מס' צפיות - 486
דירוג ממוצע -
המשביר לכל עם הארץ
ממשברי ים אל שבר בר, משיבולת מים אל שיבולת בשדה
מאת: אורנה ליברמן 11/10/15 (15:06)

במהלך מלחמת העולם הראשונה היו המתיישבים היהודים בארץ נתונים במצב כלכלי קשה. מחסור חמור במצרכי יסוד וחומרי גלם כגון זרעים לחקלאות גרם לעליית מחירים ולספסרות. נציגי הפועלים בהסתדרות הציונית ובראשם ברל כצנלסון ומאיר רוטברג הקימו מוסד שרכש מוצרי יסוד – חיטה,קמח, אורז, סוכר – ומכר אותם במחירי העלות למתיישבים ולפועלים. מוסד זה, שהציל את ההתיישבות היהודית מקריסה ב-1916, נקרא "המשביר המרכזי", והוא התפתח והתארגן מחדש ונהייה גם לאבי "המשביר לצרכן" – רשת בתי הכל-בו שהוקמה ב-1944.

  

ב-1916, בימים שבהם עדיין לא דובר במותגים, טבע ברל כצנלסון את השם "המשביר", בהשראת סיפורו המקראי של יוסף שכונה הַמַּשְׁבִּיר לְכָל עַם הָאָרֶץ:

 

  ויַּרְא יַעקֹב כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר (בר, תבואה) בְּמִצְרָיִם וַיֹּאמֶר יַעקֹב לְבָנָיו: לָמָּה תִּתְרָאוּ (תביטו איש בפני אחיו, אובדי עצות, בלי לעשות דבר). וַיֹּאמֶר: הִנֵּה שָׁמַעְתִּי כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר (תבואה) בְּמִצְרָיִם, רְדוּ שָׁמָּה וְשִׁבְרוּ לָנוּ מִשָּׁם (קנו לנו משם תבואה), וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת. וַיֵּרְדוּ אחֵי יוֹסֵף, עשָׂרָה, לִשְׁבֹּר בָּר (לקנות תבואה) מִמִּצְרָיִם. (...). וַיָּבֹאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִשְׁבֹּר, בְּתוֹךְ הַבָּאִים (בין שאר אלה שבאו לשם אותה מטרה), כִּי הָיָה הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ, הוּא הַמַּשְׁבִּיר לְכָל עַם הָאָרֶץ. (בראשית מב:א-ג, ה-ו)

   לִשְׁבֹּר בָּר (בראשית מב:ג)/לִשְׁבֹּר שֶׁבֶר (שם מז:יד) פירושו להשיג תבואה (שבר: ש+בר) ויוסף, מצידו השני של המתרס, הפעם, היה הַמַּשְׁבִּיר – מספק התבואה והמפקח העליון על מכירתה לקונים הרבים שבאו מארצות ומעמים שונים.

  

השבר הוא הבר, התבואה או גרגריה. המשביר הוא זה שמפריש משפע התבואה באסמיו כמות קטנה יותר כדי לחלק אותה לקונים. להשביר פירושו להפריש (שבררש), להפריד, להבדיל, "לשבור" חלק מהשלם. מהחריש, דרך כל עבודות האדמה, ועד לאכילה – הכנת הלחם מאופיינת ב"שבירה".

  

