יהודי   אמריקה  היו נופשים בהרי הקסקל,יהודי פלסטינה נפשו בבתי הארחה של ההסתדרות ויהודי וורשה נפשו במריאנבד

שבצ'כיה.

    אמיר וולף הבמאי יחד עם  נגה אשכנזי בישלו דייסה  ממכתביו וכתביו של שלום עליכם לכדי הצגה "קיץ במריאנבד".

   לא ידוע לי השיקול מדוע החליטו ב"גשר" להעלות את המחזה. לדעתי,    המחזה כפי שהובא  היה שטוח, לא היו  בו התרחשות,  לא היתה בו נקודת מגוז   ולא  מסר שהעביר לצופים.

  "גשר" היתה  מזוהה מאז  ומתמיד בכל הנוגע לאסטטיקה הבלתי מתפשרת, הרעיונות  המיוחדים שליוו את מעשה התפאורה  והתלבושות והיו לשם דבר. וכך קרה גם במחזה הזה.   התפאורן  אדם קלר  הביא לנו במה  שהיתה מחולקת לשנים: העליון והתחתון, עליהם התרחשו בו זמנית  סצנות כמו: נסיעת קטר רכבת המעלה  עשן, נוסעים היוצאים ובאים, אמבטיה שבה טובל אחד השחקנים.

   התלבושות מעשי ידיה של  וניה בואודן היו בצבעי מונוכרום, משכו קריאות התפעלות בעיקר מהנשים המבוגרות שנזכרו

בבגדים  שלבשו, את הנעלים עם העקב הקטן  וחבשו את הכובעים רחבי התיתורת. פשוט חגיגה לעין.

   באשר למשחק  לא היה  בו  משהו שיש  להתפאר : דורן תבורי שיטח את דבריו בצורה מונוטונית,

סשה דמידוב שהבמאי משום מה הכתיב לו תנועות עצבניות מגוחכות, לא הצדיק  במחזה זה את המוניטין  כשחקן אופי מרכזי.

    ואם נאמר שכל מה שמתרחש במריאנבד מגיע לוורשה  עוד  לפני שמגיע מכתב, הרי  ההצגה לא  הצליחה להעביר

את אוירת החופש  המיני, את  הפלירטוטים והגרגרנות  שמצפים לראות ממקומות של נופש שכאלה, היא היתה שטוחה

ונטולת עסיסיות.