מס' צפיות - 2907
דירוג ממוצע -
היום מנציחים את המחר / מאת: רפאל בדש
כיצד אנו יכולים לגרום למדינתנו להיות טובה יותר בשנה הבאה. מחשבות על מהות עצמאות מדינתנו חלקנו בה. לכבוד יום עצמאותה ה69 של מדינתנו ולתפארת מדינת ישראל
מאת: רפאל בדש 30/04/17 (01:27)

מידי שנה בשנה, עת מתקדש יום עצמאותנו, שמחה ממלאת את ליבנו בהודיה לד' על עזרתו והשגחתו שלוותה ומלווה אותנו במעשינו, בחיינו ובהישגינו הפרטיים והלאומיים. יחד עם שמחה זו על ההווה ועל העבר, עולה בליבנו דאגה על העתיד.

כיצד אנו יכולים לעשות יותר כדי למצות את חלקנו בהגשמת תפקידה של מדינתנו?

שאלה זו צריכה להישאל ביתר שאת על רקע הקשיים המוסריים והערכיים המתרגשים עלינו מבית ומחוץ חדשים לבקרים.

תשובה לשאלה זו ניתן להעלות מסיפור שסיפר הרב יעקב גלינסקי זצ"ל על שהותו במחנה עבודה בסיביר בימי מלחמת העולם השנייה, מחנה בו ריכזו הרוסים גם שבויים גרמנים רבים והעבידום בעבודות פרך.

הרב סיפר כי בין האסורים השבויים במחנה בלט שבוי גרמני גבה קומה, שהועסק בעבודות הקשות והבזויות ביותר. קל היה להבחין כי מפקדי המחנה דאגו להעסיקו בכוונה בעבודות משפילות אלו. מבוקר עד לילה היה אותו גברתן ממלא בשתיקה את המשימות שהוטלו עליו, ובגמר יום העבודה השתרע על ריצפת הצריף באפיסת כוחות.

אוצר קטן היה לו לאותו אסיר: שקית בד קטנה. אותה הוא שמר כעל בבת עינו, ומעולם לא שיתף איש בתוכנה. טרם לכתו לישון הניחה למראשותיו, ועם בוקר היה מסתירה במקום מחבוא עד הערב, וחוזר חלילה.

דיירי הצריף השתוקקו לדעת מהו המטמון שאצור באותה שקית בד בלויה, אבל השבוי – שתקן ומופנם היה, לא הרבה לדבר כלל, ובוודאי לא לגבי תכולת השקית עליה שמר מכל משמר.

"לילה אחד" – המשיך הרב גלינסקי בסיפורו – "הנחתי את ראשי על דרגשי, ושנתי נדדה ממני. הזמן חלף, והנה לפתע שמעתי רחש קל עולה מפינת החדר, משחזר הרעש ונשנה – אימצתי את עיני בחושך, ולא האמנתי למה שראיתי.

לתדהמתי, אני רואה את אותו גוי קם בלאט, מוציא חרישית את שקית הבד המפורסמת, ומניחה למרגלותיו. הוא בדק היטב סביבותיו שמא עיניו של מי מחבריו לצריף פקוחות והוא רואה את מעשיו. לאחר מכן הוא חרש פתח את השקית, והוציא ממנה מדים צבאיים שמורים ומגוהצים להפליא – ולבש אותם על בגדי האסיר שהיו עליו. היו אלה מדי הצבא הגרמני – כנראה מדיו לשעבר. הוא החליק בידיו את המדים המבהיקים כשעיניו בורקות בהתפעמות, ואז נעמד באמצע הצריף ועשה מספר תנועות מהירות וחדות – כאילו פוקד הוא כעת על גדוד ענק העומד לפניו למסדר, מיהר לפשוט את המדים, ושב למיטתו כאילו מאומה לא התרחש.

