הרבה ביקורות נלהבות נכתבו על רב המכר השני של הלן גרמיון, "הקנאה". כמה, מועטות יותר, אומרות שהספר מרתק ומותח עד חציו הראשון ולאחר מכן מאבד מקסמו. יש, שלהפך, השתעממו ונסחבו בקריאה ופתאום נדרכו במשך השליש האחרון עד הסטירה הסופית, המצלצלת, המרגשת, הלא נותנת מנוח. דעות אלה של הקוראים שלא התלהבו עד הסוף משקפות את תחושת הרגשות המעורבים שגם אני שותפת לה. הרומן הזה משלב מעלות רבות ומגרעות בולטות.   

לפי הערתה של הלן גרמיון עצמה בתחילת הרומן, העלילה שואבת השראה מאירוע אמיתי. בשנת 1987, בבואנוס איירס, שלוש שנים לאחר סוף שלטון הגנרלים, נמצאה גופתה של ליסנדרה הצעירה והחיננית, רקדנית טנגו חובבת, על המדרכה, מתחת לחלון הדירה בקומה החמישית שבה גרה עם בעלה הפסיכואנליסט המצליח בן החמישים ואחת, ויטוריו פואיג. אחרי שבע שנות נישואים, התגלעו מריבות בין בני הזוג והבעל, חשוד אידיאלי, נכלא. השוטרים משוכנעים שהוא הרוצח. זה שהעביר זמנו בהקשבה לאחרים, אף אחד לא מטה לו אוזן, עתה. לא מדויק. אחת ממטופלותיו, אווה מריה, וולקנולוגית במקצועה, הקשורה אליו בחוטים של הכרת תודה והערכה, לוקחת את החקירה לידיה כדי לסייע למיטיבה להוכיח את חפותו.

אווה מריה מטופלת על ידי ויטוריו כבר חמש שנים מאז היעלמות בתה, סטלה. סביר להניח שסטלה נרצחה על ידי תלייני שלטון הגנרלים. אווה מריה בטוחה שהיא נזרקה, כרבים אחרים שלא נשאו חן בעיני המשטר, ממטוס למימי הריו דה לה פלטה. כמו ליסנדרה שהושלכה מהחלון. האימה הקולקטיבית משמשת ברומן כרקע לטרגדיות פרטיות. אווה מריה מתמכרת לטיפה המרה ומזניחה את הבן שנותר לה (המתקנא באהבתה לאחות המתה). פצעי הדיכוי אינם יכולים להגליד, בהמשך נבין שגם פצעי הילדות, שמקורם אינו פוליטי, אינם יכולים להגליד. לרגע נדמה לאווה מריה שויטוריו כן מסייע לה להתגבר על הכאב ולחזור לחיים. כבר מההתחלה זיהתה בו איש מקצוע שונה מהאחרים ביכולתו להקשיב, להבין ולפתור. המדרגות העולות לדירתו, המובילות את אווה מריה לעבר גמילה ושיקום, מעומתות עם צניחתה של ליסנדרה מחלון הקומה החמישית, ועם עוד ירידה, במדרגות, הפעם, אך הס למהזכיר, התרעת ספוילר. אגיד רק שההקבלה המרומזת ברומן בין פשעים פוליטיים לפשעים פליליים מבוטאת באופן מאוד מעניין, ובין היתר, בדימוי הירידה למעמקיו של מבנה. המרתף אליו מאולצת לרדת הילדה ליסנדרה מעומת עם מרתפי העינויים של משטר הגנרלים. ביטוי נוסף להקבלה בין שני המישורים, האישי והקולקטיבי, נמצא בחשדות המאפיינים גם את בני הזוג הנגועים בקנאה וגם את קלגסי הדיקטטורה. בן הזוג האובססיבי מטריד, מרגל ומענה, הופך לתליין המציק לקרבן, כמו משטרה חשאית הרודפת את מתנגדי המשטר.

