מס' צפיות - 319
דירוג ממוצע -
1617opart
שיךוב בין אופרה לצילום אמנותי עכשוי
מאת: elybikoret 06/10/17 (17:30)

האופרה הישראלית מרחיבה את גבולות המדיום

עם מיזם אמנותי אוניברסלי ראשון מסוגו:

OPERART

מפגש ראשוני ופורץ דרך בין אמנות האופרה לבין צילום אמנותי עכשווי

7 אמנים ישראליים מובילים נותנים פרשנות אישית ל-7 האופרות שיעלו בעונה החדשה של האופרה הישראלית

פתיחה חגיגית תתקיים ביום ה' 2.11.17

בגלריה נגא לאמנות עכשווית

והיצירות יוצגו לאחר מכן באכסדרת בית האופרה

אוצרת: נחמי גוטליב

 

האופרה הישראלית מרחיבה את גבולות המדיום האופראי במיזם מיוחד ופורץ דרך לרגל פתיחת עונת האופרה - 'OPERART' : תערוכת צילום אמנותי שבה נותנים 7 אמנים ישראליים את הפרשנות האישית שלהם ל-7 האופרות שיוצגו בבית האופרה בעונה הקרובה.

התערוכה תפתח ביום ה' ה-2.11.17 בשעה 20:00 בגלריה נגא לאמנות עכשווית, שם תוצג עד לתאריך -12.11.17 ומיד לאחר מכן תוצג באכסדרת בית האופרה ע"ש שלמה להט (צ'יץ') לאורך כל העונה.

הרעיון העומד בבסיס המיזם המשותף מבקש לחפש רובד נוסף של פרשנות למדיום האופראי מאמני צילום ועל ידי כך לייצר שיכבה נוספת של התבוננות על הז'אנר, כשהיא משוחררת מכל הקשר לפרשנויות של הבמאי והמנצח שיועלו על הבמה. 

האמנים המשתתפים במיזם הם דוד עדיקא, אורי גרשט, גלעד אופיר, פבל וולברג, נעמי לשם, עדי ברנדה ומיכל חלבין- והם נבחרו בתהליך אוצרותי על ידי האוצרת נחמי גוטליב בשיתוף האופרה הישראלית.

לאחר שכל אחד מהאמנים בחר את האופרה הקרובה לליבו מתוך שבע האופרות שיועלו בעונה הקרובה בבית האופרה, התעמק בטקסטים ובמוסיקה של כל אופרה, וקיים מפגשים עם הצוות האמנותי של האופרה, יצא כל אמן בדרך העשייה הייחודית האופיינית לעבודתו, אל פרשנותו האישית ליצירה.

האמן עדי ברנדה מתייחס בעבודתו לאופרה "לה בוהם" מאת ג'קומו פוצ'יני (נובמבר – דצמבר 2017)

במרכזה של האופרה, אהבה ממבט ראשון, איחוד מחדש, ומוות בטרם עת. ברנדה בחר בעבודתו לחבר בין מימי, גיבורת האופרה, לדמותה המיתית של מריה קאלאס, מלכת הדיוות האופראיות אשר סיימה את חייה בבדידות בפריס ויש האומרים כי מתה משברון לב. הקריירה האמנותית שלה הייתה אחת הזוהרות ביותר של כל הזמנים, שבה בלטה אישיותה הבימתית יוצאת דופן.

בעבודה של ברנדה, נוצר מפגש טעון ושברירי בין חידלון, ונראות מפתיעה ונוקבת ובין התמוססותה של הדמות אל תוך המשטח המחורר, המתפקד כמו צמצם מצלמה החושף ובו זמנית גם מצמצם את פני השטח. במצב זה נוצרת השתהות המאפשרת לראות את היש, ולהבין את האין.  כמו כן מצליחה העבודה להדהד ולהטביע את מנעדי הקול האפל והטורד של קאלאס אל תוך שקערוריות החירור וגווני האפור והשחור של הצילום.

האמן אורי גרשט מתייחס בעבודתו לאופרה "חלום ליל קיץ" מאת המלחין הבריטי בן המאה ה-20, בנג'מין בריטן על פי מחזהו של ויליאם שקספיר (ינואר 2018)

לב ליבה של עבודת הוידיאו של גרשט נעוץ בהשראת האירועים שקרו ביער המכושף. ברגע שבו אוברון מלך הפיות מטפטף טיפת צוף של פרח קסום לעיניה של טטיאנה מלכת הפיות. טיפה אחת קטנה גורמת לשינוי בזיכרון, בתפיסה ובראייה. הסדר וההיסטוריה שהיו עד כה, הופכים לפתע את ״המציאות״ לכאוטית.

