עזרא מורד על הספר "אהבותיה של רוזה" מאת יעקב צמח

ספר זה, שיצא לאור בהוצאת סטימצקי ביולי - 2014,  הוגּש לי  שי ב- 21 בדצמבר 2015 ע"י המחבֵּר יעקב צמח, במפגש עם חוג אקדמאים ואינטלקטואלים, יוצאי עיראק ברמת גן, עֵת הרציתי בפניהם אודות קליטת העולים של שנות החמישים.

זהו ספר נאה שכריכתו קלה, בן 223 עמודים מאירֵי עיניים, עֲטיפתו נאה ותמונת השּׁער מאֵת הדס נחושה נתן, קלְעָה במדויק לתוכן הספר, לְסַמֵּל את הרעיון המרכזי בו, של אורות וצְלָלִים, של דִּמְעָה וגאווה.

הוֶרֶד הרֵיחני הרענן בין הקוצים, מְסַמֵּל את להט האהבה לעם ולמדינה לצד הִתְנַכְּרוּת וּתְנָאי קליטה ירודים. הוֶּרד האדום הבודד בין הקוצים, מסַמֵּל לא רק את "אהבותיה של רוזה" – רוֹז –שנכְזְבו, אלא גם את סבל הנקלטים ואת תרומתם לארץ.

רוזה הינה דמות של צעירה ציונית, חלוצית, חולמת שהייתה אובססיבית לפגוש את אהוב ליבה בארץ כִּסּוּפיהָ והנּה כאשר חלומהּ לעלוֹת ארצה התגַּשֵּׁם וְאָצָה היא רָצָה לפגוש את אהובהּ, מָצאה שהַיּונה עָפָה מן הקֵּן ובְחיר ליבָּהּ כבר נָשוּי לאחרת, איזה מפח נֶפש ממנו! לא מהר התְאוּשְׁשָׁהְ! הרֵי לִיְגוֹנָהּ התְוַסּפָה אֲטימוֹת מִמְסָדית לְפַטּר אותהּ מן ההדרכה בתנועת הנוער העובד. רוזה לא הצליחה להתאושש ע"י מציאת אהבה חדשה. דבריהָ במכתבָה האחרון מרַגֵּש מאד.

מעניין לציין, שֶׁבְּשֵּׁם משפחת המחבֵּר - יעקב צמח- חבוי סמֶל לאהבת הַצּמח ולא לחינם שימַּש יעקב מְפקֵח על לימודי החקלאות בְּמשרד החינוך, הן את אהבתוֹ לחַי וְלצומֵח, שָאַב, לא רק בהיותו פעם, חבר קיבוץ נצר סירני, אלא גם יָרַשׁ מאִמּוֹ את האהבה לצמחים, כפי שהוא מתָאֵר בסיום הספר בְּפרק - הפוטוס של אימא - "בארץ ברחוב ז'בוטינסקי 151ברמתגן, בדירה של שני חדרים עם מרפסת לכיוון מזרח, החזיקה אימא קרוב למאה עציצים," שמדי יום חמישי נהגה להשקותם.

יעקב צמח מחבר הספר, היה חניך תנועת הנוער בעיראק עלה ארצה ב-1951 כשהוא בן 14 ולמד בחברת הנוער של קיבוץ נצר סירני הוא התמחה בחקלאות והיה איש חינוך כאמור ומפקח .     

פרקי הספר סוקרים:

חיים בעיראק, עלייה והעפלה ב- 1948, עלייה ההמונית וההשתלבות בארץ, חלומה של רוזה שנשבר באִבּוֹ, תמונות ילדות, פרעות 1941- הפרהוד, ביקור האם בקיבוץ, ועזה מול אשקלון

תוך כדי קריאה בספר זה, חשתי כאלו הספר מדבר מגרוני, כמי שעלה ארצה מאותו רקע של המחבר והתנסה באותן חוויות קליטה, כולל השילוב וההקשר בין הֶעבר לָהוֹוה,

ספר זה, הוא מעין רומן היסטוריוגרפיה- אוטוביוגרפיה של המחבר ובני משפחתו, כל שָׁתוּאר בַּסֵּפר הוא מעין דוגמית לְמָה שֶׁחוותָה העלייה ההמונית מעיראק בשנות החמישים, עלייה זו, של עֵדָה שורשית עתיקה שנעקרה  תוך שנה, מחיק נטיעתהּ אל ערוּגוֹת מַעֲבַרְתִיוֹת בארץ אהבתהּ וטעֲמָה את מירב הסּבל ומאידך נָתְנה את הַמּיטב למדינה.