חזרה לעלילת הרומן. אווה מריה מקשיבה להקלטות מטופליו של ויטוריו. ללא ידיעתם ובניגוד לכללי האתיקה המקצועית, הפסיכואנליסט הרשה לעצמו להקליט את הסיאנסים כדי לשפר את הטיפול (הוא מקליט אותם בחשאי, מקשיב שוב כדי לוודא ששום דבר לא נשמט מתשומת לבו ומוחק בהדרגה). לפי בקשתו, אווה מריה מתמללת את השיחות. אולי יעלה בידו בעזרת ההקלטות ותמליליהן להפליל את אחד מהמטופלים ברצח ליסנדרה וכך לזכות את עצמו. החשדות מוסבים פעם על זה ופעם על אחר וכל פעם הם מופרכים מחדש. ויטוריו יצא לחופשי בסוף הרומן, לא הוא רצח את אשתו, אך דמותו כפסיכואנליסט ללא דופי נכתמת קשות. אווה מריה אינה יכולה להשלים עם העובדה שאחד ממתלייני המשטר הטוטליטרי נמנה על מטופליו. יש גם חשד שהוא שיתף פעולה ממש, כמו עמיתים רבים אחרים למקצוע, עם הדיקטטורים. ויטוריו אף מתגלה בסוף הסיפור כמניפולטור שלא מהסס, כדי לצאת לחופשי, מל... אתרעת ספוילר שנייה.

הספר מציג, דרך עלילתו, סוגיות חשובות ביותר: כיצד יתכן שפושעים פוליטיים שעינו ורצחו אלפים יקבלו חנינה וימשיכו לנהל את חייהם כאילו לא עשו כלום בעוד קרבנותיהם, אלה שנשארו בחיים, נותרו שברי כלי,  איך ניתן לשקם צלקות ילדות ואיך יש להעניש את הפוגעים, שבמקרים רבים, מנהלים חיים מאושרים ותקינים בעוד קרבנותיהם שבגרו נותרו בלתי משוקמים לעד, איזה תשובות יכולה הפסיכיאטריה או הפסיכואנליזה לתת לנגועי קנאה אובססיבית, המרעילה את כל חייהם, כדי לנסות לרפאם. בשוליהם של דברים אלה, בולטת גם ההתנהלות הפגומה של המשטרה שמסיבות שונות אינה מנהלת את החקירה באופן תקין.

סוגיות אלה קשורות להולדתו של הרומן. בראיונות שהלן גרמיון נתנה למעריציה, היא מגלה טפח מסודות אחורי הקלעים ומספרת שבכוונתה היה לכתוב על נושא הקנאה ועל חוגי הפסיכואנליזה. היא קראה ספרים רבים בתחום. כאשר מצאה שבבואנוס איירס על כל חמישים תושבים יש פסיכואנליסט אחד, צץ בה הרעיון לספר. בחברה כזאת, שבה מספר הפסיכואנליסטים כה רב, צמח משטר דיכוי והשקט הנפשי של התושבים נגזל למשך שש שנים. הלן גרמיון הבינה שאין נוכחות הפסיכואנליזה בחברה מהווה ערבות לשווי משקל, ומכאן לכתיבת הרומן, שארכה שלוש שנים, הדרך הייתה קצרה.

הרומן עצמו, כאמור, לא שווה ברמתו, בעיני קוראים רבים וגם בעיניי. כל אחד מהקוראים שלא התלהבו ממנו עד הסוף מציין את נקודותיו החזקות ונקודותיו החלשות, המשתנות מקורא לקורא. בעיניי בולט ההבדל בין קטעים עוצמתיים ווירטואוזיים, המבליחים מדי פעם לבין חלקים חלשים, הכתובים ביד לא אמונה. בין הקטעים היותר החזקים נמנה, לדעתי, המונולוג של ליסנדרה על מותה ההדרגתי של האהבה וצמיחת תופת הקנאה, הכולאת את הסובל ממנה במעין בית סוהר וירטואלי. וכמו כן המונולוג של מיגואל, הפסנתרן שנכלא בחדרי העינויים של המשטר, שנכתב, לפי הערתה של הסופרת בסוף הספר, לפי עדותו האמיתית של