בסרט, אנו רואים טיפה אחת של מים, בתוכה נשקפים פניה של עלמה צעירה. במהלך נפילת הטיפה נוצרת מעיין תגובת שרשרת, הדמות הופכת להיות מונפשת, מקבלת חיים חדשים. הטיפה מתפקדת כעדשה קריסטלית הנעה לקראת הקריסה הבלתי נמנעת. ברגע שהטיפה נעלמת במים, היא מגיחה שוב אל האוויר כאילו בניגוד לכוח הכבידה, מנסה להיחלץ מייעודה הבלתי נמנע.

הסרט מציע חקירה, התחקות מדיטטיבית של זמן, כאשר עבר וההווה מתמזגים, מתאחדים לרגע חולף ועל זמני בו בעת.

גלעד אופיר בחר באופרה "דון ג'ובני" מאת מוצרט.(פברואר 2018)

עבודתו מתייחסת לפירוקה של דמותו של דון ג'ובני כאדם המצוי במהלכה של ירידה תלולה. הוא אינו מצליח לרשום ולו כיבוש אחד במהלכה של האופרה. רשימות הכיבושים שלו הם נחלת העבר. הדון הוא גיבור החי למען תשוקתו, כל קיומו מונע על ידי הליבידו שלו. הוא אינו מחפש ריגוש , אלא רק הוכחה לגבריותו במסעו הבלתי פוסק אחר נשים. הוא חי באין מודעות לעובדה שהוא חף מכל רגש ושום הישג או כיבוש אינו ממלא אותו. הרגע היחיד בו הוא חש דבר מה, הוא הרגע לפני מותו. לראשונה, תחושה כלשהיא ממלאת את ליבו, זוהי תחושת הפחד. פחד מוות. זהו רגע ההתפרקות- התפוצצותה של דמות החזקה לכאורה.

כאן הוא מגיע לראשונה לחיבור עם המציאות ותובנה עצמית. הקור של המוות, להבות האש של האינפרנו מתמזגים ברגע המוות שהוא גם הרגע החותם את האופרה.

דוד עדיקא בחר לעסוק באופרה "דון קרלו" מאת ורדי (מרס 2018)

העבודה מתייחסת למערכה הראשונה, המתרחשת ביער פונטבלו, בפאריס. אליזבת, בתו של מלך צרפת, מגיעה ליער ומבטיחה לקהל כי נישואיה ליורש העצר הספרדי יביאו לסיום המלחמה. בשלב זה יוצא קרלו ממחבואו ביער לאחר שראה את אליזבת והתאהב בה מיד. יריית תותח נשמעת מרחוק ומסמנת כי הוכרז שלום בין צרפת לספרד. אולם אז מגיע מודיע המבשר לאליזבת כי ידה נתבקשה לא לקרלו, אלא לאביו, פיליפה השני. אליזבת נאלצת להסכים לנישואים ומשאירה מאחור את קרלו לקונן על מר גורלו.

העבודה מורכבת מדיוקן כפול של גבר פלשתיני. שתי כתפיו מקועקעות. על כתף שמאל, דיוקן של אום כולת׳ום  ועל כתף ימין, דיוקן של פיירוז. אום כולת׳ום ופיירוז, מלכות הזמר הערבי. האחת קלאסית: שמסמלת נאמנות לממסד ולשלטון, השנייה: מחאתית ומייצגת את המאבק החברתי. ברקע, תצלום של צמחיית יער - כרקע להתרחשות, כנוף פוליטי. בבסיס העבודה מומרת האופרה האירופאית-הקלאסית לתמונת מצב מקומית, תוך מתן ביטוי, בין היתר, לסמלים וייצוגים של מוסיקה קלאסית ערבית.