הגשתי את הספר "אהבותיה של רוזה " לרעייתי אילנה,- "תולעת ספרים "ביקורתית, שנולדה במרוקו ולאחר תום הקריאה הבלתי פוסקת עד תום שאלתיה: נו? היא נאנחה ואמרה: לִבּי לִבּי עם הילד העולה החדש, שׁקָטַף התפוזים ושנרדף והוכּה על ידי בעל הפרדס הוותיק, גם גורלה של רוזה עצוב ומרגֵּש, אכן, כדברי הגברת רבקה גובר ז"ל: לא המדינה קָלְטָה את העולים של שנות  החמישים אלא העולים קלטו את המדינה".

ורעייתי המשיכה "הכֵּנוּת של המְּסַפֵּר, ראויה להערצה, כי הסבל של שנות החמישים היה מעין ליקוי מאורות שחישֵּׁל אותם להיות ללפידי אש להאיר לְעצמם ולאחרים, שהרי רוב העולים שעָלו לארץ בשנות החמישים ירדוּ מֵאִיגָּרָא רָמָא לְבִירָא עֲמִיקְתָּא, אנשים שחיו ברמה גבוהה, הפכו כאן בשנותיה הראשונות של  המדינה למִסְכֵּנִים וְלוּלא אהבתם לארץ, לְשׁיבת ציון ולגאולה, היו מתקוממים אף כי רק מעוט "פנטרים" לא נָצְרוּ את זעמם, אך הרוב חרקו שִׁנַּיִים' אָחזוּ גורלם בידם, הִשְׁתַּקְּמוּ בָּנוּ וְנִבְנוּ."    

הספר מעניין מאד, הוא מפתה את הקורא להמשיך ולדעת מה הלאה? ולרוב מפתיע באירועיו. מה עוד, שתוך כדי הקריאה, מתגלים לעיניך נופים והווי חיים של יהדות עיראק, שם ובארץ שמשפחת צמח בהחלט יכולה לסַמֵּל את יהדות זו.

ויורשה לי לציין, רק שגיאה פעוטה אחת בַּסֵּפר בעמוד 56 המתייחסת לעיר בָּה נולדתי עמארה ואשר ממנָּה העפלתי באתָה דרך בהּ העפילה רוזה, עיר זו אינה כפי שכתוב בצפון עיראק, אלא להפך היא בדרום עיראק. מאידך את שמסופר בפרק – כְּאָז כֵּן היום – עזה מול אשקלון- בעמוד 205, מצאתי בתיאור הכניסה לג'בלייה שילוב של  גִּירְסָא דְיַנְקוּתָא של שיר ערבי לאומני בעיראק שיעקב תרגם לעברית  

 خذوني للوغى معكم خذوني     קְחוּנִי עִמָּכֶם לַקְּרָב! קְחוּנִי!  

وان لم تقبلوا فخذو رداءئ       וְאִם מְסַרְבִים אַתֶּם אָז קְחוּ שִׂמְלָתִי

لشد به جرحاكم خذوني-        לַחֲבֹשׁ בָּה פִּצְעֵיכֶם, קְחוּנִי!

מעלות הספר:

נוח לקריאה, שוטף, מרתק מעניין מאוד.

מתעד תקופה קשה ונועזת  

ספר מומלץ לקריאה ולבטח יטיב משרד החינוך להמליץ את הפצתו לתלמידים כדי שיחושו הן את הסבל המרבי ממנו טעמו עולי שנות החמישים הן לעמוד על תרומתם הגדולה לבניין הארץ, לביסוסה ולחישול עַמָּהּ.

את הספר סיים יעקב בשיר קצר, בו מביע את הרעיון שהאדם כעץ, אתמול ערום " מחר, ציץ ירוק יצמיח " ימי עלומיו ואביביו הם הזדמנות ליצירה, כי מחר כבן חלוף לא ימשיך להצמיח ציץ! לכן, האדם היוצר, כָּעץ מת זקוף שמעשיו עומדים לעד. לפיכך יעקב צמח, תודה לך  שזיכיתנו בספרך זה! ישר כוח! עד מאה כעשרים.

 עזרא מורד

 כ"ט טבת תשע"ו        10ינואר 2016