השמש כבר עמדה לשקוע, כשנגלה לעינינו המחזה המדהים של אגם קרהואקוצ'ה (Carhuacocha). המים הכחולים-אפורים כמעט ולא זעו, ומעליהם התנשא רכס אימתני ויפהפה, עטוי כולו בשכבות מבהיקות של קרח. על מדרגת-סלע שטוחה ורחבה, שהתנשאה מעל מימי האגם, הקמנו את האוהלים. כולנו גמרנו אומר, שבלילה הזה אף אחד לא יוצא לשירותים במרווח שבין האוהל והמצוק.

♦ טרק ה"וואי-וואש" חלק א'- יומן מסע

צניחה לילית ממצוק שכזה, ועוד לתוך המים הקפואים הרחק מתחת, לא נראתה לנו מזמינה במיוחד. אי לכך היינו עולים מעט על צלע ההר, רק כדי לגלות ששם היו שועטים לעברנו כלבי-הפרא הארורים של החווה הסמוכה, שכנראה מעולם לא ידעו מלונה מהי. כשידינו מכוסות בכפפות, פנינו להכין את ארוחת הערב הדשנה. הפעם סעד איתנו אורח, בחור צעיר שהתגורר בחווה סמוכה, ואשר התנער מכל קשר שהוא לכלבים הנוהמים. הבחור הציע את עצמו כמדריך ליום המחרת, כיוון שהדרך הייתה בלתי-עבירה לבהמות-המשא של חוסטו, שהתעתד להוביל אותן בדרך חלופית. מכיוון שלא עלה על דעתנו לשוטט במרחבים סתם-כך, קיבלנו את הצעתו של המדריך המקומי, והסכמנו לשכור את שירותיו ליום אחד.

למחרת היום ירדה הדרך, והקיפה את שפת האגם. מקור המים היו שלגיו של הרכס שלמולנו, ומוכרח היה להיות להם מוצא. ואכן לא חלף זמן רב לצאתנו, והנה עמדנו מול זרם שוצף, ברוחב של כחמישה מטרים. הקמת גשר כנראה נשללה כאן מראש, וסלעים חלקלקים פוזרו בקו ישר לרוחב הנהר. היה עלינו לקפץ מאבן לאבן, ובמקרים כאלה רצוי לדייק. קפיצה לא נכונה ואתה שקוע בזרם עד מותניך, עם תרמיל חצי רטוב. להפתעתנו עברנו את המכשול בשלום, ומכאן התחלנו לטפס בשביל. המקטע היפה של היום השלישי הוא מפגשן של שלוש לגונות אליפטיות, ובשעת הצהריים הגענו לראשונה מביניהן.

עצרנו לאכול עוד ארוחה נטולת השראה, ומולנו התרומם מערך של פסגות משוננות ובוהקות, שהשתקפו במים הכחולים שנצנצו בשמש. מדי כמה דקות נשמעו רעמי פיצוץ, ויכולנו לראות גושי קרח הניתקים מצלעות ההרים, ומתדרדרים ברעש אל תוך הלגונות. שביל תלול הוביל אותנו מעלה, לתצפית על אחת הלגונות היפות שראיתי בחיי. הלגונה הייתה הגבוהה מבין השלוש, בשוליה נערמו הררי קרח מפורר, ובתוך מימיה הירקרקים צפו כמה גושי קרח שטוחים.

המשכנו לטפס בדרך העולה אל מעבר ההרים הבא (4,800 מ'). מן הדרך התלולה יכולנו להשקיף על כל שרשרת הלגונות, הקרויות לגונות קסיליאקוצ'ה (Quesillacocha). אגב, כל השמות המשונים הללו אינם בספרדית, כי אם בקצ'ואה. קצ'ואה הייתה השפה העתיקה של האינקה, והיא חיה וקיימת עד לימינו אנו, בעיקר באזורים הגבוהים של האנדים הפרואנים. מפליאה מכל היא העובדה, שרבים מדוברי הקצ'ואה כלל אינם יודעים ספרדית. התרמילאי הממוצע נתקל בשפה הזו בעיקר במהלך טרקים ארוכים בפרו, ולאוזנו המורגלת בספרדית, הקצ'ואה נשמעת כגיבוב של הברות גרוניות מעולם אחר.

