(המם. שוב אני עייף מדי בשביל הגהה. אפרסם ככה ואעבור על זה מחר. סליחה לקוראים הזריזים שנאלצים לספוג את כל שגיאות ההקלדה המביכות).

הו, תל-אביב בקיץ. הלחות המזוויעה, העומס ברחובות, המחשופים המתנפלים עליך מכל כיוון. הו, שבוע הספר הנפלא. הדוכנים הגדושים בספרים, המבצעים המרנינים, המחשופים המתנפלים עליך מכל כיוון, הנהירה המפתיעה של המוני ישראל לרכוש, מי היה מאמין, ספרים. אבל רגע, משהו חסר היום. חם, ולח, וגם המחשופים במקום, אבל משהו היה חסר לי בשבוע הספר הזה. כשהצלחתי לעמוד מול דוכן פנוי לגמרי של הספריה החדשה הבנתי: ההמונים נעלמו.

שבוע הספר התחיל כאינטימי במיוחד. זה לא שלא היו אנשים, זה פשוט שהם לא היו שם בצפיפות המאפיינת את היריד בדרך-כלל, והיה הרבה יותר פשוט לסרוק את כל הדוכנים (שגם היו, בתורם, די משעממים הפעם). לאן נלמו ההמונים? פפף, איזו שאלה טפשית. לטעם העיר, כמובן. כי אם לאנשים יש בחירה בין ספרות, מהסוג שיש מצב שתשאר על המדף לשאר החיים, לבין מנות אוכל זעירות שסביר להניח ימצאו את דרכן לאסלה בצורה אלימה ולא מבוקרת בתוך מספר שעות - ברור שהם יבחרו באוכל.

את האמת המחרידה הזאת גיליתי דווקא באוטובוס. אחרי יום מעייף מאוד בעיר, שהתחיל בצילום כתבת וידאו שהולכת להוכיח לכל צופי Ynet כמה לא-בכושר אני, המשיך לארוחת צהריים דשנה במיוחד (שרימפס ברוטב 4 סוגי צ'ילי שולטים!), משם לסיבוב דאווין בסנטר וסביבתו (למרבה הצער את הכבל שאני צריך כדי לחבר את הלפטופ לטלוויזיה לא מצאתי, אבל את הדיסק של הפליימינג ליפס שרציתי דווקא כן), ואז לטיול המסורתי של שבוע הספר עליו כבר דיברנו. ומשם - קפיצה קטנה למקום בו שהה התיק שלי, דחיסה מרשימה של 5 ספרים חדשים + 2 שכבר היו בו מקודם +לפטופ +מטען לתוך התיק הנ"ל (אני נשבע לכם שאפשר להכניס לתוכו אוטו), והופס'ה לתחנת האוטובוס. בשלה הזה של הערב הרגליים שלי כבר כאבו, וגם מצבו של הגב לא היה כל כך מזהיר. פינטזתי לעלות על קו 247 הזקן והטוב, להתרווח בכיסא פנוי, לעצום את העיניים ולנמנם את דרכי הביתה.

אם מישהו חיפש הוכיחה לכך שהרצונות שלי אף פעם לא מתממשים, האוטובוס כנראה יספק לו אחת. גם בשעה עשר בערב, 60 דקות לפני סגירת השערים של טעם העיר, הוא הכיל כמות בלתי נתפסת של בני-נוער שניצלו את היותו אחד הקווים היחידים שמגיעים ממרכז תל-אביב לגני התערוכה. עד כמה בלתי נתפסת הייתה הכמות? בואו נגיד שהתחנה בה עליתי, בה בשיגרה תמיד אפשר למצוא מקום פנוי, הייתה האחרונה בו הנהג בכלל הסכים לעלות נוסעים חדשים. פשוט לא היה מקום לאחרים. ככה נדחסתי לי על השימשה הקדמית של האוטובוס עד תחנת גני התערוכה, בה ההמונים ירדו... רק כדי לפנות מקום להמונים החדשים, שבדיוק חוזרים מטעם העיר הבייתה. נקודת האור היחידה היא שדווקא כן הצלחתי לתפוס לי מקום, הרחק בספסל האחורי (עם כל המאגניבים), אבל לעצום את העיניים ולנמנם זה עדיין לא אופציה עקב הצפיפות והרעש. שוין.

מילים רבות נשפכו על טעם העיר, שהפך בשנות קיומו מפסטיבל קטן ליודעי דבר, בו מסעדות משובחות הציעו מנות היכרות במחירים יחסית מצחיקים, למפלצת הפרסום והצפיפות שהוא היום. אמנם סביר להניח שגם כעת ניתן למצוא שם, אם באמת מתאמצים, כמה מנות ראויות במחירים לא אופיניים (זכורה לי מנת שרימפס נהדרת מהפעם האחרונה שהייתי שם, לפני שנתיים), אבל למרות חיבתי הגלויה לאוכל - שום דבר לא יכול להיות שווה את מה שהולך שם, וקצת עצוב לי על הנוער הנוהר לשם בעיוורון מסויים.

זה לא שהיו חסרים אירועים צפופים עד אימה בתקופתי. זכורים לי לילות אהבה בצמח בהן הכרתי באופן אישי וקרוב את גדר הביטחון שליד הבמה, וגם לא מעט ערבי יום העצמאות בהן מצאתי את עצמי בבמת הצעירים של העירייה, מנסה למצוא את מקומי בין אלפי נערים אבודים נוספים במגרש עגול וקטן בפארק הרענני. העניין הוא שהערך המוסף של טעם העיר הוא כבר ממש זעיר. אוכל טוב כנראה יש, אבל הרבה פחות מפעם. מה שכן יש בשפע זה פרסומות, ערסים, רעש, צעקות, זבל, סירחון (את ריח השמן הנישא באוויר אפשר להרגיש לקילומטרים רבים) ועוד ביאוסים רבים. בתקופתי, לפחות, הצפיפות לוותה במוזיקה ממש טובה. היום היא מלווה ב"מבצע! חצי צמר גפן מתוק בעשרים שקל!" ו"בייגלה בייגלה! בייגלה בייגלה!".

עוד בבלוג זה לחלשים