מס' צפיות - 369
דירוג ממוצע -
תערבבו אימפרוביזציה, סטנדאפ,נונסאנס ותקבלו את ההצגה "תיאטרון רפרטוארי"
בעקבות ההצגה "תיאטרון רפרטוארי" שמעלה תיאטרון "תמונע" מאת אלדד כהן, בימוי,הפקה ומשחק יפתח אופיר וארז דריגס.
מאת: מובי דיק 17/03/19 (14:46)

    בחוץ הגשם  היכה בפראות על גג הפח של התיאטרון,רקטות עפו לכיוון תל  אביב ואילו אנחנו צחקנו לאורך שעה וחצי 

וזה לא  רק בגלל כוסית העראק  שהוגשה לקהל לרגל חג הפורים.

   זו הצגה שחוברה  באופן רשמי ע"י אלדד  כהן, כי אחרי שאתה רואה מה שמתרחש לפניך,אתה  בטוח ששני השחקנים יפתח וארז לא טמנו ידם בצלחת ועל  כך יעידו  הפנטומימה, הג'סטות ,המימיקות והגמישות שהם אכן  מעבר היותם שחקנים נטו.

   קשה לתת  תיאור על מה נסוב המחזה, בגדול , כאן  לא נוקבים בשמות המופיעים. כאן המרכז  הם שניים:     במאי התיאטרון ומחזאי  המגיע  עם מחזה  כדי שיעלו אותו    באותו תיאטרון בו אביו  שהיה שחקן דגול מת בעת ההצגה.

   הבמאי משחק  במחזאי כמו במריונטה  על חוט, מפעיל את גופו בתנועות לא רצוניות,ממלמל מילים  החוזרות על עצמן,בלי קשר : שזיף  ? קפה ?  אני מחפש מחזה רציני לא קקה  כמו שלך. אתה רואה את המקום הזה {מסתכל לעבר הקהל}, אז כאן יש קיר, אין בכלל תאטרון, אין מושבים "

   המחזאי יושב פסיבי על כסא מתחיל לאט  לאט ליהפך  למעין  צל של הבמאי, מפנים את תנועותיו,וממלמל שוב ושוב את אותן מילים.

    כמובן שהחגיגה נעשית פרועה יותר כשמגיעה תוספת מצד "הקיר"  מבין  הקהל  מתרומם גבר ספק אשה,ובצעקות מעורר מהומה, חונק מישהו שניסה לענות לו. גופתו של הנפטר נסחבת לאורך הרצפה בואכה לדלת. ומי מגיח משם אם לא 

דובל'ה נבון, הוא האיש הנכון לסיטואציה כזו: עטוף באשכול ענבים ענק,מגמגם,ממלמל וגם נעלב. לא צריך להכביר מילים אודותיו, הרי  כולנו   מכירים היטב את דובל'ה.

   המחזאי שכל הזמן  התחנן שהבמאי יקבל את המחזה שלו לא חוסך התחנפויות ואף מנשק  את  נעליו וכשהלה  מעיר שכאן

בדיוק בנקודה זו של הרצפה,מת אביו   של המחזאי, השחקן  הדגול,  או אז  נפרשת לפנינו  סצנה נהדרת  בו  הוא מעלה

מונולוג והופך להיות הילד הקטן, החוזר ללילה בו אביו השחקן מעיר אותו משנתו. הרבה איננו יכולים   להבין  מבעד לדמעותיו 

הקורעות לב.

   

כשמסכת  ההתעללות  המילולית של הבמאי עוברת לאמו של המחזאי "מה אמך סיפרה לך עלי? כלום,שום כלום? נו..תשמע הרי

הרגליים שלה...היינו מאוהבים בה עד היסוד" .

   המחזאי כבר תודלק ודרוך כמו שעון קפיצי, תולש מהמניקן,היא בובה חלון הראווה  את הבד והפאה והופך    להיות הדמות של "המלט"  אותה שיחק  אביו : "כאן בדיוק  בנקודה זו הוא נדקר פעמיים בחזה ופעם אחת  באף".

  סוף  טוב אולי לא יהיה פה, אבל לפני  שהמחזה  מסתיים, מסכים הבמאי לקבל  מחזה רפרטוארי של שעה וחצי בלי הפסקה ובלי קהל כי "ההצגות הטובות ביותר הן בלי קהל,רק עם קיר"

   ואם תשאלו אותי על מה כל המהומה,אוכל לומר, לא זוכרת. מדוע? כי צחקתי וצחקתי ואם   רקטות יאיימו על תל  אביב,חס ושלום,  זכרו כי המקלט הטוב ביותר בו תוכלו לשהות  יהיה התאטרון בו  יוצג "התיאטרון הרפרטוארי".

הכותבת היא מובי דיק הינו שם העט שבחרתי בו מזה שנים רבות. אני אמנית חברה באגודת המאיירים בישראל, וכמו כן עיתונאית הכותבת בעיקר בכל הנוגע לתרבות..מוזמנת לפסטיבלי מוסיקה קלאסית בארץ ובחו"ל

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה לא התקבלו תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
אין תגובות למאמר