בסתיו חרשו, דהיינו "שברו" את האדמה כדי להכין אותה לזריעה. באביב קצרו, דהיינו "שברו" את קני התבואה סמוך לראשיהם, באמצעות מגל או חרמש. לאחר מכן אלמו את השיבולים לאלומות והובילו אותם אל הגורן ושם דשו, דהיינו "שברו" את הגרגרים כדי להפריד בין המוץ לזרעים. הדַיש נעשה בחבטה במקל או במחיצה על ידי מורג – לוח עץ בעל שיני אבן בצדו התחתון, שנגרר על השיבולים סחור סחור על ידי בהמה, חמור או שור. המוץ היה עף ברוח והזרעים היו צונחים ארצה. בשלב הבא טחנו, דהיינו "שברו" שוב את הזרעים כדי להפוך אותם לקמח. הטחינה (שחיקה, כתישה, כלומר "שבירה") נעשתה באבני ריחיים או בעלי ומכתש. את הלחם שהוצא מתנור האפייה חתכו, פרסו, "שברו" כדי לחלקו ולאכלו. ומהי הנגיסה והחיתוך בשיניים (שֵׁן/שִׁנַּיִם/שְׁנַיִם) אם לא שוב "שבירה", קודם לשניים ולאחר מכן לעוד ועוד שברים ושברי שברים. ומהאכילה לעיכול (אָכַל/עִכֵּל).

 

  כל תהליך הכנת הלחם, מהזריעה, דרך הגרגרים, ועד לפרוסה הנכנסת לפה ונגרסת בו, מאופיין אם כן בפעולת השבירה החוזרת על עצמה בגירסות רבות ושונות. ומהי פעולת השבירה אם לא סמלה היותר מובהק של הבריאה, שהפרידה מִשְׁבְּרֵי יָם לשמים וארץ אחרי שהכניעה את התנגדותם השוצפת, לפי אפוס הים המורד שהדיו נשמעים בפסוקים רבים במקרא, כמו כאן למשל:

 

  ה' מָלָךְ, גֵּאוּת (מלכות) לָבֵשׁ, לָבֵשׁ ה', עֹז הִתְאַזָּר (חגר אזור של עוז). אַף תִּכּוֹן תֵּבֵל, בַּל תִּמּוֹט. נָכוֹן כִּסְאךָ מֵאָז, מֵעוֹלָם אָתָּה. נָשְׂאוּ נְהָרוֹת, ה', נָשְׂאוּ נְהָרוֹת קוֹלָם, יִשְׂאוּ נְהָרוֹת דָּכְיָם (שאונם). מִקֹּלוֹת מַיִם רַבִּים, אַדִּירִים, מִשְׁבְּרֵי יָם, אַדִּיר בַּמָּרוֹם ה' (אבל יותר מכל שאון גלי הים האדירים, אדיר ה' וחזק מהם). (תהילים צג:א-ד)

  

בפסוקים אלה חוגג המשורר את נצחונו של האל הבורא על משברי התהום המתנפצים/ נשברים בלי הרף, ברעש אדיר, מנציחים את ההרס, שוברים כל אפשרות להופעת ישויות אחרות מלבדם, ליקיצה של חיים. מים סוערים אלה סרבו בתחילה להצטמצם לגבולות שקבע להם ה'. מאותו שורש, ש.ב.ר., באות גם המילה שֶׁבֶר – תבואה וגם המילה מִשְׁבָּר (המופיעה במקרא רק ברבים) – גל אדיר, נחשול.

 

 משורר מזמור פח בתהילים משתמש בדימוי משברי הים כשהוא מקונן על חרון האל הסובב אותו כל היום, מקיף אותו כמים רבים, מענה אותו בגלים סוערים שקצפם מבטא את חמת האל:

  

שַׁתַּנִי (שמת אותי) בְּבוֹר תַּחְתִּיּוֹת, בְּמַחשַׁכִּים, בִּמְצֹלוֹת. עָלַי סָמְכָה (הכבידה, נשענה במלא כובדה) חמָתֶךָ, וְכָל מִשְׁבָּרֶיךָ עִנִּיתָ (ובכל משבריך עינית אותי), סֶּלָה. (תהילים פח:ז-ח)

  

פירוש המילה חמה, עָלַי סָמְכָה חמָתֶךָ, הוא לא רק זעם כי אם גם ארס:

  

חמַת תַּנִּינִם יֵינָם וְרֹאשׁ פְּתָנִים אַכְזָר (יינם של הזובחים לשדים/עובדי האלילים הוא ארס תנינים ורעל פתנים ממית ללא רחם). (דברים לב: לג)

