מס' צפיות - 143
דירוג ממוצע -
עורבים הם חופשיים
על הסרט "עורב לבן" בביומו של רייף פיינס.
מאת: מובי דיק 20/11/19 (19:50)

    

  רודולף נורייב היה  רקדן הבלט המפורסם  ביותר   כממשיך המסורת של הבלט הקלאסי אחרי ואצ'לב ניזי'נסקי בשלהי  המאה 

ה-20.

      הסרטים אודות רקדנים לא נפוצים בתעשיה הקולנועית, רייף פיינס שהיה  הבמאי של הסרט לקח בו חלק  בתפקיד מרכזי

כמורה  לבלט של נורייב, טיפוס  נחנחי  שלא מתאים    לתפיסה שמורה אינו  נראה    כמוהו.

   התסריט חובר  בידי  דיוויד הר, המוסיקה   אם נשמעה   היתה  דומיננטית בקטעי  הסולו של נורייב,  כך  שלא יכולנו  להתרשם מהמוסיקה  שחוברה  ע"י אילן אשקרי.

   הבמאי הכניס צילומי שחור לבן של   הרקדן בצעירותו, כילד שנולד בקרון רכבת וגדל  בעיר קטנה בשם אופה ברוסיה. מדי פעם

עלו בצורה אסוסציאטיבית   גם  דמותה של האם ואביו שחזר מהמלחמה  כשהוא  זר לבני המשפחה.

   השחקן הרקדן אולג איבנקו   הוא בחור  יפה תואר עם עיני תכלת  שבולעות את כל היופי שהוא פוגש בפריז, מפר את ההוראות  הקפדניות  של קציני  הק.ג.ב. הצמודים  ללהקה, אבל   ככוכב מרכזי  ,אבן שואבת לקהל  המגיע להופעות,נורייב  עושה  דין לעצמו, יוצא לבלות בבתי קפה,קברטים ובעיקר  במוזיאונים.

   התסריט מתחקה אחר אופיו הנרקסיסטי, הוא פוגע בסובבים אותו, הוא סוליסט בהתנהגותו החריגה, הוא טיפוס מתבודד, יוצא

דופן כאימרה "עורב לבן  הוא  מוזר, אחר  מבני מינו". בנטיותיו המיניות הוא דו מיני,מה שלא  חריג בקרב  קהילת  הרקדנים.

לקראת  סוף הסיור כשכולם  ממשיכים ללונדון ,הוא לא מורשה  להמשיך  בסיור, דרישתו של חרושצוב, היא שעליו

לחזור למוסקבה. הטבעת מתהדקת סביבו והוא יודע שזה יהיה סוף דרכו  כרקדן, מבין  שעליו לקחת החלטה ולהשאר מחוץ לרוסיה. בעזרת חברים צרפתיים הוא דורש  לקבל מקלט מדיני.

    הסצנות של המאבק הפסיכולוגי והפיסי בין הקצין הממונה על הרקדן ובין ההתלבטויות של נורייב, לבין  המשטרה הצרפתית, 

הן  נקודות האקשן  בסרט הדי מינורי ולעיתים אף מרדים.

    קטעי הבלט המתמקדים בגופות הנפלאים של  הרקדנים ליד  ה"בר " ובין ריקודי הסולו  של נורייב, עם הקפיצות

לגובה  והפירואטים האין סופיים, יכולים  לתת לנו רמז מה היתה באמת הטכניקה  של ניזי'נסקי שהגדירה אותו כרקדן שהזמן עמד מלכת  כשהוא ריחף מעל הרצפה.

    אלא שכאן יש לומר שבעוד ניז'ינסקי היה  הכיאוגרף   של עצמו  שיצר את קטעי הבלט הכי מפורסמים  כ"מנוחת הצהרים

של הפאון" "רוח הוורד" "משחקים" או "טיל אויגנשפיגל" , לא כך היה נורייב .    הוא היה שבוי  בידי המשטר הקומוניסטי  שכל צעד  מצעדיו  התחקו  קציני הק.ג.ב..  ואילו   ניז'ינזסקי היה "שבוי"  בידיו של סרגיי דייאגליב,  האמיפרסריו  והמייסד של  "בלט לה רוס"  וקיים איתו יחסי מין, וכשהרקדן   התחתן עם   רומולה,  נקם בו דייאגליב , הצר את  צעדיו,  ומירר את חייו.

    בסופו של דבר נורייב נחלץ  מידו  הארוכה של המשטר הסובייטי וניזי'נסקי נכלא במוסד לחולי נפש, אפשר לומר

ששניהם  יצאו לחופשי  כך או אחרת.

   מינוס גדול לדעתי היה בעובדה  שיוצרי הסרט לא ניצלו  את האפשרות  אפילו בסיום להביא כמה  תמונות מנורייב  האמיתי, שהרי סרטים אודותיו לא חסרים בארכיונים.

הכותבת היא מובי דיק הינו שם העט שבחרתי בו מזה שנים רבות. אני אמנית חברה באגודת המאיירים בישראל, וכמו כן עיתונאית הכותבת בעיקר בכל הנוגע לתרבות..מוזמנת לפסטיבלי מוסיקה קלאסית בארץ ובחו"ל

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה לא התקבלו תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
אין תגובות למאמר