נראה, שהתקדמנו לא מעט,
היטבנו להשכיל... גם להטמיע,
גם אל מביט אלינו מהצד,
אך לכל מה שנדע, הוא כבר הגיע...
מביט באלבומים הישנים,
מול שעון החול האכזר דועך הצבע,
קמטים שמהדרים את השנים,
כל מה, שהעניקה אימא טבע.
בוחן את העיניים צוחקות
ואת זרועות פתוחות, כדי לגעת,
על כל החוויות המרתקות,
שהחיים הרשו אותן לדעת.
אותן הנפשות היקרות,
שעין המצלמה לעד הקפיאה,
נראים עתה כמו המותרות...
שלקיום כולם יש להציע.
על הנייר חרוט הזיכרון...
ולב משלים בו כל יום געגוע,
כל מה, שאז נראה כשיגעון,
צבע את לא נודע אל הידוע.
ניצוץ בינה ירשו המחשבים,
נבנה עולם על שריר מכאני מתקדם,
הראש דורש כבר את הכוכבים,
אך רגש על כל חיי עוד מאיים.
סוסים החליפו בחלליות,
ועוד מעט יחיה כל חי כפליים...
כל מה, שאז נראה כהזיות,
למציאות יהיה בעוד יומיים.
נראה, שהתקדמנו לא מעט,
היטבנו להשכיל... גם להטמיע,
גם אל מביט אלינו מהצד,
אך לכל מה שנדע, הוא כבר הגיע.
מביט באלבומים הישנים,
ונפש מתמלאת בחום של התקווה...
שאת כל אשר זכית בשנים,
ישרה לעד בכל לב אהבה.
©נולד לכתוב
מריאן קפלון – אמן החריזה