 

  חמַת לָמוֹ (הָרְשָׁעִים) כִּדְמוּת חמַת נָחָשׁ, כְּמוֹ פֶתֶן חֵרֵשׁ יַאְטֵם אָזְנוֹ (חמת הרשעים דומה לארס נחש, לזו של פתן חירש האוטם אוזניו). (תהילים נח:ה)

  

חמת האל דומה לזעם משברי הים, לחרון נחשוליו שכמוהם כנחשים (נחשול/נחש), מתפתלים וחונקים:

 

  עָלַי עָבְרוּ חרוֹנֶיךָ, בִּעוּתֶיךָ צִמְּתוּתֻנִי. סַבּוּנִי כַמַּיִם כָּל הַיּוֹם, הִקִּיפוּ עָלַי יָחַד. (תהילים פח:יז-יח)

 

  הסובל רואה עצמו כקורבן לאימת ה', וביעותים חוזרים ונשנים אלה הבאים בגלים מצמצמים את כוחותיו, מצמיתים, מחלישים והורסים אותו. עוד רגע ויוכרע כליל.

 

שיבולת – דימוי לאויבי ישראל

המים האדירים שלפני הבריאה חוזרים כדימוי לאויבים שהִגלו את ישראל למקום טחוב שבו הם נמקים בערגתם לאלוהים ולביתו ומשמשים מטרה לחיצי הלעג של שוביהם:

  

תְּהוֹם אֶל תְּהוֹם קוֹרֵא, לְקוֹל צִנּוֹרֶיךָ, כָּל מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ. (תהילים מב:ח)

  

בפסוק זה שומע המשורר השרוי בגלות את שאון התהומות, משל לגלי הפורענות שהגלוהו מציון האהובה וממשיכים לרודפו, לענותו ולייסרו בארץ הזרה. המתייסר הרדוף מצוי בתוך תוהו ובוהו טרום בריאתי, מטולטל מעלה ומטה, לצד זה או אחר, על ידי כוחות חורשי רע. מִשְׁבְּרֵי הים מכונים שִׁבֹּלֶת מים:

  

הוֹשִׁיעֵנִי, אֱלֹהִים, כִּי בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ. טָבַעְתִּי בִּיוֵן מְצוּלָה וְאֵין מָעֳמָד, בָּאתִי בְמַעמַקֵּי מַיִם וְשִׁבֹּלֶת שְׁטָפָתְנִי. (תהילים סט:ב-ג)

   הטובע מתפלל אל אלוהים להצלת גופו ונשמתו מידי מפלצות המצולה האימתניות – לוויתנים, תנינים, פתנים ונחשים – העומדות לבלוע אותו אל תוך פיהן:

  

הַצִּילֵנִי מִטִּיט וְאַל אֶטְבָּעָה, אִנָּצְלָה מִשֹּׂנְאַי וּמִמַּעמַקֵּי מָיִם. אַל תִּשְׁטְפֵנִי שִׁבֹּלֶת מַיִם וְאַל תִּבְלָעֵנִי מְצוּלָה וְאַל תֶּאְטַר (תסגור) עָלַי בְּאֵר פִּיהָ. (תהילים סט:טו-טז)

 

  בנבואת הנחמה של ישעיהו בפרק כז מופיעה המילה שִׁבֹּלֶת כסמל למעצמות הזרות שהִגלו את בני ישראל:

   וְ

הָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יַחְבֹּט ה' מִשִּׁבֹּלֶת הַנָּהָר (נהר אשור) עַד נַחַל מִצְרָיִם, וְאַתֶּם תְּלֻקְּטוּ לְאַחַד אֶחָד, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. (ישעיהו כז:יב)

   ה' יחבוט בנהר אשור ובנחל מצרים כדי להשיב את גולי ישראל לארצם. שיבולת הנהר היא מערבולת נהר פרת השוטף, הנמצא בפסוק בתקבולת לנחל מצרים: מִשִּׁבֹּלֶת הַנָּהָר עַד נַחַל מִצְרָיִם.

