשים? אם תפסיד רייזינגר במשפט (וזה אמנם לא סביר, אך אפשרי), או במקרה של פסיקה לא מוחלטת לטובתה, תהיה זו יריית הפתיחה לגל של גורמים נוספים שיחליטו שלא נראה להם שאתרים מסויימים מקשרים אליהם.

כך עלול להיווצר מצב בו ממשלת סין מחליטה שהיא אוסרת על אתרים מחוץ למדינה לקשר אליה (מה שאומר ניתוק מוחלט של סין מהרשת העולמית), בלוגרים מחליטים שאת הבלוגים שלהם הם רוצים לשמור לעצמם (אז למה לעזאזל אתם לא כותבים על נייר?! נראה לכם הגיוני שלפורטל שאתם כותבים בו יהיה אסור לקשר לתוכן שמאוחסן עליו רק בגלל שאתם מפחדים שהבוס יקרא אותו?!), אתרים מסחריים מחליטים שלא יאה להם להופיע במנועי החיפוש של המתחרים (אהמ, גוגל) ועוד מצבים מוזרים שאמורים להיות נחלתו של עידן הצנזורה של המאות שעברו. אך אפילו בארץ הטיפשים האדישים, לא נראה לי שיש שופט עד-כדי-כך מטומטם שייתן למרמע כזה לצאת מתיבת הפנדורה שלו.

לבלוג של יאיר מור