מס' צפיות - 410
דירוג ממוצע -
עולם הבארוק של אז'ן גרין: המרחב והאור בסרטו לה ספיינצה
La Sapienza / Eugène Green
מאת: אורנה ליברמן 05/06/15 (19:04)

כבר מההתחלה נפעם הצופה, שרואה בפעם הראשונה סרט של גרין, מאופן ההיגוי האיטי והמעושה של השחקנים, גם כשהם מדברים בענייני יומיום, ומהתיאטרליות הקפואה של תנועותיהם, אך עד מהרה הוא נכבש בקסם שהם מהלכים עליו. מה שנראה כמלאכותי הופך לטבעי. איז'ן גרין, מחזאי, במאי, שחקן, מורה למשחק, משורר וסופר, הגיע אל צרפת מארה"ב ואל הקולנוע מהתיאטרון. החל משנות השמונים ניהל קורסים, באיטליה, סיציליה ושוויץ, בהם לימד שחקנים וזמרים את הקודים המיוחדים של אמנות הבארוק. גרין פרסם גם ספרי עיון (ביניהם מסה מקיפה על הבארוק), קובצי סיפורת ושירה ובעשור האחרון גם כחמישה רומנים.

 

מאהבתו לבארוק נובע גם עיסוקו בשפות וברטוריקה - אמנות הנאום. גרין רהוט, מלבד באנגלית ובצרפתית, גם באיטלקית, בגרמנית ובפורטוגזית והקדיש סרט תיעודי באורך שעתיים לבסקית, אחת מהשפות היותר עתיקות, במסגרת מאמציו לשימור מכמנים תרבותיים העלולים ללכת לאיבוד. מכאן גם דאגתו לארמית, שפה עתיקה בסכנת הכחדה חמורה, המובעת בסרט בקטע דרמטי בו הוא, הבמאי גרין, מופיע לגיחה קצרה בתפקיד של פליט כשדי, מעין גלגול של נביא קדום, שמשפחתו נפוצה לכל עבר והוא עצמו נאלץ לברוח מכפר מולדתו בעירק, בנסיבות הטרגיות הידועות. זוהי דרכו של הבמאי להצטרף למתריעים נגד השמדת השפה המקומית העתיקה שמאז הקיץ האחרון מואצת סכנת היעלמותה. על הקהילות הנוצריות הדוברות ארמית כשפה יומיומית נאסר כל שימוש בה. עם, תרבות ושפה, שנשללים מהם "המרחב והאור", בלשונו של גרין, צפויים לכיליון.

 

דומה שאין דבר שגרין מואס בו יותר מאשר באלימות ובגסות שעולם הבארוק משמש לו מעין תריס מגן בפניהן. בדיחות גסות ותפלות והתבטאויות וולגריות בכללן מעלות העוויות בחילה בפניהם של הגיבורים. דבקותו הנלהבת של הבמאי בזרם הבארוק, המתאפיין לדידו בהדגשה של יופי, אנינות טעם, מקוריות, הדר, אצילות ויפעה, מסבירה את "מוזרותו" של הסרט. גרין, שנולד בניו יורק בשנת 1947, למשפחה ממוצא אירופאי, עזב את "ארץ הברבריות", לדבריו, לצמיתות והתיישב בצרפת בסוף שנות השישים.  מולדתו האמיתית היא עולם הבארוק ושפתו האמיתית היא צרפתית שעל טוהרה הוא מקפיד ובה הוא כותב את יצירותיו המגוונות, מחזות, סיפורים, שירים, מסות, תסריטים, רומנים, ועוד.