  

כשם ש-מִשְׁבָּר (נחשול) קשור אל שֶׁבֶר (תבואה), כך גם שִׁבֹּלֶת מים קשורה אל שִׁבֹּלֶת בר. ובפסוק זה משחק אכן הנביא בשתי משמעויותיה של המילה שִׁבֹּלֶת:

  

וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יַחְבֹּט ה' מִשִּׁבֹּלֶת הַנָּהָר עַד נַחַל מִצְרָיִם, וְאַתֶּם תְּלֻקְּטוּ לְאַחַד אֶחָד, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. (ישעיהו כז:יב)

  

הצלע השנייה של הפסוק, וְאַתֶּם תְּלֻקְּטוּ לְאַחַד אֶחָד, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, המדבר על קיבוץ הגולים ושיבתם אל ציון, משתמשת בדימוי ליקוט השיבולים. נבואת נחמה זו, בפרק כז, עונה לנבואת החורבן בפרק יז:

  

וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִדַּל כְּבוֹד יַעקֹב וּמִשְׁמַן בְּשָׂרוֹ יֵרָזֶה. וְהָיָה כֶּאֱסֹף קָצִיר קָמָה, וּזְרֹעוֹ שִׁבֳּלִים יִקְצוֹר, וְהָיָה כִּמְלַקֵּט שִׁבֳּלִים בְּעֵמֶק רְפָאִים. (ישעיהו יז:ד-ה)

  

בפסוקים אלה מתוארת נפילת ישראל בידי אשור. כמו שבעת קציר הקמה, הקוצר אוחז ביד אחת את השיבולים וביד שנייה הוא קוצר אותן, סמוך אל ראשיהן, בקלות ובמהירות, כך יאחז צבא אשור בבני ישראל ובנכסיהם ויגרור אותם לגלות. ואף את הלקט הנושר בשעת הקציר הוא יקבץ, כמו המלקט שיבולים בעמק רפאים שהצטיין בפוריותו, ומשאיר אותו חשוף. קיבוץ לצורך גלות. המילה שִׁבֹּלֶת מופיעה בפסוקינו אלה בפרק יז במובן של שיבולי קמה.

  

ליקוט שיבולים הוא דימוי כפול במקרא, גם שלילי – ליקוט ישראל בידי אויביו לצורך הפצה ופיזור בגלות, וגם חיובי – ליקוט לצורך קיבוץ גלויות. חורבן וישועה כלולים בדימוי אחד. בנבואת החורבן, בפרק יז, זה האויב שמלקט את השיבולים ומגלה את בני ישראל, בעוד שבנבואת הנחמה, בפרק כז, ה' הוא שמלקט את השיבולים ומחזיר את הגולים אל ארצם. כאן קיבוץ לצורך גלות וכאן קיבוץ לצורך שיבה למולדת:

  

וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יַחְבֹּט ה' מִשִּׁבֹּלֶת הַנָּהָר עַד נַחַל מִצְרָיִם, וְאַתֶּם תְּלֻקְּטוּ לְאַחַד אֶחָד, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. (ישעיהו כז:יב)

  

בפסוק זה משחק אם כן הנביא בשתי המשמעויות של המילה שִׁבֹּלֶת: שִׁבֹּלֶת מים ושיבולת קמה, תוך רמיזה לנבואת החורבן שנבואת הנחמה באה להפוך אותה על פניה. החבטה בנהרות הממלכות האליליות מובילה אל החבטה בים התוהו הקדמון שהודות לה נברא העולם, וכמו כן אל החבטה בים סוף שאיפשרה את יציאת מצרים ואל החבטה בנהר הירדן שאיפשרה את הכניסה לארץ. האומר חבט אומר גם חטב, דהיינו, בקע. כל בקיעות המים חוזרות "בקטן" על נס החבטה הראשיתית שבה מחיצת ספיר – רקיע – חצתה את התהום מקצה אל קצה, ממזרח אל מערב, ועמדה ביסוד הבריאה.