האמן פבל וולברג מתייחס בעבודתו לאופרה "סיפורו של הצאר סלטן" מאת ניקולאי רימסקי קורסקוב על פי פואמה של פושקין (מאי 2018)

האופרה מספרת סיפור של קנאה בין שלוש אחיות וסיפור גאולה של מלכת הברבור ממעשה כישוף. וולברג יליד בית המועצות לשעבר הינו צלם תיעודי. במסעותיו הוא מצלם מציאות יומיומית ומצבים פוליטיים. הוא מחפש סימני עבר, אתרים היסטוריים וסמלי תרבות. עבודותיו הופכות להיות צילומים איקונים, רווי רגשות וקונפליקטים המצליחות ללכוד את רוח המקום. העבודה המתייחסת לאופרה הצאר סלטן צולמה במריאנקה שבאוקראינה. במסעותיו גילה וולברג את פסל הברבור עם כתר על ראשו, מעשה ידיו של פסל חובב. פסל הברבור לקוח מתוך פואמה של פושקין שעובד לאופרה והיה מוכר לוולברג מילדותו המוקדמת. הפסל העשוי מצמיגי מכוניות ממוקם בחזית בית שפוצץ וננטש.

נעמי לשם בחרה להתייחס בעבודתה לאופרה "דידו ואניאס" מאת המלחין האנגלי הנרי פרסל (יוני 2018)

אניאס הוא מהגיבורים המגנים על טרויה, בנם של ונוס ושל בן אנוש. לאחר נפילת טרויה הוא נמלט  לקרתגו, שם הוא פוגש את מלכת קרתגו דידו שנכבשה בחינו. ברגע שהחליטה להתמסר לאהבה היא נותרת ללא כל, כי על אניאס לקיים את ייעודו וצו האלים ולהקים את הממלכה הרומית. בהעדר יכולת לשאת את החיים ללא הגבר שאהבה ושנטש אותה, לא נותר לה אלא לשים קץ לחייה.

בצילום של נעמי לשם, מופיעים דמות נשית וזאב. הדמות הנשית מכילה בתוכה שלוש נשים: ונוס, אמו של אניאס שגרמה לו להתאהב בדידו כדי שלא ימשיך במסעו המסוכן, דידו המלכה, שמשום התאהבותו אניאס מחליט להישאר, והמכשפה-האלה, הגורמת לו להמשיך במסעו. הזאב מסמל את הדמות הגברית הראשית- אניאס. אניאס היה ראש השושלת של רומולוס ורמוס שהקימו את רומא, דמות המפתח בסיפור היא הזאבה שהניקה אותם. גם לאינטראקציה בין שתי הדמויות מספר רבדים. המגע ביניהם הוא מגע של פרידה, ובמיוחד של השלמה: הדמות הנשית נראית כמברכת את הזאב, ואילו הזאב- למרות היותו חיית טרף פראית, מתמסר למגעה, כמעט מתביית לפני שהוא ממשיך הלאה.

 

 

האמנית מיכל חלבין, מתייחסת בעבודתה ל"כרמן" מאת ביזה  (יולי 2018)

כרמן היא דמות הקוראת תיגר הן על החיים והן על המוות. מאחר שכרמן אינה יכולה לחיות במסגרת נורמות שלא היא בחרה אותן היא מעדיפה למות חופשיה מאשר לחיות משועבדת לגבר אותו היא אינה אוהבת עוד. חלבין בחרה דווקא בדמות הטוראדור אשר מצד אחד הוא דמות חזקה ודומיננטית ומאידך הוא מאבד מכוחו מולה של כרמן. בכוונה להעביר את דון ז'וזה אל ימינו, בחרה חלבין לצלם פליט סודני מן התחנה המרכזית לבוש בבגדי הטוראדור ההדורים כאשר הניגוד בין הביגוד ההדור לבין הפגיעות והחשש הנשקפים מעיניו מסמל גם את הניגודיות והסתירות בדמותה של כרמן.

 

OPERART

2-12 בנובמבר 2017

גלריה נגא לאמנות עכשווית

רח' אחד העם 60 תל-אביב

שעות פתיחה:

 

שני – חמישי 11:00-18:00

שישי-שבת 11:00-14:00

אכסדרת האופרה בבית האופרה ע"ש שלמה להט (צ'יץ')

החל מ-20 בנובמבר 2017

 

 

 

הכותב הוא הבלוג יעסוק בביקורת שלי ורשמים אישיים שלי של הצגות תיאטרון מופעים אופרה בלט קונצרט וכו הכל קשור למוצג על בימותינו כאמור הכל רשמים אישים בלבד אשמח לקבל רשמים של אחרים

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה לא התקבלו תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
אין תגובות למאמר