 

 

אחרי לימודי ספרות והיסטוריה של האמנות בפריז, הקים גרין ב-1977 קבוצת תיאטרון, Théâtre de la Sapience, תיאטרון הספיינס, דהיינו, החוכמה, שלצד עיסוקה בתיאטרון ניסיוני פואטי עכשווי, החייתה רפרטואר צרפתי בארוקי והעלתה מחזות של רסין וקורניי. אך גרין לא קיבל את התקציבים הממסדיים הנחוצים ופנה אל הקולנוע. ואולי גם זו לטובה, כי סרטיו האסתטיים ויוצאי הדופן באצילותם, סרטים אמנותיים על אמנות ובשם האמנות, מגיעים אל קהל רחב יותר ומתחילים לנחול הצלחה. הישענות על הקוד הבארוקי ועל יופיו של הנוף האיטלקי, הטבעי והאורבני, מאפיינת את סרטו האחרון של גרין, La Sapienza, החוכמה, באיטלקית.

 

סגנון הבארוק נולד ברומא, באמצע המאה ה-16, ובסרטו זה, האחרון בינתיים, חוזר גרין למקורותיו. שם הסרט, באיטלקית, לה ספיינצה, החוזר על השם, בצרפתית, שבחר גרין לקבוצה שהקים, תיאטרון הספיינס, נמצא בשמה של כנסיית סנט'איבו אלה ספיינצה (איב הקדוש של החוכמה), Sant’Ivo alla Sapienza, ברומא. איב הקדוש היה כומר צרפתי-ברטוני, שופט מטעם הכנסייה,  מהמאה ה-13, שהקדיש חייו לעשיית צדק וצדקה ונודע ביחוד בהגנתו על עניים. הכנסייה תוכננה במאה ה-17 על ידי רב האמן, הפסל והאדריכל הגאוני בורומיני, שהוא אחת מדמויות המפתח בסרט. פרנצ'סקו בורומיני, האדריכל הנערץ על ידי גרין וגיבורו אלכסנדר, הוא "הבארוק המיסטי" בעוד שיריבו, לורנצו ברניני, הוא "הבארוק הרציונלי". מפעלו הכביר של ברניני בעיצוב פניה של רומא העיב על הישגיו של בורומיני אך כיום מוכרת גדולתו בעולם כולו ואפשר להתרשם מגאוניותו בכנסיות כמו זו.

 

סנט'איבו אלה ספיינצה והמבנים הסמוכים לה הנמצאים בכיכר לה ספיינצה שימשו את אוניברסיטת רומא מאז הקמתה ועד שעברה מהרובע בשנת 1935. המבנים סביב הכיכר הפכו לימים לארכיב הלאומי של איטליה. העיקרון שהנחה את בורומיני בבניית הכנסייה היה ריבוי בתוך אחדות. בעיצוב הכנסייה הציג בורומיני סימבוליזם מורכב אך הרמוני הנתון לפירושים רבים. תכנית הקרקע מבוססת על צורת מגן דוד, הצורה הלוליינית של הכיפה מזכירה את מקדש הזיגורט המסופוטמי (שמגדל בבל היה, ככל הנראה, מבנה מסוגו), הלהבה בקצה הכיפה תומכת בצלב על גוף כדורי. האור הרב המציף את חלל הכנסייה, מתפזר בה באופן שווה וצובע בשקיפות את הכתלים, נכנס וחודר גם בעד החלונות הגבוהים וגם בעד הכיפה. באור ובמרחב ידובר הרבה בסרטו של גרין. מרחב מואר שיאחד את בני כל הדתות הוא חלומו של פרח האדריכלים הצעיר, גופרדו, המשמש פרדוקסלית כמורה דרך לאדריכל המנוסה והוותיק, אלכסנדר.

 

 

בורומיני, שראה עצמו כיורש רוחני של מיכלאנג'לו, החל את הקריירה שלו כסתת אבן וכפסל. יותר מכול היה פסל של בניינים. הוא שם את הדגש על עיצוב החלל והכניס תנועה לכל חלקי גופו של המבנה כדי להגיע אל השלמות הנכספת שאותה חיפש בקנאות. בתחילה עבד כסתת וכפסל לצד קרוב משפחתו, בהשלמת כנסיית פטרוס הקדוש, ולאחר מכן, כעוזרו הראשי של ברניני. בין שני האדריכלים הגדולים התעוררה מחלוקת שהביאה להתפרצות אלימה ב-1633 שלאחריה נפרדו דרכיהם.

