מס' צפיות - 3595
דירוג ממוצע -
האמת על משפט קצב
המאמר נכתב כחלק ממאמץ של שנים לשבור את קשר השתיקה שנרקם סביב האמת על משפט קצב, ששופטיו הרשיעוהו בניגוד לכל הראיות שניצבו לעיניהם, וזעקו באוזניהם שהוא קורבן עלילה.
מאת: אהוד פרלסמן 14/03/16 (02:36)

נתאר לעצמנו את הסיפור הדמיוני לפיו אישה מגיעה לבית המשפט, ומספרת שלפני עשר שנים היא חגגה את ליל הסדר עם ידיד שלה בביתם של מכרים משותפים הגרים בתל אביב ליד הירקון, ושהידיד שהסיע אותה לביתה סטה בדרך לחורשה ושם אנס אותה. ונתאר לעצמנו שאותו ידיד מגיע לבית המשפט, ומציג בפני השופטים סרט המוכיח שאת ליל הסדר באותה שנה הוא חגג עם בני משפחתו בלונדון, והמכרים המשותפים מעידים שהם מעולם לא חגגו את ליל הסדר בביתם, כי הם תמיד מוזמנים, או להוריו או להוריה.

נשאלת השאלה מה נאמר לכשיתברר לנו שבית המשפט בכל זאת הרשיע אותו, כשבפסק הדין נכתב שהיא העידה שהאונס בוצע "במהלך חודש אפריל" (ולא אחרי ליל הסדר), ונכתב גם: "במקרה דנן - הזיהוי המדויק של היום והשעה איננו תנאי הכרחי להרשעתו של המבקש".

סיפור דמיוני זה מקביל בדיוק(!) למה שקרה לנשיא קצב, כשהציטוטים (בין המרכאות) שלעיל מופיעים בשורה ה-15 לעמוד 7, ובשורה החמישית לפני סופו של עמוד 10, להחלטתו של שופט בית המשפט העליון, ניל הנדל, לדחות את בקשתו של קצב למשפט חוזר. להלן הקישור להחלטה זו:

http://elyon1.court.gov.il/…/13/690/068/z03/13068690.z03.pdf

אחרי שא' ממשרד התירות העידה שקצב אנס אותה ביום 19.4.98, ואחרי שהשופטים, גם במחוזי וגם בעליון, הרשיעו אותו באונס שבוצע ביום 19.4.98, ואחרי שסנגוריו של קצב הפריכו את כל הטיעונים שהציגו השופטים, במחוזי ובעליון, כדי להצדיק את החלטתם להרשיע את קצב באונס שבוצע ביום 19.4.98, כתב השופט הנדל, כאמור, "במקרה דנן - הזיהוי המדויק של היום והשעה איננו תנאי הכרחי להרשעתו של המבקש", והרשיע את קצב באונס שבוצע "במהלך חודש אפריל".

(למען הדיוק יצוין שהנדל לא ממש הרשיע אלא דחה את הבקשה למשפט חוזר, אבל זו המשמעות המדויקת של החלטתו).

החלטתו זו של השופט הנדל, שממנה מסתבר שגם אם במשפט מוכח שהנאנסת לכאורה מעידה עדות שקר הן לגבי המועד בו בוצע לדבריה האונס, והן לגבי הנסיבות שהובילו לאונס שעליו היא מעידה, ניתן להרשיע את הנאשם על סמך עדותה זו בלבד(!), תוך כדי הצגה שגויה של עדותה ("במהלך חודש אפריל" במקום ביום 19.4.98), מהווה את הפרק האחרון, ולא הגרוע ביותר, בסיפור המדהים של משפט קצב, המתואר בהמשך מאמר זה.

מובטח למי שיקרא את המאמר עד סופו שיגיע למסקנה שאכן, רק הקמתה של ועדת חקירה ממלכתית, שתדרוש מהשופטים להסביר מדוע לא גילו לקוראי פסקי הדין את האמת העובדתית שהיתה גלויה לעיניהם, ואת הסתירה בין אמת זו לבין פסקי הדין שהם כתבו, תוכל לטהר את מדינת ישראל מהכתם שדבק בה עם הרשעתו של נשיא המדינה על סמך עדות שקר.

