מס' צפיות - 389
דירוג ממוצע -
1524סולם יעקב-תיאטרון השעה הישראלי-הבימה
חייו של השחקן יעקב כהן
מאת: elybikoret 06/09/16 (00:45)
1524תיאטרון השעה הישראלי לילדים ולנער-סולם יעקב-הבימה
צילומים-אלי ליאון
 
ראינו הרבה הצגות יחיד אוטוביוגרפיות בהן השחקן משחק את עצמו בגילום פרק מחייו.כעת יש הצגה שלמה המוקדשת לשחקן בה הוא ממלא כמובן את התפקיד הראשי.
 
תיאטרון הילדים ולנער השעה הישראלי עושה זאת ליעקב כהן שחקן תיאטרון הבימה בהצגה "סולם יעקב".בהצגה זו הוא מספר על ילדותו,שאיפותו להיות שחקן,כשלונותיו,והצלחותיו והסיפוק שיש לו כאשר הוא נמצא על הבמה.
זה חידק שאינו עוזב את האדם עד שהוא מגשים את שאיפתו.
 
יעקב כהן עלה לארץ בגיל 6 .היה בקיבוץ מגדל העמק,קליטתו בארץ לא היתה קלה .חלומו היה להיות שחקן אך עד שזה קרה ובגדול,הוא עבר דרך קשה לפעמים משפילה,מלאת אכזבות כאשר הסוף היה טוב ולראיה יעקב כהן היום שחקן בתיאטרון הלאומי ובקולנוע  מפורסם,מעורך, ידוע ואהוב.
 
את המחזה כתבה אורלי ישועה שוורצברג לאחר ששמעה מפיו פרטים ואירועים מתולדות חייו.ביים משה קפטן ביום קיצבי,נבון ואיכותי ביותר.את התפאורה עיצבה בטוב טעם אנה זיו ואת המוסיקה המקורית כתב אריאל קשת.התלבושות עוצבו ע'י שירה וייז והתאורה אורי מורג.
משתתפים בהצגה לצד יעקב כהן שיפי אלוני ,נדיר אלעד וניר שיבר.
ההצגהמיועדת לילדים ונער בכיתות י עד יב .בהצגה שראית ישהיתה מיועדת למבוגרים הרגשתי שהיא התקבלה מאוד יפה גם על ידם והם, כולל אני, נהננו מאוד ממנה.
 
הורגש במשחקו של כהן שהוא מתרגש.לא כל יום מזדמן לשחקן לשחק את עצמו בהצגה שאינה הצגת יחיד שהוא כתב.
ההצגה היתה יוזמה של הבימה ותיאטרון השעה הישראלי .
בחייו כהן עבר הרבה.הוא נכשל בלימודים כי ראשו היה בתיאטרון,נכשל להתקבל בבתי הספר השונים למשחק עד שנתנו לו הזדמנות והגיע למה שהגיע רחוק ביותר.
 
המחזה כתוב בצורה קולחת,תמציתית,מרגשת.יש בו מהדרמה ,מהמציאות בה אנו חיים,מההומור ומהענין לקהל שבא לתיאטרון.
 
קשה להגשים חלום.אתה חייב להיות אישיות עם אופי חזק כדי לא להשבר.אתה חייב להתמיד,לא לותר,להתעקש ואם החלום ניתן להגשמה הוא יתגשם.
 
זהו אחד הדברים שכל ילד,נער וגם מבוגר לומדים מההצגה.לא לותר בקלות,להתמיד ולחלום על מה שאתה רוצה להשיג, כי בסופו של דבר יש כל הסיכויים שזה יתגשם.
 
 
בילדותו וגם אחרי זה כהן למד שלא כל ישראל חברים.בבית הספר הילדים הציקו לו, חטפו ממנו את המשקפיים והוא צריך היה לרדוף אחריהם כדי לקבל אותם בחזרה.זה נחשב בעיני הילדים כמשחק  הם נהנו מזה אך יעקב סבל רבות.
 
כהן התגעגע למקום הולדתו במקנס שבמרוקו אך אימו היתה מאוהבת בישראל והם עלו לארץ.עוד בבית הספר ידע שהבמה היא המקום שהוא רוצה להיות בה.הוא ניסה בהזדמנויות שונות לשחק וכשעמד על הבמה הרגיש שהוא מלך.
 
ציוניו בבית הספר היו נמוכים מאוד, פרט לציון בדרמה בה קיבל מצויין.אימו רצתה שיהיה תמיד מצטיין בכל, אך ליעקב הקטן גם כבדיחה זה נשמע רע מאוד.
הוא החליט שצריך לספק את רצון אמו.הוא רצה לרצות אותה.ויתר על הרבה מתענוגות החיים ובסוף קיבל תעודת הצטיינות בלימודיו.
כשאתה רוצה משהו מאוד, זה תלוי, בדרך כלל, רק בך אם תוכל להשיגו.לא צריך אף פעם להתיאש.
 
 
ההצגה הראשונה שראה היתה אוטלו.מיד הוא החליט שהוא חייב להיות שחקן.אביו ראה אותו מחקה את סבתו במבטא מרוקאי ושהחלום של בנו להיות שחקן, אך בבית החליטו ששחקן זה לא מקצוע.
כאשר התקבל סוף סוף לבית צבי, אמו לא השלימה עם עובדה זו.
כדי לממן את לימודיו עבד בנקיון של בית צבי.כל מי שראה אותו מנקה חשב שהוא עובד על דמות של מנקה ורוצה להכנס עמוק בתפקיד.עבד גם במלצרות  ובמיני עבודות מזדמנות אחרות.
 
כאשר פגש את חנוך לוין האחרון הציע לו את תפקיד הראשי של חפץ.הוא הצליח מאוד בתפקיד וזה פתח לפניו את הדרך להצלחה כשחקן מפורסם דרך הנמשכת עד עצם היום הזה.
 
אם רוצים להשיג משהו ומתעקשים אפשר להגשים חלום ויעקב כהן הגשים את חלומו.
 
לראות או לא לראות;מרגש לראות את יעקב כהן מתרגש כאשר משחק את עצמו.הצגה מענינת ומומלצת לא רק לילדים ובני נער.
 
נכתב על ידי elybikoret -אלי ליאון, 29/8/2016 08:14   
 
 
 

ליאון אלי
elybikoret@gmail.com
www.elybikoret.022.co.il
03-6856786
054-249-3488
עתונאי-מבקר אמנות
חבר אגודת העתונאים של תא
ותא המבקרים שלידה
מנהל קהילות התרבות והפנאי-אתר מוטקה

 

הכותב הוא הבלוג יעסוק בביקורת שלי ורשמים אישיים שלי של הצגות תיאטרון מופעים אופרה בלט קונצרט וכו הכל קשור למוצג על בימותינו כאמור הכל רשמים אישים בלבד אשמח לקבל רשמים של אחרים

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה לא התקבלו תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
אין תגובות למאמר