 

בשנותיו האחרונות, בורומיני שקע בדיכאון והתנתק כמעט לחלוטין מסביבתו. בתקופה זו שבה הסתגר רוב הזמן בסטודיו שלו, הגה וטווה תוכניות אשר ידע כנראה שאף פעם לא תבוצענה. בו זמנית, השמיד רישומים רבים שרשם לפני כן, מחשש שיריביו יעשו בהם שימוש לצורכיהם. בסופו של דבר, ברגע של ייאוש, שם קץ לחייו.

 

סיפור התאבדותו של בורומיני משוחזר בסרטו של גרין באופן מקורי ביותר  בחלומו הלילי של אלכסנדר שבו נשמע רק קולו וקול עוזרו ובו נראות רק ידיו, החרב עליה השליך עצמו, פיסת אריג, מיטה ורצפה. מעיון בביוגרפיה של האמן נראה שגרין נצמד בנאמנות מרובה לעדותו של בורומיני שאחרי שקרע את עצמו בחרב ונפצע קשות, נפטר רק למחרת והספיק לתאר את נסיבות האירוע הדרמטי שעליו התחרט. בהצהרתו מספר בורומיני שלאחר ארוחת הערב כתב בעיפרון את צוואתו עד שלוש לפנות בוקר. עוזרו ומטפלו האישי, רב בנאים תחת פיקודו, שישן בחדר הסמוך, הבחין באור הבוקע מהחדר וביקש ממנו לכבות את האור. כבר מאוחר ומוטב שילך לישון. בורומיני הביע את דאגתו מכך שכאשר יתעורר, לא ידע להדליק את המנורה. העוזר פרנצ'סקו הרגיע אותו באמרו לו שהוא עצמו ידליק את המנורה. בורומיני עשה כדבריו וכיבה את האור. בשעה חמש או שש התעורר והודיע לפרנצ'סקו שזוהי העת להדליק את האור. פרנצ'סקו השיב "לא, אדוני" והסירוב עורר בבורומיני אי סבלנות ורצון לפגוע בעצמו. עד שעה שמונה ושלושים העסיקו אותו מחשבות טורדניות על הדרך שבה יוכל לבצע את תוכניתו האובדנית תוך שחמתו ויאושו משום חוסר האור הולכים וגוברים. בורומיני לא היה מסוגל לשאת את החושך. לפתע נזכר בחרב המונחת למראשות מיטתו, שלף אותה מתערה והתנפל עליה בכל כוחו. הוא נפל על הרצפה, מתבוסס בדמו, ופרנצ'סקו, שחש לחדר לשמע צעקותיו, הזעיק עזרה. הוא והאחרים הוציאו את החרב מגופו של הפצוע והשכיבו אותו במיטתו. עד כאן הצהרותיו של בורומיני ערב מותו.

 

בסרטו של גרין, פרנצ'סקו נתקף ברגשות אשם על שסרב לבקשת אדונו להדליק את המנורה, הוספה המחברת בין סיפורו של בורומיני לסיפורו של אלכסנדר, הסובל גם הוא, בצדק או שלא בצדק, מרגשי אשמה בנוגע למות שותפו. עלילת חייו ומותו של בורומיני מעומתת עם עלילת חייו ולידתו מחדש של אלכסנדר. בורומיני, מושא הערצתו של אלכסנדר, האדריכל הצרפתי המתחקה על עקבותיו של רב האמן האיטלקי, יצר שפה אישית פואטית, וכמוהו, אז'ן גרין, במאי סרטים, מצא לשון אישית המאפשרת לו להגיע למטרות שהציב לעצמו בדרך ביטוי זו. "כבר מהסרט הראשון שלי, "כל הלילות", אומר גרין, "מצאתי את סגנוני הקולנועי וב"לה ספיינצה" השתמשתי במרבית המרכיבים המאפיינים את סרטיי הקודמים." גרין מתקומם נגד הבנליזציה של אמנות הקולנוע היוצאת, בהשפעת הטלוויזיה, האינטרנט והצילום הדיגיטלי, נגד חותם אישי, כמו זה שמטביעים הבמאים הנערצים עליו ביותר, ביניהם מיכלאנג'לו אנטוניוני, יסוג'ירו אוזו ורובר ברסון. בין תגיותיו האישיות של גרין נמנים, לדבריו, קצב איטי אך ער וניסיון ללכוד את האנרגיה הרוחנית המסתורית האצורה בטבע ובאדם, שבחיי יומיום אנחנו כמעט לא מודעים לה.