ובתחילה הרקע ההכרחי: הנשיא קצב הורשע בכך שאנס פעמיים את א' ממשרד התיירות. על האונס הראשון (לכאורה), שארע בבית הטכסטיל בתל אביב, סיפרה א' שבסיומו של ארוע של יוצאי פרס שהתקים בפארק באזור תל אביב, ביקש ממנה קצב להתלוות אליו למשרדם שבבית הטכסטיל "כי הוא שכח שמה משהו", ושהיא נסעה איתו למשרד שבו הוא אנס אותה. בתקופת עבודתה של א' עם קצב התקים ארוע אחד של יוצאי פרס, והוא התקים בפארק הלאומי ברמת גן ביום 19.4.98.

קצב העיד שאחרי הארוע הוא נסע לביתו, ובפני השופטים הוצג מסמך של מאבטחיו מהשב"כ בו נכתב שהוא עזב את הארוע בשעה 17:00, ופלטים של שיחות טלפון שהוכיחו כי הוא ניהל שיחות מהטלפון שבמכוניתו בין השעות 17:43 ו-18:09, וביניהן שיחות לטלפון הנייד של א' בשעות 17:58 ו-18:09. ברור שקצב לא יכול היה להספיק להגיע מהפארק הלאומי לבית הטכסטיל, לאנוס את א', ולחזור למכוניתו עד השעה 17:43, ושיחותיו עם א' מוכיחות שהיא לא היתה איתו - לא בבית הטכסטיל, ולא במכונית.

למרות שבמסמך השב"כ נכתב במפורש שקצב עזב את הפארק בשעה 17:00, ולמרות שלא הוצגה בפניהם כל ראיה אחרת לגבי שעת יציאתו של קצב מהפארק, הרשיעו אותו השופטים בהנחה(!) שהוא יצא מהפארק רק אחרי שיחת הטלפון השניה עם א', שהתקימה כאמור בשעה 18:09. בפסק הדין של בית המשפט המחוזי נכתב שסביר להניח שעקב הצפיפות במגרש החניה לא הצליח קצב לצאת ממנו במשך כשעה, ואילו נשיאת בית המשפט העליון, מרים נאור, כתבה בפסק הדין שבערעור שבהחלט ייתכן שקצב נסע מעט, ומיד עצר ויצא ממכוניתו כדי ללחוץ ידיים לחוגגים בארוע עד השעה 17:43. (השופטת נאור לא הציגה בסיס להנחה שקצב נשאר בפארק עוד כחצי שעה, עד השעה 18:09).

להלן קישור לפסק הדין של השופטת נאור, שבו מתואר בסעיף 216 מסע לחיצות הידיים שנמשך עד השעה 17:43, ובסעיף 221 מוצגת (במודגש) ההנחה שקצב יצא מהפארק סמוך לשעה 18:09:

http://elyon1.court.gov.il/…/11/720/033/c34/11033720.c34.pdf

והעיקר: השופטים התעלמו לחלוטין(!) מעיקרי עדותו של ראש היחידה לאבטחת אישים בשב"כ, המכונה בפרוטוקול שפורסם בשם א.ב.ד. א.ב.ד. העיד שמכוניתו של קצב חנתה בשטח מגודר ומאובטח בתוך הפארק, כחמישים מטר מהאמפיתאטרון שבו התקים הארוע, ושבשטח זה חנו רק מכוניותיהם של האישים המאובטחים: הנשיא ויצמן, ראש הממשלה נתניהו, ושר התירות קצב. (ואולי עוד מכוניות של כוחות הביטחון כמו אמבולנס).

א.ב.ד העיד גם שבשטח התקים מבצע אבטחה שנוהל על ידי מפקד שלדבריו "יודע בדיוק מתי האישים מגיעים, מתי הם עוזבים", שבשטח היה חפ"ק שבו התנהל רישום שוטף של הארועים, כולל כמובן שעות הגעתם ועזיבתם של האישים המאובטחים, ושלאחר עזיבת האישים התאספו בשטח כל המאבטחים, וביניהם החפ"קיסטית, סיכמו את המבצע, והמפקד כתב את מסמך הסיכום בו נכתב שנתניהו עזב את הפארק בשעה 16:45, ואילו ויצמן וקצב עזבו בשעה 17:00.

