ד"ר מיכאלי נעה בכסאה וניסתה להרגיע את מירי:

זהו דרכו של עולם ואין על האסונות שחווית להסיק מסקנות שאת מקוללת, מירי קמה מכסאה הצמידה את פניה לחלון והחלה לשרטט קווים דמיונים על הזכוכית והמשיכה בספור חייה:

החלטתי לעבור דירה, לעבור עיר לא חשתי צורך להתקל בפנים מוכרות ונופים שיזכירו לי את מר גורלי ועברתי לעיר הגדולה,שם מצאתי עבודה בחברה שרב עובדיה היו צעירים בגיל, אט אט חזר לי הבטחון ומצב רוחי השתפר להפליא, הרגשתי כי חיי עולים על המסלול הנכון.

ממקום העבודה התארגן טיול ליומיים למדבר יהודה, התרגשתי עד מאוד והכנתי את עצמי לנסיעה עם אנשים שחיבבתי ואהבתי לבלות במחיצתם ויצאנו לדרך...,האוטובוס החל בנסיעה ולפתע עצר ונכנס גבר גבוה, שיער ארוך, כובע בוקרים וללא הסוס לקח את המקרופון והציג את עצמו כמדריך שלנו לטיול.

הייתי עסוקה בהשתובבות עם החברים הצעירים מהעבודה ורעמי הצחוק שלנו נשמעו בכל חלל האוטובוס לפתע ניגש המדריך ואמר "אולי תשתפו אותי גם?" הרמתי את ראשי וראיתי לפני גבר מרשים כבן 40 ואולי קצת יותר, פניו השזופות וחריצי הקמטים העידו על כך ששהה בשמש , ידיו היו גדולות ויפות והכחול של עיניו הדגיש את הרוך בניגוד לתדמית של הבוקר.

הוא הביט בי חזרה ובקש לשבת לידי, הדרך חלפה לה במהירות עד למצפור הראשון כשהשיחה קולחת ומלאת בדיחות ואפילו ציניות שככ אני אוהבת.

מרגע זה ועד לסוף הטיול דניאל ואנוכי היינו צמודים,הלכנו בערוצים,טיפסנו  על הגבעות והרגשתי שאני בטיול פרטי עם המדריך הכי מנוסה בעולם והייתי מאושרת.

בתום הטיול דקה לפני שירד מהאוטובוס שאל אם נוכל להפגש שוב, הססתי,המחשבות רצו בראשי וראיתי בדמיוני תסריט של אותם גברים שאהבתי ונעלמו, אמרתיו שאני מציבה לו אתגר במידה וירצה ידע כבר אייך למצאני, הוא חייך לא אמר מילה וירד...

לאחר מספר ימים שגרתיים במשרד כשהטיול נשאר כמזכרת הגיע אלי שליח עם זר כלניות ורקפות, לזר היה מוצמד פתק שבו נאמר- אם אלוהים רוצה,גם מטאטא יורה- היה מצורף מספר טלפון וחתימה כמובן-דניאל!!

התקשרתי כי חשבתי בליבי שהוא עשה מאמץ למצוא אותי עכשיו תורי , התקשרתי וקבענו להפגש.

היינו בקשר כמה חודשיים,חודשיים שבהם איש מאיתנו לא הגדיר את מהותם וההתרגשות כל פעם לפגישה הבאה הייתה גדולה והייתי מאושרת והוא הצליח להשכיח לי את הצרות של העבר .

במבזק החדשות של בוקר אביבי אחד הודיעו על אסון שקרה בסיני, מחבל מתאבד נכנס לאזור שבו שהו ישראלים ופוצץ את עצמו, לא חשבתי על כלום לא ידעתי היכן דניאל עד שהבשורה הגיעה למשרד עם אחת העבודות ששאלה בקול רם "האם אתם זוכרים את המדריך שלנו מהטיול? הוא היה בין ההרוגים בסיני" יותר לא שמעתי,רצתי החוצה בבכי נכנסתי הבייתה בתחושה של רצון להתחבא מהאמת ולא לדעת יותר כלום ואולי זה לא נכון ותכף ידפוק בדלת ויעמוד שם עם רעמת שיערו עד כי דמה לאריה צעיר וחסון וזה כמובן לא קרה.

את מבינה ד"ר מיכאלי, אמרה מירי בעודה גוררת את הכיסא והתיישבה מו הרופאה, כל מי שהייתי איתו נפטר,נהרג ונעלם ולכן החלטתי שיש בי איזו קללה ונדרתי נדר כי לעולם לא אצור קשר קבוע עם גבר ואכן מאז ועד היום אני גלמודה וכל מה שנותר לי הוא להתרפק על הזכרונות הטובים במידת האפשר אבל הייתי חייבת לספר את הסיפור למישהו ולנסות למצוא נחמה.

לפתע נשמעה דפיקה בדלת וגבר לבוש חלוק לבן נכנס ואמר- מירי שעת הטיפול שלך נגמרה עלינו לחזור לבית האבות לפני ארוחת הצהרים....

♦ דד ליסט