  

דימוי ליקוט השיבולים מתחזק לפיכך ברמז לחבטת התבואה לשם הדיש: וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יַחְבֹּט ה' מִשִּׁבֹּלֶת הַנָּהָר עַד נַחַל מִצְרָיִם. ה' יחבוט בשיבולת הנהר כמו מלקטי השיבולים שחבטו אותן, לאחר מכן, במקלות, כדוגמת רות בשדה בועז (לכמויות קטנות של תבואה הספיקה חבטה פשוטה במקל ולא היה צורך להשתמש במורג):

  

וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה עַד הָעָרֶב וַתַּחְבֹּט אֵת אשֶׁר לִקֵּטָה וַיְהִי כְּאֵיפָה שְׂעֹרִים. (רות ב:יז)

  

החבטה בשיבולת המים, במשברי הים, בנחשוליו דמויי הנחשים כמוה כריצוץ ראשו של הפתן, צעד ראשון לגאולה – שחרור מהגלות – שלאחריו יזכו השבים לעבֵּד את שדותיהם הפוריים בארצם, ללקט שיבולים ולחבטן בעת הדיש. קללת הרעב תתחלף בברכת חיים.

 

המשביר ממלא את ייעודו ההיסטורי

נחש גן העדן היה הראשון שהמיט רעב על אדם וצאצאיו. וכך נאמר במשלי:

  

מֹנֵעַ בָּר יִקְּבֻהוּ (יקלל אותו) לְאוֹם וּבְרָכָה לְרֹאשׁ מַשְׁבִּיר. (משלי יא:כו)

  

השטן בדמות הנחש, והרשעים ההולכים בעקבותיו, הוא זה המונע בר, תבואה, מכל עם הארץ, ועל כן יקללו לאום. אלוהים הוא זה המשביר להם שבר ועל כן תבוא ברכה על ראש שליחו, יוסף, ועל הצדיקים ממשיכי דרכו. פסוק זה במשלי מהדהד את דברי ה' אל נחש גן העדן:

  

הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב. (בראשית ג:טו)

  

קשרים לשוניים ורעיוניים מחברים בין הפסוק במשלי לפסוק בבראשית:

  

מֹנֵעַ בָּר יִקְּבֻהוּ לְאוֹם וּבְרָכָה לְרֹאשׁ מַשְׁבִּיר/הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב.

  

יִקְּבֻהוּ, יקללוהו (מהשורש נ.ק.ב, קרוב אל ק.ב.ב, ומשמעות שני השורשים האלה היא אחת – לקלל), מקושר אל עָקֵב, נקודת התורפה הנמוכה של האדם שבה נושכו הנחש כדי להפילו ארצה, במובן הקונקרטי או על דרך ההשאלה, מעשית או בדברי פיתוי. מצד שני, רֹאשׁ הנחש שהאדם מקללו/מנקבו/מרוצצו מנוגד לרֹאשׁ משביר התבואה, המנהיג המספק לו לחם – מושא ברכתו, הערצתו ואהבתו. כאן איבה, שנאה ורצון להשמיד, וכאן הכרת תודה, כבוד וחפץ חיים. כאן סגידה לאלילות, לנחש ולחבר מרעיו, וכאן אמונה באלוהים המיטיב ובתורתו. בפסוקים אלה, כמו לכל אורך המקרא, מונגדים תוהו ובריאה.

