הנושא לפנינו הוא  מחזהו של סופוקלס, "אודיפוס המלך"[1].

סופוקלס, אחד  בשלישיית -  או רביעיית מחברי המחזות  הקלאסיים של יוון העתיקה, (והם, מלבדו, אייסכילוס, אויריפידס וכותב הקומדיות אריסטופנס), נולד ב-496 לפה"ס בקולונוס. הוא נפטר כשהיה בן 90 שנה.

בהיותו בן 28 הוא זכה בפרס ראשון בתחרות  המחזות בטרגדיה שהציג. הוא חיבר 123 מחזות, מהם נותרו בידינו טקסטים של 7 בלבד, בהם הטרילוגיה  התבאית,  אודיפוס המלך, אודיפוס בקולונוס ואנטיגונה. מאלה,  אנו נעסוק במפורסם אולי שבהם,   Oedipus Tyrannos, שנכתב בערך בשנת 420-429 לפה"ס.

 כיתר מחזותיו של סופוקלס, אף סיפור המעשה של מחזה זה לקוח מהמיתולוגיה היוונית. כיתר  המחזות - הטרגדיות - היווניות הגדולות, אף מחזה זה  נושאו סבל האדם.

המחזה מצטיין ביפי הלשון, בתיאור חי ואנושי של הנפשות הפועלות,  במבנהו הארכיטקטוני השואף אל השלמות[2] , אף במבנה הזמן המיוחד - הנע בכיוונים אחדים במחזה, וכולל בו עבר, הווה מתמשך ועתיד   בענין הצורה בה נבנה נאמר, כי המחזה מציג את שרירותם המוחלטת של האלים המתערבים ומכוונים את גורל האדם, למרות שיכלו בשקט להניח אותו במנוחה.  מול עולם-כאוטי זה של הגורל המתגלה במחזה מעמיד המחבר עולם מאורגן, מנומק במניעים והנמקות מהודקות בו כל מעשה של האדם הוא רציונאלי ומתבקש.

זהו אחד המחזות שעוררו עניין גם בין חוקרי הנפש: אך כך גם המקרא (החיבורים "משה" של פרויד,  עם ישראל והאלוהים, הפועלים אהדדי ביצירה),  "המלט ואודיפוס"  של Ernest Jones , תלמידו של פרויד, "תשובה לאיוב" מאת קרל יונג  ( וספר איוב  אף הוא נחשב  בעיני חוקרים אחדים מין טרגדיה יוונית...)

  הוצעו  רעיונות שונים למיצוי  משמעות המחזה: הוא  דן בנקמת האלים, בהיות האדם כלי משחק בידי האלים,  העונש על הניסיון לחזור בזמן, נקמת האלים על Hybris  (גאווה עיוורת) של האדם: קנאת האלים באדם  שנטל מעץ הדעת טוב ורע והיה כאלוהים כמעט, דבר שאין האלים סולחים לאדם יציר כפם, שחושב כנגדם, כנגד האלים בתבונתו, וכיו"ב. על כן נופל האדם מחיי אושר, חוסר דאגות ושפע אל תהום  החיים וקשייו, בזיעת אפו אוכל הוא לחם ובעצב יילד בנים וכו' - בבחינת מה התהללת היליל בן שחר, הוא כוכב הצפון. וד"ל.

במקום להוסיף ולפנות אל רעיונות אלה, למרות כל חשיבותם,  נבקש להכיר רעיונות דומים של חוקרים שונים. שלמה דיקמן במבוא לתרגומו  הנזכר לעיל מביא אף הוא מדעות חוקרים אלה.  לפי אלה  "העיקרון הפועל במחזה היווני הקלאסי הוא הסכסוך בין רצון האלים (הגורל) ורצון האדם". "הכל צפוי והרשות נתונה", מיישם דיקמן במבואו בהמשך דבריו את הפסוק  העברי הידוע: "שכן אמנם רצון השמים הוא הגורם המכריע, אך בגבולות הגורל הצפוי  (preordained]] מראש נתונה לאדם בחירה חופשית במעשיו" (עמ' 11).

דיקמן, בסוף מבואו, שואל שאלה מרכזית: "מה עדיף, האם החיים בלי ידיעת האמת, או גילוי האמת לאמיתה"? האם עדיף שאדם יחיה בשובה ונחת בלי  לדעת את האמת, והיא שהוא עומד על רף רעוע ותחתיו התהום,  או שאידו לפתע יבוא בהיוודע לו האמת לאמיתה?  ולצורך כך - האמנם כדאי לו לדעת את האמת ולחפש אותה? יש פה מין בדיקה לעומקה של הדרישה הסוקרטית הידועה  "דע את עצמך", nosce te ipsum' ',  כי החיים ללא הכרת האדם את עצמו אינם כדאיים לחיותם: אותה שאיפת-דעת שבמרכזה ה"אני". באופן מעניין ורוטט מתחבר חיפוש משמעות וגורל וטעם  חיי "אני" זה במחזה זה עם חייו וגורלו של הכלל.

