בשבוע שעבר חזינו עם בת זוגתי בהופעה מלהיבה של להקת הפלמנקו הישראלית compas (שמשמעותו קצב, דופק בספרדית), שלדעתי - מבלי להתיימר להיות מומחה לריקוד ולפלמנקו - לא הייתה מביישת שום בימה ספרדית. מהאתר שלה למדתי, כי מאז הקמתה ב-1995, השתתפה הלהקה בפסטיבלים בינלאומיים אחדים וב-2004 הגיעה אפילו לגמר תחרות כוריאוגרפים במדריד. הפעם היא העלתה הפקה מקורית, המבוססת על הסיפור התנ"כי הממשיך להעסיק יוצרים רבים "דוד ובת שבע".

קטעי הריקוד רבי התשוקה וגם אלימות (בקטע בו דוד מאלץ את בת שבע להתמסר לו), מלווים בקווים כלליים את הסיפור, אבל מלבד מספר משפטים בעברית, השירה והמוסיקה הן על טהרת הספרדית. את תפקידה של בת שבע מגלמת מיכל נתן הנפלאה, המנהלת האומנותית, הכוריאוגרפית והרקדנית הראשית של הלהקה. לדעתי, הקטעים בהם מופיע הרקדן המגלם את תפקיד דוד הם החוליה החלשה במופע. הוא מנסה להתנהג בצורה מלכותית ובמקום זאת משדר יוהרה והתנשאות, מה גם וסגנון הבלט הקלאסי שלו, מהווה ניגוד צורם לקצב הפלמנקו הסוחף של ההצגה.

(מעבר להנאה הרבה שגרמה לי ההצגה, עורר בו הסיפור המסעיר הרהורים נוגים אודות המלך דוד, שיצריו העבירוהו על דעתו. מילא, לחשוק באשת איש, שיטיל בי את האבן הראשונה, מי שלא נכשל במחשבה דומה, אבל לנצל את מעמדו, לשלוח את בעלה של נושא תשוקתו למלחמה ולהורות לשר צבאו שידאג לכך שייהרג? אם כך נהג מלכנו הגדול והנערץ, מה לנו, כי נלין על הפוליטיקאים בימינו? בל נשכח גם, כי פריו של הזיווג הזה, שתחילתו בחטא, הוא שלמה המלך!).

אולם לא בכך רציתי לדון הפעם, אלא בשבחי הרב-תרבותיות, שהיא גישה המציינת סובלנות, יחסים של כבוד הדדי ומתן ערך שווה לייחודיות והשוני של התרבויות האחרות. התברכנו בכך, כי אנו חיים בארץ הגירה הממזגת תרבויות מגוונות ושלל מנהגים מהעולם כולו. היכן עוד מחוץ לארצות הלטיניות תוכלו לחזות בהופעת פלמנקו אוטנטית, או מחוץ ליוון, בזמרים המנגנים בוזוקי ושרים רבטיקו? האם יש למישהו מושג מה מספר הלהקות האיריות הטובות הפועלות בארץ? המופלא ביותר בעיניי הוא, כי בארץ יש לכל היוצרים הרב-תרבותיים האלה קהל אוהדים נלהב.

הויקיפדיה משלימה את הגדרת הרב-תרבותיות בכך, כי "התפיסה הרב-תרבותית יוצאת מתוך הנחה, כי האדם יכול להיות שותף בכמה הקשרים ומעגלים של זהות תרבותית וכן לנוע בחופשיות דרך מעגלים אלה". סופרים ומשוררים ישראליים רבים יוצרים בשפות אחרות. המובילים הם כמובן הרוסים והערבים, שיש להם קהל קוראים רב ממש כאן בארץ, אבל יש גם יוצרים הכותבים בשפות אחרות, אנגלית, צרפתית, ספרדית ועוד, עבור קהל קוראים הנמצא בחלקו בחו"ל. בשעתו סירבה אגודת הסופרים העבריים לקבל סופרים אלה לשורותיה ועל כן הוקם האיגוד הכללי של סופרי ישראל, המאגד בשורותיו לצד כותבי העברית, גם יוצרים בשפות אחרות. באחת מרשימותיי הזכרתי כבר את מקס ברוד, שבשלשת העשורים האחרונים לחייו חי בישראל, אבל גם כאן המשיך ליצור בגרמנית.

קלה בהרבה מלאכתם של המוסיקאים, הציירים, הפסלים היוצרים בשפה אוניברסאלית. לאחרונה ביקרתי במוזיאון ת"א בתערוכתו של ידידי טוביה בארי, אומן רב תחומי, מחשובי היוצרים בארץ, יליד סלובקיה כמוני. אל אף שטוביה בחר לקרוא לרטרוספקטיבה של יצירותיו בשם "האחדות שבריבוי", איננו זקוקים למתרגם, כדי ליהנות מעבודותיו הנהדרות.

באשר לי, כידוע עליתי ארצה ממזרח אירופה. גדלתי, התחנכתי על ברכי התרבות של אזור זה ולמדתי לאהוב את ערכיו, את השפות השונות המדוברות בו, הונגרית, גרמנית, סלובקית, צ'כית, רוסית, סרבית, פולנית (אינני שולט בכול השפות האלה, אבל צליליהן קרובים ללבי), את המוסיקה, השירה, המאכלים, המנהגים, הנימוסים, ההרגלים, מזג האוויר, הנוף ואפילו האווירה.