 

הסרט פותח בזכייתו של אלכסנדר, אדריכל צרפתי בשנות החמישים שלו, בפרס אדריכלות נכבד ובנאום שהוא נואם בטקס קבלתו. זכור עניינו של גרין ברטוריקה. למרות שהמקצוע מכיר באלכסנדר וחולק לו כבוד, חייו אפרוריים וכבויים. הוא נושא על גבו משא אישי כבד וגם המבנים השימושיים והרציונליים שתכנן לא מביאים לו סיפוק. הפשרות שעשה, הן בחייו המקצועיים והן בחייו הפרטיים, הפכו אותו לאדם מר וזעוף. אירוע טרגי המתגלה במהלך הסרט הרחיק אותו מאשתו אליינור, פסיכולוגית-סוציולוגית, אישיות טובת לב וזוהרת, העולה על בעלה בטוהר מידותיה.

 

כדי להסיח דעתו מההרהורים העגומים על משמעות חייו, אלכסנדר מחליט שזוהי השעה לנסוע לאיטליה ולהגשים את תוכניתו משכבר הימים, כתיבת חיבור על מושא הערצתו, אדריכל הבארוק המיסטי בורומיני, הגדול בעיניו מאדריכל הבארוק הרציונלי ברניני.

 

הוא מקבל את הצעת אשתו להצטרף אליו ולחופי אגם מאג'ורה המוארים, מחוזות הילדות של בורומיני, הם פוגשים באח ובאחות צעירים, גופרדו ולביניה, שהיו יכולים להיות ילדיהם. לאח ולאחות תהיה השפעה מכרעת על הבעל והאישה. מעבר החוכמה לא מתבצע רק מהמבוגרים לצעירים אלא גם להפך. הצעירים מביאים את המבוגרים אל האור והחיים שנשמטו מהם במשך השנים.

 

גופרדו הצעיר שסיים זה עתה תיכון מתעתד ללמוד ארכיטקטורה בוונציה בעוד שאחותו לביניה מחלימה ממחלה פסיכוסומטית מעידן אחר. אליינור נשארת עם לביניה בסטרזה, לחוף האגם, ואלכסנדר נוסע עם גופרדו לטורינו ולאחר מכן לרומא, בעקבות בורומיני. הקשרים המיוחדים הנרקמים בין הזוג הצרפתי שמדבר איטלקית לבין האח והאחות האיטלקיים, דוברי צרפתית, מסייעים לזוג המבוגר לחזור אל מקור אהבתם. במקביל, מבינים האח והאחות את הצורך להיפרד מהילדות ולהיפרד זה מזו. תמונת הסיום מציירת שני אנשים מבוגרים המתקרבים זה אל זה כדי למצוא נעורים חדשים ושני צעירים המתרחקים מהם כדי להגיע לבגרות, בשם החזרה ל"מרחב" ול"אור".

 

ב"מרחב" וב"אור" עוסקת אמנות הארכיטקטורה, שלה מקום נרחב בסרט, המאפשרת לבמאי לחבר בין חומר לרוח, בין אבן למיסטיקה. במגעו עם הבחור הצעיר, תלמיד נאור ואופטימי, משתחרר אלכסנדר אט אט משדיו. הקשר לא נעשה בקלות. אך התנהגותו של גופרדו שאינו מנסה למצוא חן ותשובותיו הכנות, המעידות על עולם פנימי עשיר, מפשירות את אלכסנדר המסוייג מקפאון הסתגרותו.