  

שיבת בני ישראל מהגלות אמורה לתקן את קללת הנחש וקללת האדמה. המשברים דמויי הפתן, הנחשולים האדירים – חבר מרעיו הימיים של הנחש היבשתי – יישברו לשבר תבואה, לבר. זהו כנראה פירוש דו-משמעותי של הפועל שָׁבַר שממנו מִשְׁבָּר (גל) ו-שֶׁבֶר (תבואה). דו-משמעותה של המילה שִׁבֹּלֶת (שיבולת מים ושיבולת תבואה) מקבילה אליה ובעלת אותו מסר. התבואה, המזון, הלחם – שִׁבֹּלֶת, שֶׁבֶר מקושרים לגלי ים התוהו – שִׁבֹּלֶת מים, מִשְׁבָּר. שִׁבֹּלֶת מהשורש ש.ב.ל, מִשְׁבָּר מהשורש ש.ב.ר: קרבת השורשים ש.ב.ל/ש.ב.ר משקפת את הדמיון במשמעותם. קירבה הדוקה למדי כיוון שמלבד שני עיצוריהם הזהים ש.ב, העיצורים השונים, המבדילים, ל/ר, שייכים שניהם לאותה קבוצה – לשוניים ונזילים (שוטפים).

  

את משמעות הקשר בין מזון לסערה, בין שובע למשברים נמצא אכן בשבעת ימי הבריאה (שימו לב לקרבת השורשים שׁ.ב.ר/שׁ.ב.ע/ שׂ.ב.ע). שבירת ים התוהו וצמצומו למקווים בעלי גבול ברור, לפלגי מים ברוכים (פילוג-שבירה), היא זו שאפשרה את הופעתה של היבשה, זו המקיימת אדמה פוריה ומקימה קמה, מאכל לבני אדם:

  

מַשְׁבִּיח שְׁאוֹן יַמִּים, שְׁאוֹן גַּלֵּיהֶם (אלוהי הישועה משפיל את הגלים המתנשאים ומרגיע אותם), וַהמוֹן לְאֻמִּים (באותו אופן הוא משקיט את המון העמים ההומים ורועשים כגלים ומשברים). וַיִּירְאוּ יֹשְׁבֵי קְצָו‍ֹת מֵאוֹתֹתֶיךָ (יראה אוחזת בתושבי קצותיה של ארץ לנוכח מעשי פלאיך), מוֹצָאֵי בֹקֶר וָעֶרֶב תַּרְנִין (את המחוזות שבהם נולדים הבוקר והערב, שבהם זורחת השמש ובהם היא שוקעת, מזרח ומערב, אתה מרנין). פָּקַדְתָּ הָאָרֶץ וַתְּשְֹׁקְקֶהָ (אתה משגיח על הארץ ומשקה אותה), רַבַּת תַּעְשְׁרֶנָּה, פֶּלֶג אֱלֹהִים מָלֵא מָיִם, תָּכִין דְּגָנָם כִּי כֵן תְּכִינֶהָ. תְּלָמֶיהָ רַוֵּה, נַחֵת גְּדוּדֶהָ (אתה מיישר את רגביה בשפע המים), בִּרְבִיבִים תְּמֹגְגֶנָּה (מרכך אותה בקילוחי הגשם הדק), צִמְחָהּ תְּבָרֵךְ. (תהילים סה:ח-יא)

  

כשם שאלוהים מכין את הארץ, כך הוא מכין את הדגן המיועד ליושביה, מקצה עד קצה, ממזרח אל מערב. היבול הבא בעִתו, ההווה החוזר על עצמו כל פעם מחדש, מזכיר גם את האירוע הפלאי, אות הפתיחה מהעבר הבראשיתי. שיבולת הדגן הקמה מקרבי האדמה, צצה ועולה – זהובה וברה, עוטפת את גני העמקים כשלמת אור, ליד פלג המים השוקט – מייצגת "בקטן" את היקום שקם, צץ והגיח ממעמקי ים התוהו השטני והאפל, המשברים שהושבחו (שבח/חבט) והושקטו. שירת ההלל המקראית לבורא מתפעלת מאיחוד הניגודים שבהם הוא מתאפיין ובה נצבעת בריאתו, וביניהם מחזוריות וחד-פעמיות: משיבולת מים מתערבלת לשיבולת תבואה רוטטת, ממשברי הים המטביעים וממיתים לשבר הבר המחייה והמשביע.

