"יַלְדוּת  בַּמַּעְבָּרָה מאת:  גאולה  סחייק – אלעאני

סֵפר מרתק זה לילדים, בן תשעים ושבעהעמודים. אוּיּר על יְדֵי נורית צרפתי ושֶׁׁכְּריכָתוֹ קשה, נמְכּר בְּחָנוּת הספרים של מרכז מורשת יהדות בבל באור-יהודה.

במבוא לַסּפר, מסַפֶּרֶת הסבתא  גאולה  סחייק – אלעאני שֶׁכּול המסופּר בַּסֵּפֶר הוא מנְקוּדּת ראוּתהּ כְּילדה שֶׁמסַפֶּרת  את חויוֹתיהָ, רִגְשׁוֹתיהָ וְהִתְרשְׂמוֹתָהּ מן התנָאים הבראשתיים של המעברה. היא מעברת הר טוב.  

גם אם התנאים של הימים ההם היו קשים,  הרי הַמְּחַבֶּרֶַת לא בָּאה בְּטרוניות ובהאשמות, אלא סִפְרה את חוויותיהָ בְּפייסָנוּת  וּבְחַיְכָנוּת. 

אָכן, שְׁנוֹת החמישים של ראשית המדינה, היו שְנוֹת הַקְּליטה ההמונית ולכול הדֵּעוֹת הן פֶּרֶק הרוֹאי, מְאַלֵּף של נִקְלָטים וְקוֹלְטים בִּמְדינה צְעירה,  פֶּרק שֶׁטּרם סופָּר בִּמְלואוֹ וטרם הוֹנְחל  לְמערכת החינוך. לפיכך, טוב עשְׂתָה  הַמְּחַבֶּרֶת להביא בפני ילדי ישראל סֵפר נאה ומאויר בטוּב טעם, המודפס על נייר כרוֹמו  ובאותיות מנוקָּדוֹת מאירות עיניים.

בַּספר עשרים פרקים שמסתיימים במילון מְאויר  של מלּים שהיו שְׁגוּרוֹת אז בפי תושבי המעברות והיום זָרות הן לילדי ישראל, כמוֹ לְמשל: פְתילייה, מטחנת בּשׂר, ארגז קֶרח, כַּד חלב, טוריּה, עששית, גיגית, פָּחוֹן ועוד...

ראוי לציין, שהמְסופר לילדים אינו כּלל פְּרי דִמיון, אלא הִשְׁתַקְּפוּת המציאוּת של אז בעיני יַלְדת המעברה שהעזָה לסַפר לנְּכדים ולוּ במאוחר, את מַסָּכֶת חוָיוֹת יָלְדוּתָהּ ללא שיפוץ או הגְזָמָה. 

נוֹשְׂאֵי הפְּרקים בַּספר קרובים לעולמם של הילדים. המחַבֶּרַת מְסַפֶּרֶת גם אודות אירועים קשים, אך בִּלְשון מפויסת  כְּמוֹ המִּקְרה של אחוֹתָהּ מִרְים שֶׁשָּׁתְתָה, נפְט וניצלה בְנֵס (עמוד 18), סִפוּר על עגבנְיה מְסוכֶּנֶת ומַחלַת הטִיפוּס (עמוד 24), סִפור הַנּחשׁ מאחוֹרֵי המִּזְוָדוֹת (עמוד 51), הַסִּפּוּר עַל אַבּוּ - סָבּיחָה העִוֵּר שֶׁהָלַךְ לאיבוד (עמוד 63) וכן הסִפּוּר אוֹדוֹת הַדּוֹדָה הַגִּיבּוֹרָה מְנִיסׂה מִסְתַּנֵּן (עמוד 68).

אָכן המְּסופר בַּסֵּפר מְרַגֵּשׁ, אמתִּי, מושֵׁךְ ומְרַתֵּק, מרְשִׁים בְּכֵנוּתוֹ וּבִיְפִי תּאוּרוֹ בְּשָׂפָה חֲבִיבה הַמְתְאימָה לְעוֹלָמם של יְלדים בְגיל בית הספר היסודי, שהרי אין זה ספר היסטוריה, אלא סֵפר לילדים שֶׁדֶּרֶךְ הקריאה בוֹ נֶחֱשָׂפִים לִתְקופה רחוקה ברֵאשִׁתִית וְדֶרך אגב ,לְהַשְׁווֹתוֹ בין יְמי המעברות לְהַיּוֹם. 

הקריאה בַסּפר כְּשֶׁלעצְמָהּ, גורֶמֶת הֲנָאָה וְסקרָנוּת לקורא לָדַעת עוד ועוד אודות הימים ההֶם, של ימי ילדוּת הַמְּסַפֶּרֶת.

בפרק הספר האחרון: "טוֹב ויהיה טוב יותר " מציינת המְחַבֶּרֶת שֶׁלְאָבִיהָ לא היה כֶּסף לשלֵּם לַסַּפָר עבוּר עשָׂרָה יְלדים, לפיכך הוא סִפַּר את ילדיו בעצמו והם חָשׁוּ את המַחְסוֹר, שֶׁהרֵי אין לוֹ כֶּסֶף כְּפי שהיה בעיראק ולכֵן, "יֵש הרְבה דְּברים שאין ביכולתוֹ לָתת לָנוּ, אז למָּה בָּאנו לכאן?" שׁאָלָה הילדה הַמְּסַפֶּרֶת שעכְשיו הינָּה סבתא, "כסף לַמִּסְפָרָה אין, לקנות נעליים אין, לקנות ממְתקים אין, אז למה עָזַבְנוּ את עיראק? שָׁם היה לנוּ הכול וכאן אין כְּלוּם", אז האב עוֹנה "תשוּבה ציּוֹנית": "עיראק לא ארץ שלנו ... לָנו יֵש ארץ ישראל שֶׁחָלַמְנו עָלֶיהָ... נִצְטרֵךְ לחַכּוֹת בְסַבְלנוּת עד שיהיה טוב".

ואני, מחבֵּר מאֲמר זה שהנני "בוגֵר מעבֶרֶת קסטינה" היא קרית-מלאכי היום, הִכַּרְתִּי את המּושׂג  בְערָבִית "תִּתְבַּדָּל" – כְּלוֹמר, המּצב בְהכְרח יִשְׁתַּנה, ואכן המצב הִשְׁתַּנָּה. 

לבסוף, הספר "ילְדוּת במעברה" מסיים בְּשׁוּרוֹת שָׁל בְּשׂוֹרוֹת אלּה: "איזו ארץ מתקדֶּמת הָפְכה להיות ישראל, לא פחות ממעצָמוֹת גדולוֹת ומפוּתחוֹת... מְעניין לְאן נגּיע בחמישים השָּׁנים הבּאות?"