עם בוקר, התלוויתי אליו בדרכנו לעבודה, ותוך כדי הליכה שאלתי אותו:

"אמור לי, מדוע הנך לובש בחצות הלילה את מדי הצבא הגרמני? "

האיש החוויר והסמיק חליפות, התבונן סביב לבדוק האם השאלה הגיעה לאוזני האסירים האחרים, ולאחר ששוכנע כי הוא יכול לסמוך על דברתי שמפי לא ייצא מאומה, אמר לי בזו הלשון: "הבט, אני קצין בכיר בצבא גרמניה. אויבי הרוסים ששבו אותי יודעים זאת ומנסים לשבור את רוחי בכל דרך. הם מעבידים אותי בפרך, מטילים עלי משימות בזויות ביותר שאינן מתאימות למעמדי, וכל זאת כדי להשפיל אותי ולגרום לי להידרדרות נפשית כדי שאשכח את מעמדי ותפקידי.

אבל אני איני נכנע להם, דווקא העבודות הללו גורמות לי לזכור מי אני ומאין באתי, מה מהותי ובכלל שאני שונה מהם. משום כך, בכל לילה ולו לזמן קצר, אני לובש את מדי הקצונה שלי, כדי שאזכור כי אני קצין בכיר שאלפי חיילים נתונים למרותו, וברגע הראשון שיתאפשר לי אני אחזור לקיים את תפקידי!! "

"לאחר זמן", סיים הרב גלינסקי, "בעקבות עסקת חלופי שבויים, השתחרר אותו אסיר מהכלא הרוסי, ואכן ...חזר לתפקידו ולמעמדו הבכיר, ושב לפקד על אלפי חיילים בצבא הגרמני".

משסיים את המעשה, הוסיף הרב ואמר: " זכרונו ורצונו היום יומי של הקצין הגרמני הארור לקיים את ייעודו כהבנתו ואפילו בזמנים האפילים ובמצבים הקשיים, הם שסייעו לו להגשימו בעתיד ".

מסיפור זה נלמד גם אנו, שכדי שנוכל למצות את יכולותינו ותרומותינו בחיינו הפרטיים והלאומיים במדינתנו, צריכים אנו מידי יום ויום לזכור, לרצות ולנסות לקיים את "אוצרנו הקטן", את התקדשות והתגשמות חיינו לאור תורתנו בביתנו ובמדינתנו.

יום עצמאותה של המדינה הוא יום עצמיותה. זהו יום בו המדינה פונה פנימה אל עצמה ומגלה באמצעות היכולות שהיא פיתחה וגילתה בעצמה את היכולות שעדיין עוד טמונים בחובה. בדומה ל"לך לך" שנאמר באברהם אבי האומה - "לך לך" – לך אל עצמך, לך עם היכולות שבך ותגשים את ייעודך - את תכליתך.

ולכן, אין יום יותר מתאים להתחלה מחודשת להגשמת תפקידה של מדינתנו ותפקידנו בתוכה, מאשר יום עצמאותה. והקשיים שעולים במשך הזמן אינם משנים במאומה את יעודה של המדינה ואת תפקידנו בהגשמתה, ונהפוך הוא - הם צריכים לשמש לנו לאבן דרך וזיכרון שתפקידנו לשנותם ולתקנם, בדומה לביזיונות שעבר הקצין הגרמני.

 

הקושי והמחויבות של עם ישראל הם, שהוא לא רק עם של נצח - של עתיד, אלא ההנצחה שלו התחילה בעבר וממשיכה דרך ההווה אל העתיד, ולכן עליו לזכור היטב שהשאיפה לקיום הנצחיות שבו בעתיד לא גורעת במאומה גם מחובתו, מקדושתו ומייעודו בהווה:

"וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם, כי לא אדם הוא להנחם". (שמואל א' ,ט"ו ,כ"ט)

ולכן " ותפארת מדינת ישראל " בהווה, מהווה גם את הנצחתה של המדינה בעתיד.

                                                                                                                  

                                                                                                          רפאל בדש

                                                                                                  יועץ משפחה ונישואין

 

הכותב הוא יעוץ משפחה ונישואין ומגשר מוסמך

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה לא התקבלו תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
אין תגובות למאמר