פעם קראו לתיקים בממשלה "כופתאות". המו"מ הקואליציוני הוגדר ע"י יצחק רבין ז"ל כ- "גועליציה", וזה משום הלהיטות לזכות בתיק ממשלתי. מאז הלהיטות התגברה והפכה לייחום, ומה שהוגדר פעם כ"כופתאות", ניתן להגדיר היום כ"שלל". לא האידיאולוגיה הביאה את הפוליטיקאים אל שולחן הממשלה, אלא גניבת דעת. וכדרכם של (כנופיות) גנבים, גם כאן יש חלוקת שלל.

 

שורות אלה הינן קינה מאוחרת למותה של האידיאולוגיה במפלגת העבודה. הגסיסה הייתה ארוכה, והדעיכה בלתי נמנעת, משום שהעבודה  בנתה מגדל בבל סוציאליסטי על יסודות השקר. דוגמא בולטת: בשונה ממפלגות סוציאליסטיות אחיות, מפלגת העבודה הינה היחידה בעולם, ששאבה את כוחה האלקטוראלי מהמעמד הבינוני גבוה.

 

יהיו שיתרצו זאת בכך, שאין עוד בעולם מפלגה סוציאליסטית שנדרשת להתאים את עצמה לבעיות ביטחון ברמה קיומית. דהיינו, כמפלגת שלטון, העבודה נדרשה לספק לאזרחים, שלום לפני רווחה. הצורך הדחוף במציאת פתרונות מדיניים למדינה במלחמה, דחק זמנית את העניין החברתי. אלא שגם נוסחת השלום שסיפקה העבודה, הייתה בנויה על שקר.

 

הסכם אוסלו הושתת על משאלת לב, לפיה הפלשתינים יוותרו על חלום מחיקת ישראל, תמורת חלוקת הארץ לשתי מדינות. הקריסה ביולי אלפיים, לא היה בכוחה לשלוף מתוך השמאל אפילו פוליטיקאי אחד (!!!) שיודה: טעינו, יריבנו מהימין צדקו! בבחירות שלאחר הקריסה, מפלגת העבודה שמנתה 44 מנדטים בימי הסכם אוסלו, צנחה ל-19. מאות אלפי (!!!) מצביעים נטשו- ומהפוליטיקאים לא נימצא האחד שיגיד: שיקרנו לעצמנו. להיפך.

 

וזה מביא אותנו לשאלה: מי יותר אידיוט- הדתי שמתווכח עם אלוהים, או השמאלני שמתווכח עם המציאות? במקום שיכירו בעובדות, האידיאולוגים השמאלנים האשימו את ברק שלא עשה מספיק כבוד לטרוריסט עם הלסת הרוטטת. פרס הנהנתן, ביום הולדתו השמונים, חזר על הקביעה החולנית לפיה "ערפאת קיבל את פרס נובל בצדק". 

 

תש כוחה של מפלגת העבודה. חבריה לא מאמינים ביכולתה לצלוח שיקום במדבר האופוזיציוני. רגליה כושלות. אפילו הפובליציסטים השמאלנים חשים שהאידיאולוגיה שעמלו בהפצתה, הניבה פירות באושים. זאת הסיבה שבכיריה משוטטים מתחת שולחנו של אולמרט, ומתגוששים ביניהם על כל עצם שהוא זורק.

 

עם חובות של מעל מאה מיליון שח, שוכבת העבודה בתרדמת. אין לאף אחד מחבריה כוח וסבלנות לשמוע ולהשמיע רעיונות שלום. בפועל, העבודה משלמת מחיר כבד בגין הרומן המסעיר עם השקר והשררה. ברק הוא לא הסיבה.

 

אילו ניחנו חבריה במעט הומור עצמי, מארגני הכנסים של המפלגה היו מקרינים, על מסך רחב, קטעים מנאומיהם של רבין (ז"ל) ופרס בטקס חלוקת פרס נובל לשלום (שטוקהולם דצמבר 94). במבט לאחור, ניתן להבין את הסיבות לשימוש שעושים סטנדאפיסטים פלשתינים, בנאומים האלה. 

 

אשפת החיצים האידיאולוגית של העבודה ריקה. מה שנישאר לפובליציסטים מטעם, זה לחזור לנוסחה הישנה של רצח אופי (היזהרו מנתניהו!). בכירי המפלגה לא מאמינים בשיקומה. שני דברים גורמים לחבריה בעתה: קלפי ומראה. הרחיקו מהם את יום הבחירות, ואל תציבו מראה מול פרצופה המקומט של מפלגתם המזדקנת. השיניים התותבות שבכוס, הקמטים החרוטים בפנים, והברכיים הרועדות, מלשינים על האין אונות האידיאולוגית.

 

בספרי ההיסטוריה יהיה כתוב, שמותה של העבודה נגרם כתוצאה משימוש מופקר ומופרז בשקר, ומהפחד לשרת את העם מהאופוזיציה. ובפרפראזה לפתגם סיני ידוע, אני אומר לאחיי מהעבודה לא מאוחר: המסע לשלטון, מתחיל מצעד אחד קטן באופוזיציה.