במעבר ההרים נפרדנו מן המדריך, שהסתובב וחזר בדיוק באותה הדרך ממנה הגענו. בינתיים החלו פתיתי שלג לדגדג אותנו, כך שהחלטנו שכדאי למהר. כעבור מספר רגעים, תפסה אותנו סופת שלגים. לא יכולנו לחדול מן הצעידה, גם כי היינו חייבים להגיע למאהל באור-יום, וגם בגלל שרצינו להתחמם. התנחמנו בעובדה שלפחות ספגנו שלג, מכיוון שגשם היה מרטיב אותנו עד לשד עצמותינו. את פתיתי השלג המצטברים ניערנו מעלינו די בקלות, למרות שפתיתים לא מעטים הצליחו לחדור אל מתחת לבגדינו.

מזג האוויר החל להשתפר בהדרגה, וכשהגענו למאהל כבר נעלמו כל העננים בשמיים. המאהל הוקם בסמוך לכפר הקטנטן שעל שמו קרוי הרכס, וואי-וואש (HuayHuash). הלילות הפכו קרים יותר ויותר, ושניים מאיתנו פנו להכין את ארוחת הערב, בעוד האחרים מפשירים את נשמתם באוהלים. את הכלים היינו משאירים לבוקר, כיוון ששטיפה לילית במי-הנהר המקפיאים, הייתה ודאי משירה מעלינו את אצבעות הידיים.

בבוקר ליטפה אותנו השמש הנעימה, ולאחר שטיפת הכלים יצאנו לדרך. חוסטו נשאר מעט מאחור, להתקין פרסה חדשה לסוס שלנו, שבניגוד למראהו השליו והאדיש, התגלה כפרוע וסורר. מקץ שעתיים של צעידה קלה, התיישבנו רונן ואני על אבן במעבר-ההרים פורטה-צ'ואלו (Portachuelo), וחיכינו ליתר הקבוצה שתגיע. נועם, עידן ועומר הגיעו כעבור זמן-מה, וחוסטו אחריהם, מוביל את בהמות-המשא. כשהגיע לבסוף, סיפר לנו שכאן בדיוק הותקפה קבוצת הישראלים, כחצי-שנה קודם לכן. רונן ואני גירדנו את ראשינו בעצבנות. טוב לדעת, חוסטו. אין מה לומר, אינפורמציה מעניינת. בפעם הבאה, אם אפשר, עדיף שתעדכן אותנו לפני שאנחנו מטפסים לכאן בלעדיך...

ממעבר ההרים ירדנו לאגם ביקונגו (Vicongo), שבמרכזו התבלט אי סלעי ושטוח, בעל צורת תנין. בשפך אגם ביקונגו נבנה סכר גדול, ובשעה שעברנו בעמק הצר שמתחתיו, התפללנו שלא יחליט לקרוס דווקא מעל ראשינו, ויסחף אותנו לכל הרוחות. בהמשך הדרך נתקלנו בצריף חימר שומם, וחוסטו הבטיח לנו שמוכרים פה קולה... חשבנו שהוא סתם מנסה למתוח אותנו, כי לא ראינו נפש חיה כל היום, אבל כשנכנסנו פנימה, לא להאמין, אכן עמדו שם ארגזי משקה בסדר מופתי. ולמרות שהיו אלה בקבוקי שתייה של "קולה ריאל", החיקוי הפרואני הזול שטעמו מעורר מחלוקת, עדיין לגמנו ממנו בשקיקה.

