פינת הכותבים

מס' צפיות - 1597
דירוג ממוצע -
מאת: נחמיה 14/12/15 (16:59)

                   הביקור  מאת ברייטברט נחמיה-

צלצול טלפון העיר אותי,אני מתבונן בשעון ומתחיל להתעצבן:מיהו היצור הזה שמתקשר אלי בשלוש לפנות בוקר? ללא היסוס אני מרים את השפופרת כדי לגדף את המטומטם שמעיר אותי בשעה כזאת ללא התחשבות .

"שלום נחמיה אני יודע שהערתי אותך אבל לא יכולתי להתאפק כי אני חייב לפגוש אותך" נשמע קול צעיר ומתלהב שכמו במטה קסם שינה את ההתייחסות השלילית שלי.

"מי אתה ?" ,"אני בטוח שאתה זוכר אותי למרות שלא היינו בקשר מזה ארבעים וחמש שנים,אני דורון ,היינו באותה כיתה ו.............."

המילים נמוגו והפכו לתמונה כאשר אני רואה אותו יושב לידי במבחן מתמטיקה ומנסה להעביר אלי את הפתרון לתרגיל ב'."ארבעים וחמש שנים התאפקת, לא יכולת לחכות עוד ארבע שעות?" שאלתי בנימה מבודחת.

"ממש לא, אתה תבין אותי שנפגש היום בשעה שמונה בבקר אצלי בעין יהב,תשאל במקום ויראו לך את ביתי ,להתראות" והוא ניתק.

ניסיתי לחזור אליו אך הגישה הייתה חסומה .

לאחר מחשבה קצרה התקשרתי לאחי שהיה פעם תושב עין יהב,לאחר מספר משפטי תרעומת על השעה המוקדמת  ו

שאלתי על דורון,"מהיכן אתה מכיר אותו? " שאל אותי בתמיהה עמוקה "הוא  נחשב ליצור מוזר שמתעסק עם כל מיני שטויות,דווקא יכול להתאים לך" השיב בגיחוך ,הודיתי לו וסיימתי את שחתינו.

בדקתי את התוכניות שלי להיום,ביקשתי מאשתי לבטל שתי פגישות מתוכננות ויצאתי לדרך חדור סקרנות . הדרך הייתה מוכרת וארוכה ובעוד אני נוהג עלו במוחי שאלות,ספקות,ותמיהה על הצעד הפזיז שאני עושה אך מתוך ניסיון הבנתי שזה צעד אינטואיטיבי  והאינטואיציה שלי אף פעם לא אכזבה .

הגעתי ללא קושי למושב,אישה שהתהלכה עם כלבה כיוונה אותי ליעדי.

עודני עומד בפתח הבית המוזר שהיה שונה מכל הבתים השכנים,אני מבחין במבטים הסקרניים של שכן מעבר לגדר הצמחים שהפרידה בייננו, הדלת נפתחת, "ברוך הבא בוא הכנס פנימה נחמיה", פסעתי פנימה בצעדים מדודים לתוך חלל אפלולי בגוון סגול כשהסתובבתי לסגור את הדלת ראיתי שהיא נסגרת מעצמה.

ריח נעים ולא מוכר עוטף אותי, באמצע החדר גדול יושב דורון,"איך הייתה הדרך?" הוא שואל בארשת פנים מסופקת,אני מתקרב אליו, דמותו המוכרת מתבהרת והולכת ואז עצרתי מסתכל עליו כלא מאמין, הוא נראה כבן שלושים השער השחור שלו היה מלא וללא רבב עיניו הבריקו מהנאה וחדוות חיים,

 

"אני מצטער שאינני יכול לקום כרגע כדי לחבק אותך" אומר ומושיט את ידו,אני אוחז אותה והוא עוטף אותי בידו השנייה בחום "תודה לך חבר" הוא פולט בהתרגשות.

