מצפייה בסרטים ברזילאיים בשנים האחרונות עולה תמונה לא מחמיאה של המציאות בברזיל. תמונה של קיטוב קיצוני בין עשירים לעניים, של אלימות קשה, של עוני, של סחר חופשי בסמים, ושל שחיתות שלטונית. למרות שהמוזיקה מטריפה והבנות סקסיות, הפחד מכסה על היופי הזה ומעכיר את תמונת החיים בברזיל. "יחידת עילית" מצטרף לסדרת הסרטים הזו.

את "יחידת עילית" ביים ז'וזה פאדיליה בשנת 2007. כשהסרט היה כמעט מוכן, דלף עותק שלו לשוק השחור, ולמעלה משלושה מיליון עותקים לא חוקיים שלו נמכרו. למרות זאת, עם עליתו לאקרנים בברזיל הפך הסרט לקופתי ביותר בשנת 2007 בארץ מוצאו. הסרט המשיך וזכה ב-8 פרסי קולנוע ברזילאי (ביניהם פרסים על משחק, בימוי וצילום), אבל הסרט שהברזילאים החליטו לשלוח לתחרות האוסקר האמריקאי היה "כשהורי נסעו לחופשה", סרט חביב (שהוצג גם בישראל בשנה שעברה) שכמעט והצליח להשתחל לחמישיה הסופית, אבל רק כמעט. "יחידת עילית" המשיך לצבור פרסים ברחבי העולם, והפרס הגדול ביותר, בינתיים, נפל בחלקו בפברואר האחרון : פרס דב הזהב (הסרט הטוב ביותר) בפסטיבל ברלין האחרון (שהוא הפסטיבל השני בחשיבותו בעולם, אחרי פסטיבל קאן). את הטיפול בהפצת הסרט ברחבי העולם נטלו לידיהם האחים הארוי ובוב ויינשטיין, שועלי אוסקר ותיקים, והם ינסו לדחוף את הסרט לכיוון האוסקרים של 2009. (בדומה למה שקרה עם "עיר האלהים", שהיה מועמד לאוסקר ב-4 קטגוריות מרכזיות, שהכניסה אליהן לסרטים שאינם דוברים אנגלית היא קשה עד בלתי אפשרית).

הגיבור הראשי של "יחידת עילית" הוא קפיטן נסימנטו, קצין בכיר ביחידת העילית של משטרת ריו. יש לו אישה שנמצאת בהריון מתקדם, והוא מתחיל לסבול מהתקפי חרדה. הוא מבין שהוא צריך למצוא דרך החוצה מהחיים האלימים שהוא מנהל, אבל לשם כך, הוא צריך למצוא לו מחליף. הסרט עוקב אחר תהליך הכשרתם של האנשים שאמורים להחליף את הקפיטן.

בניגוד ל"עיר האלהים", שהיה סרט מסובך, "יחידת עילית" מספר סיפור פשוט. הבעיה היא לא בפשטותו של הסרט, אלא בפשטנותו : שתי הדמויות המרכזיות שאחת מהן אמורה להחליף את הקפיטן מוצגות כשני ניגודים : מתיאס הוא השקט, התמים, המלומד, שחושב שניתן לפתור הכל במסגרת החוק. נטו הוא הקיצוניות השניה - הוא פרוע יותר. פרוע מדי. מבחינה דרמטית יש כאן הגזמה. על מנת להציג את הנקודה שלו, נוקט הבמאי בתכסיס דרמטי צפוי מדי. בכדי לכסות על כך, מציף הבמאי את הסרט בקריינות (וויס-אובר), אבל זהו עלה תאנה מסכן.

החלק הראשון של הסרט עוקב אחרי מציאות החיים של שוטר בריו דה ז'נירו. המלחמה הבלתי פוסקת בפשע, השחיתות המשטרתית, גביית החסויות. כל אלו מגיעים לשיא בסצינה אדירה שבה כולם יורים על כולם : השוטרים על העבריינים, העבריינים על השוטרים, וגם השוטרים יורים על שוטרים אחרים. מסתבר שכל השוטרים מושחתים, וכששוטר אחד נכנס לתחום של שוטר אחר, נוצרת יריבות גם בתוך המשטרה, והיא נפתרת, כמובן, באלימות. כאן יש לצרף אזהרה : האלימות המוצגת בסרט קשה לצפייה. לא מדובר כאן בפעלולי פיצוצים בסגנון "מת לחיות 28". מדובר על הוצאות להורג בירייה, על חניקה באמצעות שקית ניילון, על מכות, וכל אלו מבלי להסיט את המצלמה מהמתרחש. הצילום המצוין של הסרט מתבצע כשהמצלמה רועדת על הכתף, והתחושה המתקבלת היא דוקומנטרית. בשילוב העריכה הקופצנית, והמוזיקה הקצבית, הסרט הזה הולם בחושים. בחלק השני של הסרט האלימות מתגברת . זהו החלק שעוקב אחר מחנה האימונים של יחידת העילית ("אפילו הישראלים לא מתאמנים כל כך קשה כמונו"- נאמר בפירוש בסרט), על ההשפלות והאכזריות הברוטלית שבו. לאחר מכן יוצאים האנשים שנותרים במחנה האימון (לאחר ניפוי אלו שלא עמדו במשימה) למשימות בשטח. הסרט עוקב אחר תהליך השחתת הנפש האנושית, ומגיע למסקנה שעל מנת להיות שוטר ביחידת העילית של ריו דה ז'נירו, עליך להיות מכונת הרג צמאת דם. מסקנה קשה, שכבר הובילה להאשמת הסרט הזה בפאשיסטיות. אני לא מסכים - לדעתי זוהי תמונת המציאות כפי שז'וזה פאדיליה, הבמאי, תופס אותה. זה לא מה שצריך להיות, אבל זה מה שיש, לדעתו של הבמאי.

למרות ש"יחידת עילית" אינו חף מפגמים תסריטאיים, זהו סרט מהמם ובוטה. למי שיש קיבה חזקה - מומלץ.