עם זאת, אני חי בארץ כמעט שישים שנים, הרבה יותר מאשר בכל מקום אחר. ייסדתי שושלת, גידלתי שלושה ילדים ישראליים ואני עוקב באהבה רבה אחר גידולם של חמישה נכדים. לא רק שסיגלתי לעצמי את השפה, השירים, הבדיחות, אבל גם את המנטאליות (או אולי החוצפה) הישראלית - עם כל הרע וטוב שבה. אני מנגב חומוס, נועל כפכפים, מדבר בקול רם מדי וקוטע את זולתי באמצע המשפט.

אני ישראלי לכל דבר ולרוב גאה בכך, אבל בניגוד לידידיי הצבריים, יש ברשותי נכס תרבותי, שלא ניתן לרכוש אותו בברליץ. נכס יקר ערך זה מאפשר לי לעתים להתערות למשך שעות ואף ימים, בתרבות אחרת, לשקוע במעמקיה, ליהנות מדקויותיה, עד כדי לבישת זהות אחרת שאינה מוכרת למשפחתי, מקורביי. זאת איננה מסיכה שאני עוטה, אינני סובל מפיצול אישיות, אני נהנה ממנה! במקביל לאתר העברי בו אתם קוראים דברים אלה, יש לי גם אתר הונגרי, עם קהל קוראים קטן, אבל נאמן.

האישיות המזרח אירופית שלי מאוחסנת אי-שם, בדומה לחליפתי שאני לובש רק לעתים רחוקות לחתונות ואירועים חגיגיים אחרים. היא תפורה למידתי המדויקת והולמת אותי להפליא, לעולם אינה קטנה עליי, אינה לוחצת, אבל באותה קלות שאני מחזיר את חליפתי לארון, מילה בעברית, ידיעה בחדשות, טלפון ממשפחתי מחזירים אותי כהרף עין לאישיותי הלאומית היומיומית.

עם זאת, כואב לי באיזשהו מקום, כי אינני יכול לחלוק ערכים תרבותיים ייחודיים אלה עם אהוביי. אני רוצה להדגיש כאן, כי התרבות עליה התחנכתי, אינה תרבות זרה שאימצנו לנו מהגויים אשר בקרבם התגוררנו, אלא תרבות שהיהודים השפיעו עליה,תרמו לה תרומה מכרעת והשאירו בה סימנים ייחודיים ויהודיים מובהקים (כמו מילים, ביטויים הלקוחים מהעברית והיידיש). 

בספרייתי עשרות ספרים בהונגרית ולעתים הייתי שמח להקריא מהם משפטים אהובים במיוחד לבת זוגתי, או לילדיי. ערכנו טיולי שורשים עם ילדיי ואני עומד לערוך טיולים נוספים גם עם נכדיי. הלכנו יחד להצגות, להופעות פולקלור, לאופרטות, למסעדות בהן מנגנים מוסיקה עממית. אשתי שמוצאה מהולנד, נוהגת בצורה דומה ואף היא מנסה להקנות למשפחתנו ערכים שהביאה עמה מארץ הולדתה. בבתינו מכינים מאכלים לאומיים שמקורם בארצות המוצא שלנו, ילדינו מתרפקים עליהם ואף יודעים לבטא את שמותיהם המצחיקים, אבל זאת היא תרבותם של הוריהם, תרבות זרה, כדרך שהופעת הפלמנקו הייתה עבורי. מהנה, אבל לא משלהם.

אני דוגל באידיאולוגיה הציונית. הקמתי את ביתי בישראל מתוך החלטה ברורה, כי כאן עתידו של עמנו. העברית היא שפתנו, תרבותנו היא ישראלית שורשית, אבל יחד עם זה חשוב ביותר לשמר גם את המסורת של אבותינו, שלדאבוני באחד הימים גם אני אמנה על שורותיהם.

בין הפורומים השונים באתר תפוז בו מתפרסמות רשימותיי, קיים פורום ייחודי של אנשים יוצאי מדינות בהן מדברים הונגרית - מלבד הונגריה עצמה, סלובקיה, רומניה, אוקראינה, חלקיה השונים של יוגוסלביה עליה השלום ואף אוסטריה - המתקרא פורום התרבות ההונגרית, בניהולו המוכשר של טומי, שמלבד הידע הרב שלו על נושאים רבים הקשורים בתרבות הזאת, מעשיר את השיחות על מתכונים הונגריים מסורתיים, אתרי תיירות שכדאי לבקר בהם, חיפוש שורשים, איתור כתובות, תרגום מונחים, וכיו"ב, בצילומיו היפיפיים. רוב החברים בו הם בני הדור השני, אבל יש גם דינוסאורים כמוני, בני הדור הראשון.

אני מקווה, כי הפורום יעבור גם לדורות השלישי והדורות שאחריו וימשיך לשמר את אותה התרבות נעלמת שמוצאנו הלאומי ושפת אמנו ומקום הולדתנו משמשים בו בערבוביה מהנה.