במשך  25 שנים בתקופה הרת תהפוכות אחר המהפכה הצרפתית עד לגלותו  השניה של נפוליאון בונפרטה,נמצא  פושה מאחורי הקלעים,בפירמידה של השלטון ההפכפך, מנווט,מוריד ומעלה אישים,מושך  בחוטים. הוא ציר קבוע במהלך  העיתים.

    פושה מכוער ואנמי,מצחו נמוך,עיניו מימיות,מכומר מורה   למתמתיקה ופיסיקה  החי חיי מנזר אפורים,רוכש שליטה עצמית גם ע"י תרגילי  מדיטציה ומתפתח לאישיות גמישה ,רב אמן פסיכולוגי.

   פושה הפועל רק לפי חושים שמטרתו אחת,להיות בצד של המפלגה החזקה,עומד מאחורי השליטים בחילוף הממשלות. כשהרוח

נושבת נגד הכנסיה הוא מנתץ את  סמליה,שודד את אוצרותיה וכשהרוח רדיקלית הוא מחבר את המניפסט הקומוניסטי הראשון.

בעוד מגל התקופות  קוצר בענקים  ממנו:מיראבו,דנטון, מרא, דמולן. וכשרובספייר שולט,פושה יודע שראשו יינצל אם  יקדים את  היריב שלו וראשו של  רובספייר יתגלגל  לסל הגיליוטינה.

   במהלך השנים  הוא יורד מגדולתו ונשלח לכמה שנות "גלות עוני". ודוקא  אותה בדידות כפויה  עושה לפושה מה שעשתה

ליוצרי דתות:משה,מוחמד,עיוורונו של מילטון,חרשותו של בטהובן,בית המעצר של דוסטויבסקי וסרוונטס. הניתוק  מהעשיה מקדמים אותם  לזיקוק כוח היצירה.

   פושה ששוב חוזר למשחק ,משליך דגל אחד ומניף  בתרועה  דגל אחר. בונפרטה  הקיסרי כשהוא נופל סופית מגדיר את השר שלו

פושה  במילים אלה:" הכרתי  בוגד אחד מושלם ,פושה"  ופושה לא  נשאר חייב ,בשלווה וקור רוח משיב :"לא אני בגדתי בנפוליאון,אלא ווטרלו".

     ביוגרפיה נפלאה זו שחוברה  ע"י סטפן צוויג, נקראת אחרי 90 שנה כרומן מתח. וכך מתאר ב-1929 צוויג מדוע חקר על  

האיש. "ההיסטוריה  דחקה  אל השורה האחרונה את דמותו  שהנהיג בעיתות תמורה   את כל המפלגות. האיש שגבר על נפוליאון

ועל רובספייר במאבק פסיכולוגי. האיש שעורר בנפוליאון חרדה מגאוניותו. הוא שהתחנך  במנזר הכיר את כל סודות המלוכנים והרפובליקנים, הכיר את  טבע  האדם ,את השיטות והמשחקים הפוליטיים. לא התבונה והאחריות מכריעים את  ההכרעות ההיסטוריות של   מלחמה ושלום, אלא אותם אנשים המתחבאים מאחורי הקלעים, מנהלים משחק פוליטי  מפוקפק ולעיתים גם מושחת.

עלינו לנסות לזהות את אותם האנשים,לחשוף את  הסוד המסוכן של כוחם העצום כדי להגן על עצמנו".

   כמה  אירוני ונורא  שדברים אלה רלוונטיים גם לימינו  אנו.