מס' צפיות - 679
דירוג ממוצע -
ויטגנשטיין על אסתטיקה
מאת: חגי הופר 18/04/15 (20:18)

אוניברסיטת תל-אביב

הפקולטה לאמנויות

החוג לקולנוע ולטלוויזיה

 

 

סוגיות נבחרות באסתטיקה ובפילוסופיה של האמנויות

שנה ב', קורס סמסטריאלי

המרצה: ד"ר מדלן שכטר

 

 

רפרט בנושא:

ויטגנשטיין על אסתטיקה

 

חגי הופר

שנה ב', לתואר שני

20.6.12

 

הגותו של ויטגנשטיין – מבוא

פיטר האקר, בספרו "ויטגנשטיין" (האקר 2001), מסכם את עיקרי הגותו של ויטנשטיין ולהלן אסתמך על ספרו זה כדי להציג את עיקרי שיטתו הכללית של הוגה זה.

 

ויטגנשיין ידוע בעיקר הודות לשני כתביו המרכזיים:

"טרקטטוס לוגי פילוסופי" – ספרו הראשון – עוסק בטבעו הכללי של הייצוג, גבולות המחשבה והשפה, ואופיים של ההכרח הלוגי ושל פסוקי הלוגיקה.

"חקירות פילוסופיות" – ספרו השני, שנכתב מאוחר יותר בחייו ופורסם לאחר מותו – הציג תפיסה מהפכנית של הפילוסופיה, גישה חדשה לגמרי לפילוסופיה של הלשון ופילוסופיה מקורית ביותר של הרוח.

לפי ויטגנשטיין, תפקידה של הפילוסופיה לפרק בעיות פילוסופיות או להיפטר מהן על-ידי הבהרה למה יש ולמה אין מובן, כפי שהוא כותב: "הפילוסופיה היא מאבק נגד כישופה של הבנתנו באמצעיה של השפה" (חקירות פילוסופיות, סעיף 104). הסוג היחיד של הסברים בפילוסופיה הוא הסברים באמצעות תיאור.

בפסיכולוגיה –

 

בניגוד לדקרט ולפילוסופים האמפיריציסטים, שראו את המנטלי כתחום פנימי של חויוה סובייקטיביות שהקשר שלהן להתנהגות הגופנית אינו הכרחי, ויטגנשטיין תפס את המנטלי כדבר שלפי מהותו מתגלה בצורות של התנהגות אנושית המבטאת את הפנימי (עמ' 13).

 

נקודה זו היא חשובה ביותר גם להגותו על האסתטיקה שאסקור מיד, שכן מכאן נלמד שהוא מתייחס בעיקר למחווה, כסימן לשוני.

עוד לפיו, הבעלות הפרטית על ההתנסות היא אשליה, אך גם הפרטיות האפיסטמית – ההנחה שגם הידיעה כאן היא פרטית – היא אשליה. כפי שהוא כותב: "אני יכול לדעת מה חושב מישהו אחר, לא מה אני חושב" (חקירות פילוסופיות, סעיף 222). הילד, למשל, לומד את פירוש המילה "כאב" על-ידי יחס סביבתו אליו בזמן שכואב לו (וראה: חקירות פילוסופיות, סעיף 244).

גם את הנקודה הזו נשוב ונראה מופיעה במה שאומר ויטגנשטיין על האסתטיקה, גם שם מופיעה דוגמת הילד הלמד.

 

 

 

ויטגנשטיין על אסתטיקה

הגותו של ויטגנשטיין על האסתטיקה מובאת בספר "פרקים באסתטיקה", אשר מהווה סיכומים של תלמידיו משיעוריו, שלעיתים הם אינם ברורים דיים ומשובשים תחבירית, מה שמוסיף על הקושי שבהבנת הדברים כשלעצמם. אני כאן אנסה לסכם קואורדינטות מרכזיות בספר, אך בוודאי שלא אוכל למצות את כולו.