שתיים בצהריים וכבר הגענו למאהל, מחכים למסמר-היום, הלא הם המעיינות החמים. חוסטו נשאר עם הציוד והאוהלים, ואנחנו נמלטנו משם תוך רגע, משתוקקים כבר לטבול את גופנו. השביל אל המעיינות לא היה חלק מהמסלול, אלא סטייה דרומית ממנו. אימצנו לשווא את עינינו, אך לא הצלחנו לזהות שום בריכה או מעיין. בסופו של דבר, על סף הייאוש, הבחנו באדים קלושים שהסתלסלו מצלע גבעה קטנה ומרוחקת, וחשפו את המיקום. חוויית הרחצה הייתה בלתי-נשכחת: בריכת בטון מפנקת, חמימה ונעימה בקור הכלבים הזה, אחרי ארבעה ימים ללא מקלחת.

האבסורד היה, שהמים הלוהטים אילצו אותנו להתרומם לפרקים, שלא נתבשל, אך הקור מיד היה מכאיב לנו, ושולח אותנו בחזרה לטבול במים עד צוואר. החיפוש אחר הנוסחה המושלמת, הסתיים בהצלחה: כיף יותר למות מחום. כעבור שעתיים חלומיות, נאלצנו לחזור. השמש החלה נוטה מערבה, וצריך היה להתכונן לקור שיבוא. המחנה הנוכחי היה המחנה הגבוה ביותר בטרק, ונוסף על כך עוד עמד בליבו של עמק חשוף. נתוני הפתיחה הללו לא בישרו טובות, ואכן הלילה ההוא שבר את כל השיאים.

עד עשר וחצי העברנו את הזמן בשעשועי קלפים, כדי שתבוא העייפות שתנצח קור שכזה. לבסוף אכן באה העייפות, ולאחר שאני ורונן פרשנו לאוהל שלנו, ניגשתי לצחצח שיניים. בסיום התהליך פתחתי את בקבוק המים, לשטוף את הפה, אך שום דבר לא יצא ממנו. המים שבבקבוק קפאו לחלוטין, כבר בשעה עשר וחצי בלילה... תהיה בריא, חשבתי לעצמי, תראה לאן החיים בועטים אותך.

יום המחר שלח אלינו קרני שמש חיוורות. הלומי -קור ונפוחי-עיניים, עטפנו בכפות ידינו את ספלי הקפה הרותח, מביטים בחשש אל המתלול האינסופי הנוסק מעלינו. בקצהו נמצאה הנקודה הגבוהה ביותר במסלול, מעבר ההרים פונטה-קויוק (Punta Cuyoc), 5,000 מטרים גובהו. הרשינו לעצמנו ליטול שן-שום נוספת, בגלל הגובה הרב, העמסנו על הגב את התרמילים, ויצאנו. חוסטו, שניחש שנצעד בקצב איטי, העדיף לצאת כחצי-שעה אחרינו.

ההימור שלו התברר כשגוי, מסיבה אחרת לגמרי- כשמשאירים אותנו לבד, אנחנו נוטים ללכת לאיבוד. כך קרה שאני ונועם עלינו גבוה מדי, בערך 100 מטרים מעל לשביל הנכון, והגענו לחלקו העליון של מפל קרח. רחוק למטה ראינו את עידן, רונן ועומר, ומאחוריהם באופק חוסטו גרר את הבהמות הסוררות. נועם, שהלך מעט לפניי, קרא לי לפתע להגיע מהר. החשתי את הליכתי, ומצאתי את נועם עומד בפתחו של נקיק-קרח יפהפה. גבישים מפוסלים של קרח טהור ונקי הזדקפו מעל סדקים עמוקים, ולמול כל היופי הזה, מצבנו היה בעייתי.