.Miguel Ángel Estrella

גם מבנה הרומן ופיתוח הדמויות לוקים בחסר. העלילה מונעת ללא הרף על ידי סברות רבות לרצח והתפתחויות מפתיעות המונחתות על הקורא אך היא עלולה לעייף דווקא משום סיבה זו. והגרוע מכול, לדעתי, הוא שסצנת הסיום תפורה לעלילה בחוט גס. דמותה של ליסנדרה אינה מפותחת דייה ובמקביל, הדמות שגרמה למותה צצה פתאום מן האופל, מי היא, מה זה ומה הוא קופץ. ברומן שתולים אמנם רמזים לסוף המפתיע אך הם מפוזרים, בודדים ועמומים, ולא ניתן להבחין בהם ולהבין אותם בשום פנים ואופן בקריאה ראשונה. רק בקריאה שנייה, אחרי שהקורא יודע כבר את הסוף, הוא מסוגל לאתר אותם ולעמוד על משמעותם (צריך היה לצרף לרומן את הוראת השימוש "נא לקרוא פעמיים, רצוי אפילו שלוש"). לכן אני מחזיקה בדעתי שסצנת הסיום, למרות שהיא טובה ומטלטלת בפני עצמה ואף חותכת בבשר החי, אינה מחוברת דייה לעלילה. מצד אחד, יש חזרות כבדות על פרטים מסוימים ומצד שני, יש הבלעה של פרטים אחרים, חשובים כדי ליצור כנראה אפקט הפתעה, מפתיע מדיי. 

טנגו, פיתויים, סקס, קנאה, בגידות, עקרות, חטיפת ילדים על ידי המשטר ומסירתם לאימוץ לבכיריו, סוד ילדות אפל, כל זה נמצא ברומן, המספק מתח והנאה ומעורר רגשות ומחשבות. הלן גרמיון שופעת רעיונות. שלל שיטות הסיפורת שבהן היא נוקטת, מונולוגים בתוך דיאלוגים, דיאלוגים בתוך מונולוגים, הקלטות דיאלוגים בין מטפל למטופלים, האמת המופיעה כדמות אלגורית כדי לפתוח פה, לשאת דברים ולספר את סוף הסיפור, מעורר התפעלות. גיוון טיפוגרפי מקורי הוא עוד אחד מסממניו של הרומן. אך אליה וקוץ בה. הכוריאוגרפיה רבת הפנים לא מושלמת ומתגלית בחלקה מאולצת ויומרנית. חולשות רבות מצויות, ביחוד בסגנון הנגוע בחלקו בבנליות, וולגריות וארכנות. משפטים ארוכים שבהם הושמטו במכוון סימני הפיסוק כדי ליצור רצף מחשבתי או, להיפך, משפטים קצרים וקטועים כדי להפיק רושם דרמטי, צורמים בסופו של דבר את האוזן במלאכותיותם, רבים ממשחקי המילים לא מוצלחים עד פשוט מפוקפקים (קראתי בשפת המקור, צרפתית), וכל הגורמים האלה יחד יוצרים סרבול וכבדות הפוגמים בוירטואוזיות ובמקוריות, וחבל.

Hélène Grémillon, La garçonnière, Flammarion, septembre 2013

ד"ר אורנה ליברמן היא חוקרת ספרות, מיתוסים ותנ"ך ובעלת הבלוג: לשון המקרא – אור חדש על שפה עתיקה.

ספרה "שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה", הוצאת סלע ספרים, זמין גם במהדורה אלקטרונית באתרים "מנדלי מוכר ספרים ברשת" ו-"עברית".