להלן קישור לפרוטוקול עדותו של א.ב.ד., שחלקיה העיקריים מופיעים בעמודים 14-10 לפרוטוקול:

http://www.files.org.il/BRPortalStor…/…/88/24-jGw1rXgPBD.pdf

עדותו זו של א.ב.ד מוכיחה שלא ייתכן שמכוניתו של קצב חנתה ממש ליד המאבטחים הפזורים בשטח, מבלי שהם יראו אותה. ברור אפוא כשמש שגם סיפורם של שופטי המחוזי על הצפיפות בשטח המגודר והמאובטח שמנעה מקצב לצאת ממנו במשך כשעה, וגם סיפורה של השופטת נאור על מסע לחיצות הידיים בן ארבעים הדקות שהתנהל בשטח בו שהו המאבטחים, שאת שניהם בדו השופטים מדמיונם כדי להצדיק את הרשעתו של קצב, הינם סיפורים בלתי אפשריים לחלוטין, שלא היו ולא נבראו.

אלא שקוראי פסקי הדין אינם יכולים לדעת דבר על עדותו זו של א.ב.ד., שממנה כאמור התעלמו השופטים, ולכן הם יודעים אך ורק על קיומו של מסמך בו נכתב שקצב עזב בשעה 17:00, מבלי לדעת מתי ואיך חובר מסמך זה.

ובשורה התחתונה: האמת העובדתית היא שקצב יצא מהפארק בשעה 17:00, ושא' בדתה מדמיונה את סיפור הנסיעה מהפארק לבית הטכסטיל, והאונס שבוצע אחריה. אלא שהשופטים התעלמו מאמת עובדתית זו, שהיתה גלויה לעיניהם, ולא גילו אותה לקוראי פסקי הדין.

על האונס השני (לכאורה) סיפרה א' שקצב ביקש ממנה להזמין לו חדר במלון פלז'ה כי הוא עייף, ובד בבד ביקש ממנה להגיע ללובי כדי לעבור ביחד על הדואר. א' סיפרה שכשהגיעה למלון היא קיבלה שיחה מקצב שבה הוא ביקש ממנה לעלות לחדרו כי הוא לא הספיק להתארגן, הבטיח לה שמיד הם ירדו, ואמר לה את מספר החדר: 1817.

בפני השופטים הוצג פקס הזמנה ששלחה א' למלון פלז'ה ביום 17.6.98, ותעוד המוכיח כי כחצי שעה לאחר משלוח הפקס התנהלה שיחה בת 6 שניות שיצאה ממרכזיית מלון פלז'ה לטלפון הנייד של א'. השופטים כתבו שתעוד זה מחזק את אמינות עדותה של א', והתעלמו מהעובדה שלא קיימת כל אפשרות לנהל את השיחה שעליה סיפרה א' בשש שניות בלבד, ושלכן ברור כשמש שא' העידה עדות שקר, ובדתה מדמיונה את תוכנה של שיחה זו.

תאור עדותה של א', כולל אזכור מספר החדר והשיחה בת שש השניות, מופיע בסעיף 189 לפסק הדין של השופטת נאור שקישור אליו מופיע לעיל.

חדר 1817 לא חויב בשיחה בת שש השניות שיצאה ממרכזיית מלון פלז'ה, אך חויב בשיחה שיצאה ממנו כשעה מאוחר יותר. קצב העיד כי הוא כלל לא ידע שא' הזמינה חדר במלון, הצביע על העובדה שאין כל ראיה לשהותו במלון אותו יום, ואף הציג בפני השופטים יומנים שהוכיחו כי נקבעו לו פגישות במשרדו לפני ואחרי השעה שבה בוצעה השיחה בת שש השניות.