 

אלכסנדר מוצא עניין בגופרדו האריסטוקרט, השונה מאוד מהאמנים הצעירים האחרים בני גילו, זוכי מילגת וילה מדיסיס, המוצגים בסרט כקריקטורה נלעגת של יומרנות, סנוביזם אינטלקטואלי ורדיפת תענוגות אובססיבית. זהו לא הקטע ההומוריסטי היחיד בסרט שבו מוצא הצופה את עצמו פורץ בצחוקים עזים לא פעם.

 

פגישתו עם גופרדו מאפשרת לאלכסנדר לעשות תיקון לפרשת יחסיו עם עוזרו ושותפו בעבר. אלכסנדר משתחרר מרגשי אשמה לאחר התאבדותו של עוזרו. לאופן המיוחד שבו מוצגת התאבדותו של בורומיני בסרט חשיבות רבה בעניין זה. כמו מראת מימיו הצלולים של אגם מאג'ורה, כך גם אירועי העבר ההיסטורי הרחוק משקפים את אירועי העבר האישי הקרוב ומתקשרים אל ההווה – הפגישה המבורכת עם האח והאחות. במקביל, עושה אליינור תיקון לפרשה טרגית אחרת הקשורה במות בתה כשהיא מצילה את לביניה ממחלת החולשה הפסיכוסומטית שאיימה לנתקה מהחיים ולכבול אליה את אחיה. אלכסנדר ואליינור פותרים קשרים סבוכים וכואבים מהעבר שגרמו לשקיעתם בבוץ של עוגמה ואפרוריות בעזרת החסד וההצלה שהם מרעיפים על האח והאחות שהם פוגשים בדרכם. אהבה זוגית לעומת אהבה בין אח ואחות שגם היא משתחררת מצלליה. 

 

לחוכמה, לפי גרין, יש מובן תיאולוגי, מוסרי, אסתטי ואתי. החוכמה היא ידע ורגישות, תחושה ומחשבה, תבונה והגינות. בערכים נעלים אלה דבקים ארבעת גיבורי הסרט שפניהם, כמו קשתותיו המפוסלות של בורומיני, חצובים בשיש, מוארים בקרני אור. המקדש הוא אדם, האדם הוא מקדש, בחסותו של קלאודיו מונטוורדי, מחולל המעבר מהמוזיקה של הרנסנס לזו של הבארוק, שצליליו מגיעים תמיד בזמן הנכון כדי להטעים את השינויים והתמורות בנפשם של הגיבורים. סרט כמו מעידן אחר שהדיה של האקטואליה, שלכאורה זרה לו, פולשים אליו מדי פעם, כדי למחות, להגחיך, לצחוק או לחייך.

 

לאור הצלחת הסרט באולמות הקולנוע הצרפתיים, האם העוף מוזר אז'ן גרין הוא בדרך להפוך אושייה תרבותית?

 

 קישורית לקדימון הסרט:

 

 https://www.youtube.com/watch?v=H943BAOUdJ8

 

* ד"ר אורנה ליברמן היא חוקרת ספרות ומנהלת הבלוג: "לשון המקרא – אור חדש על שפה עתיקה". ספרה "שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה", יצא בהוצאת סלע ספרים, ובמהדורה אלקטרונית באתרים "מנדלי מוכר ספרים ברשת" ו-"עברית".

 

הכותבת היא הכותבת היא בעלת דוקטורט בספרות צרפתית, מלמדת עברית ישראלית באולפן צרפתי וכותבת על עברית תנ"כית. פרסמה ספר על לשון המקרא: אורנה ליברמן, שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה, הוצאת סלע ספרים, 2013

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה לא התקבלו תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
אין תגובות למאמר