נזהרנו מאוד שלא לדרוך על קרח חלול, כיוון שידענו שאם ניפול, החברים למטה לא יוכלו לשמוע את קריאות העזרה שלנו. חצינו את מפל הקרח, לא לפני שנגסנו בכמה נטיפים מעוררי תיאבון, שהיו פזורים לכל אורכו. לבסוף הגענו אל המדרון הסלעי שמנגד, התענגנו על הנוף המרהיב, וירדנו בחזרה אל השביל המקורי, מצידו האחר של מעבר ההרים. כעבור זמן קצר פגשנו את החברים שלנו, מנמנמים בסמוך לעדר של פרות רעבות, שלעסו בשקיקה את כרי-הדשא הירוקים. למשמע הסיפור על מערת הקרח, שסחט מהם כמה קריאות התפעלות, גם הם הסכימו שלפעמים זה טוב לאבד את הדרך.

בארוחת הערב התברר לנו שקופסאות שימורי-החלב כמעט ואזלו, וגם ערימת החטיפים עמדה להתחסל. חוסטו הציע שלמחרת נסטה מן הדרך, ונבקר בעיירה בשם קחטמבו (Cajatambo), שם נוכל לרכוש את המוצרים הנחוצים לנו. מכיוון שהיום הבא היה קצר ממילא, החלטנו לקבל את ההצעה. וכך הגענו לקחטמבו, עיירה אנדינית טיפוסית, שבתיה כולם עשויים מלבנים של בוץ. הנשים חבטו את הכביסה על סלעי גדות הנהר הגועש, ילדים פרועי-שיער שיחקו כדורגל בחצר בית הספר, וזקני הכפר מצמצו אלינו בעיניים סקרניות.

קירות הבתים הפונים לרחוב, היו צבועים בכרזות פוליטיות. בפרו אין כמעט שלטים העשויים ממתכת, ועל הקירות עצמם נמרח הכל בצבעים חיים- החל מפרסומות לחטיפים ולמשקאות, וכלה בתעמולת בחירות שטופת סיסמאות.

מן הכפר עלינו בתוואי הנהר הואייפה (Huayllpa), עד למחנה הלילה. הלילה השישי בטרק אמנם הוריד עלינו מעט פתיתי שלג, אך הפעם יכולנו ללגום נס-קפה עד בלי די, בזכות שימורי החלב שקנינו בקחטמבו. עמד לפנינו עוד יום הליכה קשה אחד, שכלל שני מעברי-הרים, ולאחריו הדרך הייתה אמורה להתמתן עד לסופו של המסלול.

ואכן, היום הבא היה הקשה מבין כולם. עלינו אל מעבר-הרים טרשי ושטוח, מנוקד פה ושם בצמחייה ירוקה. צלב ברזל גדול ניצב בצד הדרך, ולמרגלותיו קובעה דיסקית מתכת כהה. יד-הזיכרון הזו הנציחה שניים, בחור אמריקני וחברתו הפרואנית, "חובבי טבע מושבעים", שנרצחו כאן במהלך שוד מזוין. בן-רגע חזרה אלינו התודעה, שאנחנו צועדים למעשה על אחד הטרקים הכי-פחות בטוחים בעולם. וכל הטבע המושלג, וכל הפסטורליות הירוקה, הרי הם עלולים להיקטע ברגע, בגלל שודד האורב לנו מבין הסלעים.

ובמקום הנידח הזה, השודדים ודאי נמנים על תושבי הכפרים הזעירים שמסביבנו, והם אלו המארחים אותנו על אדמתם. גבר ואישה מבוגרים עלו מן השביל, נושאים על-גבם ערימת עצים, ועורבלו אף הם אל תוך הפרדוקס הזה. האם המעשה שאנו עושים הוא הוגן, כך סתם לבוא ולדחוק רגל מערבית וגסה אל תוך עולמם הצנוע? האם החומרנות שאנו מביאים, וכל תרבות השפע, איננה מנקרת את עיניהם ומחדירה בהם תחושות של עלבון ונחיתות?