השופטים כתבו שקצב יכול היה להתקשר למרכזייה ולבקש לקשר אותו עם א', אך לא הסבירו מדוע לדעתם נמנע קצב מלהתקשר לא' ישירות מהחדר כפי שהתקשר (לדעתם) ישירות מהחדר כשעה מאוחר יותר. השופטים גם לא הזכירו שכדי שהחדר לא יחויב בשיחה, היה על קצב לבקש זאת במפורש מאיש המרכזייה שקישר אותו (לדעתם) עם א'. בנוסף לכך כתבו השופטים שרישומי הפגישות ביומנים אינם מוכיחים שהן אכן התקימו.

מעדותה של שלי יחימוביץ' הסתבר כי כחצי שנה לפני שהעידה א' (בחקירתה השביעית) במשטרה על האונס במלון פלז'ה, ומיד אחרי חקירתה הראשונה (שבה היא לא העידה על אונס כלשהו), היא סיפרה ליחימוביץ' על אונס זה. אלא שבניגוד לסיפור (השקרי בעליל) על תוכנה של שיחת הטלפון בת שש השניות, שאותו סיפרה א' במשטרה ובמשפט, היא סיפרה ליחימוביץ' סיפור אחר לגמרי לפיו היא פגשה את קצב בלובי, והוא ביקש ממנה לעלות לחדר כי מצויים בו מסמכים שיש לעבור עליהם.

להלן קישור לפרוטוקול עדותה של יחימוביץ', שבתחתית העמוד הרביעי שלו מתואר הסיפור של הפגישה בלובי:

http://www.files.org.il/BRPortalStor…/…/74/28-NybULUxwJr.pdf

השופטים לא התיחסו לעובדה שא' בדתה מדמיונה לפחות(!) את אחד משני הסיפורים: זה שסיפרה ליחימוביץ' או זה שסיפרה במשטרה ובמשפט, ובדומה לעדותו של א.ב.ד., גם לעדותה זו של יחימוביץ' אין כל זכר בפסקי הדין.

מסתבר אפוא שגם לגבי האונס השני (לכאורה) העידה א' עדות שקר, ובדתה מדמיונה את תוכן השיחה בת שש השניות, וגם במקרה זה התעלמו השופטים מעדות בעלת משקל, היא עדותה של שלי יחימוביץ', שסיפקה הוכחה נוספת ליכולתה של א' לבדות מדמיונה סיפורים שלא היו ולא נבראו.

ולסיכום: במאמר זה מוכח כי לגבי שני מקרי האונס העידה א' עדות שקר ברורה ובהירה, ושקצב לא היה איתה בבית הטכסטיל ביום שבו סיפרה שאנס אותה, וכך גם לא היה איתה במלון פלז'ה ביום שבו סיפרה שאנס אותה. כל האנשים שמשוכנעים שבמשפט אונס זה "מילה שלו נגד מילה שלה", לא מעלים בדעתם שיוכח שהשניים בכלל לא היו ביחד במקום שהיא מספרת שבו היה האונס.

והעיקר: השופטים שההוכחות לשקריה היו גלויות לעיניהם, לא גילו אותן לקוראי פסקי הדין, והרשיעו את קצב אך ורק(!) בהסתמך על עדות שקר זו.

במאמרים שקישורים אליהם מופיעים להלן מוצגת סקירה נרחבת יותר הכוללת ציטוטים מפסקי הדין ומהפרוטוקולים:

1. החלטתו של השופט הנדל לדחות את בקשתו של קצב למשפט חוזר:

http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=1338926

2. סיפור הארוע בפארק ועדותו של ראש היחידה לאבטחת אישים בשב"כ:

http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=536553

3. סיפור השיחה בת שש השניות ועדותה של שלי יחימוביץ':

http://www.kr8.co.il/BRPortal/br/P102.jsp?arc=574812

הכותב הוא יליד תל אביב, בוגר הגימנסיה הרצליה, הגר ברמת השרון.

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה התקבלו 6 תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
1.
מה ההבדל בין קצב לניצב?
אהרון שחר 18.03.16 (21:55)
2.
מדהים
מגיב ותיק 19.03.16 (00:39)
3.
פשעו האמיתי של קצב הוא
03.04.16 (13:09)
4.
עצוב מאד
יואש נייגר 09.04.16 (12:07)
5.
שפיטה וענישה נקמנית
שרה 27.05.16 (16:36)
6.
מעניין מאוד ל"ת
אבי 29.05.16 (13:25)