שאלות רבות מתרוצצות במוחי "איך להתחיל?" אני חושב לעצמי,"עוד מעט תדע הכול" הוא אומר כאילו קרא את מחשבותיי,"תשב כאן" הוא  אומר ומצביע על כורסא נוחה.עודני מתרווח "השען לאחור ועצום את העיניים" הוא ממשיך בנימה רגועה.אני עוצם את עיניי ותוהה בליבי מדוע? לאחר פרק זמן שבו לא הצלחתי להירגע

אלה הם החברים שלי" .

אני פוקח את עיניי ומתחיל להבין. תמיד האמנתי שישנם חיים גם במערכות שמש אחרות, אהבתי לקרוא מדע בדיוני ואף התחברתי בדמיוני לדמויות הספרותיות,וכעת  עומדים לפניי שני תושבי חוץ כאלה.

בסיפוק והערכה אני בוחן כל חלק בגופם:כמטר וחצי של גוף צנום שעטוף לבוש צמוד בגוונים של סגול שמתמזג עם צבע עורם, עומדים על שתי רגליים כשלנו,ראשם גדול וחלק במקום תנוכי אוזניים מבצבצות להם שני זנבות קצרים,שתי עיניים גדולות ועגולות שמתחתן שתי נחיריים ופה נטול שפתיים.

"גם אני אינני יודע מהיכן הם" אומר לי דורון "אך זה לא מעניין אותי,אני נפגעתי בתאונת דרכים לפני כשלושים שנה ומאז אינני מסוגל ללכת,ניסיתי דרכים שונות כדי לשקם את עצמי אך ללא הצלחה עד שהתמקדתי בבלתי נודע והצלחתי לזמן אליי את הבלתי יאומן"

עודני מעקל את המידע והמציאות החדשה ממשיך דורון:                                                                                                                "כפי שאתה רואה הם הצליחו להחזיר אותי לאותו הגיל בו נפגעתי,אך כדי לשקם את הנזק בעמוד השדרה  הם ביקשו ממני לזמן חבר ישן",

"ודווקא הגעת אלי?"                                          

 "פשוט פתחתי את אלבום התמונות שלי והתמונה שלך קפצה ותחושה פנימית אמרה לי שתסכים להגיע"

שאלות הבהרה רבות עולים במוחי אך האופי המשימתי שלי מביא אותי לשאול:"בסדר אבל מה אני צריך לעשות?" , "לא משהוא מיוחד פשוט לשכב ולהירגע" משיב ומצביע על הספה ממול.

אני קם מהכסא ומסתכל על הספה ועל דלת היציאה "אל תדאג אתה תמשיך להיות מי שאתה ואולי אפילו משופר" אומר דורון שמבחין במבטיי,אני נשכב  על הספה מתרווח בחיוך מסתכל עליהם וממתין לבאות בתחושה משונה של שקט פנימי.

 "עצום את העיניים ותירגע"  אומר דורון,ואני מציית.

אני פותח את עיניי כאשר אני יושב במכוניתי שחונה ליד בייתי "איזה חלום מוזר חלמתי" אני אומר לעצמי ופותח את הדלת כדי לצאת ומבחין בכוס קפה חד פעמית ריקה  שמונחת במתקן והעטיפה של כריך על המושב מימיני ,אני מבחין בדף חשבונית שמבצבץ לו מתוך השקית.

אני מסתכל בשעוני "השעה שתים עשרה בצהריים ואני ישנתי במכונית?" עולה במוחי שאלה מטרידה. אני סוגר את הדלת מבולבל ומחפש תשובות,ואז נזכר שולף מהשקית את הקבלה של בית הקפה מכביש 6 ומגלה את התאריך של היום בשעה שמונה בבקר .

אני יוצא מהמכונית סוגר את הדלת ופוסע לכוון בייתי בהרגשה משונה של ציפייה לבאות.

הכותב הוא אדם שאוהב לתת לתת לכל אחד את היכולת לעשות את ההחלטה הנכונה

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה לא התקבלו תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
אין תגובות למאמר