  

בריאה פירושה ייבוש ביצות התוהו והכשרת שדות שיבולים פוריים על שטחן, ובמקביל, ובחזרה בלתי פוסקת על הדגם הראשוני – ייבוש נהרות המעצמות האליליות, סמל לתוהו, כדי להשליט כנגדו תורת חיים: הָאֹמֵר לַצּוּלָה: חֳרָבִי (ה' אומר למצולה: היי יבשה), וְנַהרֹתַיִךְ אוֹבִישׁ (ואת נהרותיה ייבש (ישעיהו מד:כו). זכות גדולה עמדה ליוסף, הַמַּשְׁבִּיר לְכָל עַם הָאָרֶץ, זכות חיקוי האל שכמוהו שבר את מפלצת הרעב והחזיר נואשים לארץ החיים. יוסף הגיע מכנען למצרים כדי למלא את ייעודו ההיסטורי להיות שליח האלוהים, החפץ חיים לבריותיו בכלל ולבית יעקב בפרט:

  

וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו: גְּשׁוּ נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ וַיֹּאמֶר: אנִי יוֹסֵף אחִיכֶם אשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה. וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם. (בראשית מה:ה)

  

וְאַתֶּם חשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה, אֱלֹהִים חשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחיֹת עַם רָב. (שם נ:כ)

  

דבריו אלה של יוסף עונים כהד לדבריו של אביו יעקב שהמריץ את בניו לעשות מעשה ולרדת למצרים כדי להינצל ממוות ברעב, ירידה לצורך עלייה:

 

  וַיַּרְא יַעקֹב כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם וַיֹּאמֶר יַעקֹב לְבָנָיו: לָמָּה תִּתְרָאוּ. וַיֹּאמֶר: הִנֵּה שָׁמַעְתִּי כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם, רְדוּ שָׁמָּה וְשִׁבְרוּ לָנוּ מִשָּׁם, וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת. (שם מב:א-ב)

  

התקדמות בסולם ההתעלות תושג, לפי תפיסת המקרא, לאחר השיבה מגלות מצרים ושאר הגלויות, שבעקבותיה תושלם הרווחה החומרית בשובע רוחני:

  

אַשְׁרֵי תִּבְחַר וּתְקָרֵב, יִשְׁכֹּן חצֵרֶיךָ, נִשְׂבְּעָה בְּטוּב בֵּיתֶךָ, קְדֹשׁ הֵיכָלֶךָ. (תהילים סה:ה)

  

השוכנים בחצרי האל, ליד מקור הטוב והקדושה, הם אלה שהכריעו הן את נחשולי הנחשים החיצוניים, האויבים האליליים, והן את הנחש הפנימי, תאומו, נחשול מסוכן לא פחות. מטרת הבריאה אינה להחזירה אל התוהו. הארץ נוסדה על כנה, הוכנה, נוצרה, לא כדי להיות שוממה מאדם, כי אם למען השתכנותן והתיישבותן של הבריות בה, ישיבת בטח מרווחת הכרוכה, לפי תפיסת המקרא, בשיבה אל אלוהים הבורא וערכיו, בהכרה בבלעדיותם ובעזיבת מנהגי האלילות:

 

  כִּי כֹה אָמַר ה' בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם, הוּא הָאֱלֹהִים יֹצֵר הָאָרֶץ וְעֹשָׂהּ, הוּא כוֹנְנָהּ, לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ, לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ: אנִי ה' וְאֵין עוֹד. (ישעיהו מה:יח)

פורסם לראשונה במגזין "מראה"

http://www.maraah-magazine.co.il/show_item.asp?levelId=65958&try=

הכותבת היא הכותבת היא בעלת דוקטורט בספרות צרפתית, מלמדת עברית ישראלית באולפן צרפתי וכותבת על עברית תנ"כית. פרסמה ספר על לשון המקרא: אורנה ליברמן, שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה, הוצאת סלע ספרים, 2013

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה לא התקבלו תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
אין תגובות למאמר