 הפסיכולוגים הדגישו כמובן בכל את גורל האדם הפרט:  הם חיפשו את המאפיין את המיתוסים עליהם מבוססים מחזות אלה  בתחום הפרט (שמצבו אמנם מאפיין את כלל האדם - כפרט).

לדעת אלה הנושא המשותף והחוזר  של מחזות אלה  המבוססים על סיפורי מיתוס דומים הוא ההצלחה של צעיר  לבוא במקום אביו.  האב מופיע בתור עריץ  היורד לחיי בנו,  ("ויפגע  הרכב באוידיפוס להדפנו מהדרך למען פנותה לאדוניו"= הוא האב העריץ שלא ייתן לבנו  מרחב מחיה.  אדיפוס המלך, עמ' 18: וכן במחזה עצמו). האב מוזהר מפני  רדתו מעל הבמה,  כי הבן מתקרב לרשת את מקומו. (וראה משה ופרעה והגחלים,  הורדוס וישוע, סיפור שלגיה ושבעת הגמדים (שם לא האב כי אם האם מפחדת  שיופיה של הבת תרבה על חשבון יופיה של האם, כלומר שהבת תירש את האם והיא תיאלץ לרדת מעל הבמה, ועוד סיפורים כיו"ב). הבן נמלט מפני אביו ולבסוף מתנקם בו.    

  שאלות  הפונקציה והתפקוד של הזמן במחזה.

   בעוד שהמחזה מתרחש בהווה המתמשך ופניו קדימה (אל עבר העתיד המאיים בסוף ומגיע לאפותיאוזה של סבלו של אדיפוס,  הרי שאל תוך הווה המתמשך הזה מבליח מעת לעת  חיפוש  משמעות ומהות האני של הגיבור בעברו. זהו החיפוש, הquest- שאין הגיבור חופשי מללכת בדרכיו, ורואים כי המחבר בונה את גיבורו  כך ש-quest זה הופך אצלו אובססיה שאין לו מפלט ממנה. בעוד המחזה מתקדם בזמן הגיבור חייב לשוב ולחקור ולהתחקות על עבר, הנפתח לפניו צעד צעד - אחורה.

 ואמנם, מטבע האדם  לשאול  מה היה קודם, החל מבריאת העולם. עמוקה היא באר הזמן - כותב תומס מאן בפתח הרומן יוסף ואחיו - ואל באר עמוקה זו רואה הגיבור לעצמו חובה לרדת ולחקור את מהותו תוך גלוי עברו - כאמור. וככל שהוא מעמיק אל תוך אותה באר - כן גדל  צערו, כך הוא מתקרב אל הייאוש הטוטלי.

  מחזה זה הוא מחזה בלש, בו תוך עבודת הבילוש המתבצעת פה באמצעות האמצעי  של תשאול עדים ובעלי  דבר הגיבור מגלה שהוא עצמו, הבלש, הוא  המבוקש, הוא הרוצח.  ואין הגיבור פטור מלחקור: הן מפאת אופיו כנאמר לעיל, שכורח פנימי מאלצו לחפש, אך קיים גם המניע החיצוני, שהוא חייב לברר את מקור האסון  -העונש הפוקד את העיר.

וכמו ברומן בלש, בו הכל - מלבד הפושע - נחשדים, גם במחזה זה אוידיפוס, הבלש, מאשים את כולם -1)  את טירזיאס (עמ' 39: "כי רק אתה האיש/ אשר זמם כל זאת...ואלמלא ראית אור/ כי אז אמרתי:  זה ירש וגם רצח", כלומר כאילו טירזיאס זמם ואף ביצע את הרצח. 2) את קריאון, עמ' 49: "אתה רצחת את האיש ...וגו'". - ובכלל, אוידיפוס מוצג כגדול בפתירת חידות, גדול אפילו מטירזיאס.

הערת ביניים:

מבחינה פסיכואנליטית פרויד בירר מכל השתמעויות המחזה את שהעסיקוֹ ביותר ובו ראה את העיקר בחיים, ולא היא. הבן הורג את אביו גם מבלי להיות מאוהב באמו. זו דרך החיים, שהדורות מתחלפים. הדור החדש מבקש להינתק מכבלי ההשגחה של הדור הקודם, הורג אותו, רואה שהוא כבר מיותר. הדור החדש מבקש לפרוץ קדימה ללא הרסן המושם עליו  מטעם הדור הקודם, בעוד האב השתלטן מבקש לרסנו, להדריכו, להפעיל עליו את שארית השפעתו ושלטונו.   מבחינה זו, מבחינת הפסיכואנליזה   וההוצאה לאור של מאוויי הלב של הפרט הרי  אין כל משמעות לא לזמן שבסיפור ולא למבנה העלילה, אף לא לאפיון הגיבורים עצמם, שהרי  הרצון הטמיר לשכב עם האם ולהרוג את האב הוא נחלת כלל האנושות בלא קשר לאופיו הייחודי והמסוים  של אדם כלשהו. (כך על כל פנים  לפי דבריי פרויד).  בכלל, כל מעשה הספרות הופך בלתי רלוונטי לחקר נבכי הנפש, וכל "סיפור" איננו אלא מין מסווה לאותן נטיות טרומיות נאלחות, מביוב הנפש, שעלה ביד פרויד לתאר כל כך נאמנה. אין אם כן מעשה או סיפור שאין משמעותו נהייתו הנסתרת של הילד - או של המבוגר, כאדיפוס, סמל האדם שלא התבגר - אחר אמו, שאיפתו במסתרים לחסל את אביו שהוא תמיד טירן ורציחתו מוצדקת באיבה:  אווירה מלאת פחדים ("האני והאיד"),   וגם מלאת בושה והסתרה ומחלות למיניהן, בעיקר מיניות, או הקשורות אך ורק למין.  האווירה מחניקה. הכל דחפים והדחקה  וכל כיו"ב. ואמנם חוויות ראשוניות אלה בחיינו, האהבה הנסתרת  של הילד אל אמו, אהבה לה פרויד שיוה את דמות ה- incest וה- repression,  קשורות בעיקרן לא רק לאם, אלא גם לבית בו גדלנו, אותו אנו זוכרים בחיבה ואהבה, ולא רק הבית אלא גם הרחוב, העיר, והדודים. מה פלא אפוא שאהבנו את אמנו ואבינו בהם ראינו דוגמא והיו לנו אהבתנו הראשונה.

נכון העיר מי שהעיר מי שהעיר והביעה התפעלות  על כי  גיבור כאודיפוס היה מסוגל לשכב עם אישה כפליים לפחות מגילו. מסכן הוא כאמור אדיפוס זה שלא עבר תהליך דיפרנציאציה של התבגרות בו יכול היה לפנות אל אובייקט אהבה מתאים יותר ולא בחר לו bedfellow  מתאים יותר מאמו. (ואם חוקי העיר שהציל דרשו שיתחתן עם המלכה, יכול היה ללכת לעיר אחרת)...

ניתן היה כמובן לדון באירוניה המיוחדת שבמחזה, הניכרת בעיקר בדברי הגיבור, הדובר מתוך אי-ידיעה, בעוד הקהל יכול העריך אל-נכון את אמיתות דבריו והתאמתם למציאות לאשורה.

כן ניתן להעיר על האיזון העדין בין טירסיאס העיוור היודע את הכל לבין אי-ידיעתו את העולם ואת עצמו של אודיסיאוס הפיכח.

"זָנִיתָ עִם שְׁאֵר בָּשָׂר וְלֹא תֵּדַע

בִּיְוֵן חֶרְפָּה וְחֵטְא תִּשְׁקַע -וְלֹא תִּרְאֶה. (עֲמָ' 39- 40)

 יש האומרים, אם כן, שחטאי אודיפוס בחולשות אופיו: אך אין חולשותיו יתירות עד כדי הצדקת הגורל המוזר שהקצו לו האלים. אין כל הנמקת אמת במחזה למתרחש, מלבד שרירות לב האלים. אין הם מדריכים את האדם או מזהירים אותץו מפני האסון הצופה להם בפתח, אלא מפילים אותו בפח - כדי שילמד. זה רצון האלים, הגורל, וזה הכל.

"Pourquoi", asks Masqueray in his excellent introduction to the play, "dans sa longue vie, Oedipe a-t-il été si malheureux ?  Etait-il coupable?  C'est la question qui est annoncée, discutée, résolue dans la premiere partie de la tragédie, ....  Et quand le jugement est prononcé, il reste acquis; on n'y revient plus ...Il  est, en effet,  fort remarquable qu'aprés le plaidoyer final d'Oedipe (960-1013) il ne soit plus dit dans la piece un seul mot de cette culpabilité'' (Kitto, p. 410 )[3].

יש לשער כי עוד מחכים לנו דיונים מעניינים נוספים בנושא..

[1] לפניי תרגומו של שלמה דיקמן, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, 1968. גורל שפתנו הוא כי חדשות לבקרים מתחדשים בו תרגומים.  אין מכבדים את השפה אלא רצים אחר זנבה: מתכחשים לשפה הקלאסית היפה של אתמול ואצים אחר אלוהים חדשים. על כן יש גם תרגומים חדשים ולא אתייחס אליהם כי אין לי.

[2]  "The catharsis of plays like Tyrannus and Macbeth lies in the perfection of their form" (H.D. Kitto, Greek Tragedy, p. 147).

 [3]  מדוע - שואל Masqueray במבוא המצוין  שכתב למחזה - בחייו הארוכים היה אדיפוס כה חסר מזל? האם הוא אשם? זו השאלה עליה דנים, השאלה אותה פותרים בחלק הראשון של המחזה - אך אין מדברים עליו ולו מילה בהמשך..     (Kitto, p. 410