מה משותף לכל האנושות כיום ?  ה  ז  ב  ל . ואכן בחיפה  עלתה על הגל המדיף  ריח   אוצרת אשכול התערוכות,סבטלנה

ריינגולד. 70 אמנים ישראליים    ובינלאומיים יצרו יחד ב-3 קומות המבנה  אוקינוס המכיל את כל ההיבטים באשר לתשוקת השופינג  ופולחן הצריכה המעצבים את התרבות העכשוית "אני צורך משמע אני  קיים".

   וכך הפך הזבל למוטיב יצירת   TRASH  CULTURE  בתערוכות אלה: ויק מוניז משתמש באלמנטים  מהררי האשפה של סן

פאולו ברזיל ויוצר עבודות כמחווה לאמנים ידועים כקלימט וקורבה.     ליהי שני מביאה את "הריקוד" לפי מאטיס מיריעות פלסטיק ואייל אסולין מצלם צעיר אזוק בשרשרות זהב שוכב על ערימות תכשיטי זהב. זהו "העבד" לפי אסולין.   זודי וואגנט מניו יורק הקימה  "מקדש לאייפונים" מכשירים זרוקים  המשמשים  כאתר פולחני בו פרחים  מלאכותיים ונרות מסודרים ומאורגנים.

    בחדר "מהירות מופרזת" מציגים את  עולם הרכב כסימבול  לסטטוס חברתי. הראל לוז "בנה" מכונית פאררי אדומה מבדים רכים שקימוטיהם מייצרים מכונית הרוסה.  לעומתו  צילום אינטימי של גבי בן אברהם בו נראה מוכר אנונימי    בסביבה עניה  כשבכף ידו  צעצוע  של  מכונית פאררי אדומה.  שרון בלבן צילמה אשה צעירה עירומה שוכבת על בטנה כשהיא משמשת

את  גוף המכונית:   ראשה וידיה מונחים על צמיג בעוד  רגליה הפסוקות מחבקות צמיג  שני.

   התערוכה "אבודים בתרגום" מצביעה  על עולם חלול,צרכני, בהם  הסמלים ההוליוודים מייצגים  את האימפריליזים הגלובלי

 שנתפס בתעשית הסרטים  בניגריה כ"נוליווד". בסדרה זו מביאה  איבה אודה מנגירה ופיטר  הוגו מדרום   אפריקה אייקונים של

העולם הקולנועי האפריקאי. עוד עבודות בנושא בוחן את  ריבוי המשמעויות  של ייבוא מוצרים ומנהגים זרים ואת הכוחנות

הדוחפת להחדרתם לשווקים שונים.

      הכותרת  של "כסף  בה"א הידיעה" בוחנת באופן בקורתי את המאפיינים של העושר  הראוותני,תרבות השפע ועולם הצרכנות האובססיבי שגלש גם  אלינו. לואיס גיספרט מניו יורק מצלם " נערות בארוחת ערב" בו ניראות שלוש צעירות בשלל תכשיטים משלבות ידיים סביב שולחן  כשהן מצויות בטרנס היפנוטי.  ינקה שוניברי בצילום  מבוים  ענק מכניסה צעירים  משני

המינים  בלבוש מלא או חלקי  מסביב ועל מיטת ברונזה של פעם . שםהעבודה "יומנו של  גנדרן ויקטוריאני שעה  3". באמצע

חלל התצוגה מכונית "רולס רויס" זהובה במימדים קטנים כששני חלקיה הקדמי והאחורי  מחוברים לגוש אחד בעוד הפנסים

המוארים הם מצנור שקוף היוצא  במידה מוגזמת מגוף המכונית. עבודה   מרשימה של אייל אסולין. ולרי בולוטין תופס

במצלמתו  "זוג מוקסינים בתצוגה של לואי ויטון ברמת אביב". סינדי שרמן  צלמת הפרוטרטים הידועה מניו יורק  מביאה לנו

דמות נשית מפורקסת  במעין  כותונת. כותרת הצילום "עושר נוצץ ושטוח שביר ומפתה".

    DRESS CODE   עוסקת ברדיפה אחר צריכה אינסופית של "לבש וזרוק". דיתי אלמוג ב"7  שמלות עם כיסים תפורים" מביאה  גזרי דיקט כלקוחים מדוגמאות התפירה  של  חוברת "בורדה". אלמגול מנליבאדה מקזחסטן מייצרת  מנפנוף בדים

צבעוניים צילומים עם הכותרת "דרך המשי שלי  אליך". במרכז החדר  חצאית חישוק ענקית הבנויה מחלקי פלסטיק כלגו בשחור ולבן.

    התערוכה "  NOT YOUR TOY"  בשמה האקטואלי מפוזרת על היבטים שונים בתפיסה של  העולם הגברי  את 

הנשיות, דרך בובות הברבי,מנציחות  את אשליית הזוהר כסמל לאשה  בתרבות השפע הגלובלי.  וננה  בוריאן בתצלום  הנושא את השם "פטישיזים  צרכני" ניראת יד גברית  המכניסה או מוציאה מתוך קופסאת קרטון זוג רגלי אשה בנעלי עקב.

2 צילומים  גדולים של האמן הנדריק קרסטן ההולנדי  מראים  פני אשה נפלאים בשלוותם, על ראש האחת "כובע "עשוי ניר אלומיניום ועל ראש השניה שקית ניילון שקופה ההופכת  להיות   גם כן    "כובע".שני חומרים  יומיומיים שהצליחו להעביר למסתכל את ההרגשה שהוא מביט    לעבר תקופה  אחרת, לסוג  היצירות של  המאסטרים ההולנדיים.

   התערוכה "סחורה מקודשת" מדגישה  את מוצרי הצריכה הקשורים לסמלים דתיים  והערצת קדושים למיניהם. ב"פרויקט ארץ הקודש" אנחנו יכולים  לראות אוסף בקבוקי האויר,אדמה ומים קדושים שארצנו

משופעת בהם לייצוא. גבי אברהם  וואליד  אברג'יל מספקים איזכורים  מאבאבא סלי ועוד "כלי קודש" כדוגמתו.

   בחללים בהם  מתקיימות תערוכות יחיד בולטת העבודה של חנן אבו  חוסיין "שבר גוף" כולו בנוי מאלמנט אחד: חזיות.

הן הגיעו כתרומה מנשות ארצות הברית לאחר גמר הפרויקט  "לא שורפות חזיות"  וכך  החזיות וחלקיהן נטבלו בבטון אפור,הפכו להיות מרכות לנוקשות,מתעופפות על   3 הקירות כאין  להקת צפרים נודדות.

     הפרויקט הנרחב הזה מציב בפנינו ראי, תימצות החולי הרע  שאנו  כולנו נגועים בו והכל בשפע דמיון,הומור ,רעיונות וחומרים.