מס' צפיות - 277
דירוג ממוצע -
וישן מפני חדש לא תוציאו !!
בקורת על קונצרט מספר 2 של מנויי התזמורת הפילהרמונית מוצש 19 לחודש נובמבר 2016
מאת: מתי זיתי-אלבוים 21/11/16 (15:02)

אמש במוצ"ש 19 לנובמבר, זכינו להיות עדים ל"מלחמה קטנה" , בין הסופר-קלאסי לסופר-מודרני .

את הקונצרט בנצוחו של המנצח אלכסנדר בריגר ( החליף את מאסטרו כריסטוף פון דוהנני )פתחה יצירה קצרה של המלחין והפסנתרן הצעיר ז'אן- פרדריק נויבורגר יליד פריז 1986.

את יצירתו כינה המלחין בשם "שחר" .

היצירה שנכתבה לפני כשנה ומחצה, הוזמנה על ידי פון דוהנני, מנצחה של תזמורת בוסטון והיא הוקדשה להם.

יצירה קטנה זו בת כ- 11 דקות, נכתבה לתזמורת די גדולה ומגוונת ,עם כלי הקשה מיוחדים במינם הכוללים למשל: ויברפונים, מרימבה ועוד כלים נדירים, ובמיוחד תפס את העין "סדין רעם" גדול ,מין  דף ענקי של אלומיניום או מתכת דומה , המשמיע קולות רקע כעין רעמים.

היצירה האימפרסיוניסטית הזו לא צורמת כלל ולעתים מזכירה את מהאלר ורשמיו מהיערות.

המלחין בקש לדבריו ליצור מוסיקה שהנושא שלה "בוקר" והיא מעין אטיוד בתיזמור הכולל קרשנדו ודה-קרשנדו , המזכיר לדבריו את הטבע ואת תולדות האדם מיום הוולדו (קרשנדו=הולך ומתחזק) ועד יום מותו (דה-קרשנדו=הולך ונחלש).

 

מחיאות הכפיים היו צנועות ולמעשה הצביע הקהל שנכח באולם ( לדעתי בגיל ממוצע די מבוגר) בעד היצירות הקלסיות שנוגנו לאחר מכן ...השמרנות ניצחה ובגדול...

 

המנצח האוסטרלי אלכסנדר בריגר יליד סידני 1969, הגיע אלינו בפעם הראשונה במפתיע ובכורח נסיבות , מאחר ופון דוהנני לא יכול היה להגיע מסיבות אישיות.

הוא מנצח בחליפה ועניבה רגילה, דק גזרה וספורטיבי .

את היצירה המודרנית הפותחת ניצח ללא שרביט ונעזר בפרטיטורה גדולה שהונחה על קתדרה  נמוכה מדי ולא הואילו לו כל מאמציו להגביהה ( היכן היו הסדרנים??)

 

לאחר הפתיחה המפתיעה, הגיע הפסנתרן המחונן פול לואיס יליד ליברפול 1972, לנגן את הקונצ'רטו מספר 4 מאת בטהובן.

לבוש מודרני , ללא חליפה ועם חולצה סינית מעל למכנס , התישב פול לואיס שזו היתה הופעתו הראשונה עם התזמורת שלנו,  וכבש את הקהל השמרן בגדול!!

נגינתו בוטחת, חופשית וזורמת ושתוף הפעולה שלו עם המנצח נהדרת..אף אחד לא ניסה להאפיל ולכסות את נגינתו של השני ודו-שיח כזו מקסים עם פסג'ים קלילים

בפרק הראשון, היה מאלף ומעלף.

האנדנטה בפרק השני הרבה יותר שקט ולירי ומוביל במהרה לפרק המסיים "רונדו:ויוצ'ה" וכאן כולם בקהל מתעוררים ואפילו המנצח מחייך מאושר מפה לפה.

לבקשת הקהל וללא כל גינונים, ניגן הפסנתרן הדרן, את ה"אלגרטו" בדו-מינור אופוס 915 ברשימת דויטש מאת שוברט.

תענוג צרוף הקורא במיוחד לפול לואיס לשוב אלינו חזרה במהרה!!

 

 

 

לאחר ההפסקה ותזמורת מתוגברת, ניגנה התזמורת את הסימפוניה הראשונה בדו-מינור של יוהנס ברהמס.

בתנופה ומרץ (וגם כאן ללא תווים) ניצח בריגר על היצירה הנפלאה של ברהמס שכמובן לא הכחיש שבטהובן "ישב לו על הכתפיים" במשך שנים עד שהעז להנפיק את הסימפוניה הראשונה ( מבין 4 ) שלו.

הפרק האחרון "אדג'יו-אלגרו נון טרופו מא קון בריו" הדגיש את קרבתו ל"אריה הזקן".

אבל במוסיקה של ברהמס אי-אפשר לטעות, יש למלודיות מין צבע ורוח מיוחדים שמיד ניתן לזהות בהן את ברהמס הגדול.

התזמורת הבריקה ממש וסחפה את כולנו למחיאות כפיים רועמות.

צדק המנצח ההסטורי והדגול הנס פון בילוב באומרו: "כעת יש לנו סמפוניה עשירית"

וקיטלג לנצח את ברהמס בין שלושת ה B הגדולים : באך, בטהובן, ברהמס.

 

מתי זיתי-אלבוים

 

הכותב הוא רו"ח, עתונאי ומבקר מוסיקה, חבר באגודת העתונאים תל-אביב. חוקר, עורך ומגיש סידרת תכניות על "גדולי הטנורים של העבר" ב"קול המוסיקה". עד כה שודרו 16 תכניות בנות 2-3-6 שעות כ"א.

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה לא התקבלו תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
אין תגובות למאמר