אל מעבר ההרים השני טיפסנו בחריקת שיניים. איש מאיתנו לא התיימר להיות אתלט, והקושי הפיזי החל לתת בנו את אותותיו. מחסור החמצן בגבהים מעצים את התשישות, ומקרב את גבול הסיבולת. נשאנו את עינינו מעלה בתקווה, והנה כבר ניתן היה להבחין בציבורי-האבנים המונחות כמגדל, הסימון המקומי לנקודת-המעבר.

מלמעלה הנוף היה מרהיב. הרכס המושלג עטף את העמק שלפנינו בצורת U מרשימה, והשתלבו בו תצורות-סלע בצבעי אדום, חום ושחור. גלשנו מטה, ונתקלנו בשני פרים שחורים וזועפים, שלבסוף ניאותו להצטלם על רקע הפסגות. ההליכה המתמשכת הובילה אותנו אל הלגונה הענקית חהואקוצ'ה (Jahuacocha), שלגדותיה נח לו כפר קטן, שבו היינו אמורים להעביר את הלילה האחרון. הר עצום השתקף באגם, וראשו הלבן שנצבע מקרני השמש השוקעת, הטיל אל המים זוהר אדמדם. עמדנו מול פסגת ירופאחה (Yerupaja, 6,634 מ'), ההר השני בגובהו בפרו. אל מול ההר הזדקר צלב בטון ענקי, אך הפעם הסיבות היו פחות פליליות. חוסטו הסביר לנו, שעל ההר הזה התרסק מטוס נוסעים בשנות ה-50', והצלב הוקם לזכרם של עשרות הנוסעים שנספו בתאונה.

בינתיים החל החושך להשתלט, ובמשא-ומתן מהיר, הקשור גם לפינוקים של לילה אחרון בטרק, סידרנו לעצמנו אירוח בביתה של ישישה פרואנית החיה בכפר. הבית היה למעשה בקתה זעירה, וגם זו הגזמה לשבח, ובקושי רב הצלחנו להידחק כולנו פנימה. החלל הפנימי היה אפוף כולו עשן, ממדורת עצים שבערה בפינת המבוא. קורת-עץ רחבה ומעוגלת הייתה תלויה מעלינו, ושימשה כאצטבה למגוון חפצים. אני ישבתי מתחת לחבילת אריגים, רונן ישב מתחת לג'ריקן כבד, ואילו עידן זכה לשבת מתחת לאחוריים אדומים ומעושנים של כבש.

בלילה הצמדנו את שקי-השינה מפאת הקור, ושאננות-יתר גרמה לי להפסיד בקרב על המיקום הכי גרוע: כל הלילה חלמתי על האחוריים המעושנים, הצונחים עלי מלמעלה.

צינת הבוקר זרזה אותנו לחבר את בלון-הגז, ולהתחמם מול הכיריים. החום הנעים גרם לנו לגרגר בעונג, וכבר לא חששנו לבזבז את הגז שבבלון, כי ממילא לא נצטרך לבשל יותר. כמנהגנו מדי בוקר, הרתחנו מים לצחצוח-שיניים, ולאחר ארוחת בוקר חטופה יצאנו לקטע האחרון במסלול.

בבוקר זה, מחשבותינו היו נתונות בעיקר לציוויליזציה המתוקה, שאליה נשוב בקרוב. סוף סוף מקלחת חמה ומיטה, מסעדה טובה, אינטרנט וטלפון הביתה. שמונה ימים מפרכים עברו עלינו, עמוסים בנופים קסומים, בסביבה מאתגרת ובבדידות מתוקה. כעבור זמן לא ארוך בצבץ לו מתחתינו הכפר הקטן יאמאק (Llamac), הגבול שבין הטבע הפראי לבין המיניבוס המיטלטל אל העיר הגדולה, וברגשות מעורבים ירדנו בכיוונו. מאחורינו הלכה ונמוגה שרשרת-ההרים של הוואי-וואש, ויכולנו לדמיין איך רוכסן עדין מחליק וסוגר את חומותיה של הממלכה המרוחקת הזו, יפה ועצובה כמו ארץ בראשית.