 

בסעיף הראשון (א1, עמ' 13) אומר ויטגנשטיין:

 

הנושא (אסתטיקה) גדול מאד וככל הנראה לי, מובן לגמרי שלא-כהלכה. השימוש במילה כגון "יפה" נוטה להיות מובן שלא כהלכה אפילו עוד יותר מאשר רוב המילים האחרות, אם תביטו בצורתם הלשונית של פסוקים שבהם היא מופיעה.

 

אנו רואים, אם כן, שממש כמו בספרו הראשון "מאמר לוגי פילוסופי" גם כאן ויטגנשטיין מתכוון לעשות רביזיה בתחום שבו הוא מתעסק, וממש כמו שם הזווית שבה הוא מתכוון לבחון את הדברים הוא הבחינה הלשונית שלהם. תחום האסתטיקה נתפש קודם כל כדבר שיש לו נוכחות בשפה ואשר מקבל את המשמעות שלו מהשימושים השונים שהוא מקבל בשפה.

 

מיד בהמשך ויטגנשטיין פונה אל תחום מחקר שני שגם בו התעסק עוד קודם לכן בהגותו הכללית, הוא תחום הפסיכולוגיה, ובמיוחד – דוגמאות הילד והפרא. בסעיף 5 (עמ' 14) הוא מביא את דוגמת הילד. השאלה היא כיצד למדנו את המילה. בספריו הקודמים התייחס ויטגנשטיין לדוגמא זו והראה כי מקור המשמעות של המילים מתקבל ממקור חיצוני. כאן הוא ממשיך וטוען, כי מילים כגון "יפה" ו"נאה" לומד הילד כמילות קריאה. ואת המילה "טוב" מחיל הילד קודם כל על אוכל. דבר נוסף חשוב בהוראה הוא חוות והבעות פנים מוגזמות, כשהמילה משמשת תחליף להן. הכול בהתאם לנסיבות בו נאמרו המילים ול"משחק השפה" שלהן. כך גם בדוגמת הפרא, המובאת בסעיף 6 (עמ' 15): אם היינו באים לשבט זר, שאת שפתו לא היינו מבינים והיינו רוצים לדעת אילו מילים מתאימות ל"טוב", "נאה" ודומותיהן היינו מחפשים "חיוכים, מחוות, אוכל וצעצועים". אבל יש לסייג זאת, שכן אם היינו באים למאדים, שם התושבים היו בעלי מבנה שונה לגמרי, לא היינו יודעים מה לחפש. כלומר, אנו מפרשים את המחוות של השבט באנלוגיה לאלה שלנו.

 

בחלק ב' ויטגנשטיין מעלה טיעון נוסף – אנו יכולים להשתמש באותה המילה לתאר שני דברים שונים לגמרי. כך, למשל, בסעיף 4 (עמ' 29) הוא מדבר על המילה "עונג": אנו יכולים להשתמש בילה זו לתיאור מה שאנו חשים, כאשר אדם ברחוב מספר לנו שאיבד את חברו הטוב ביותר וקולו מבטא את הרגש הזה בעוצמה רבה. האופן שבו הוא מבטא את עצמו יכול להיחשב מענג. מצד שני, עונג מושג גם מאכילת גלידה. ההשוואה בין השתיים כמעט מעוררת תיעוב, אבל ניתן לקשר ביניהן על-ידי מקרי ביניים. "ישנו קשר כלשהו בין שני התענוגות הללו", אם כי, כמובן, ישנו גם הבדל, בעיקר בכך שבמקרה הראשון רגש העונג טפל למקרה המתואר.

הדבר מתקשר לתיאוריה של ויטגנשטיין אודות "הדמיון המשפחתי": יכולים להיות שני גורמים שכביכול אין קשר ישיר ביניהם, אך הם מקושרים זה לזה על-ידי גורם שלישי ורביעי וכן הלאה ומצטרפים בכך לאותה הקבוצה. הקשר המשולש חזק יותר מהרפיפות הנצפית בקשר הזוגי בלבד. (תיאוריה זו עזרה להוגים מאוחרים יותר להגדיר את המושג החמקמק של האמנות).

יחיאל קלר (קלר, חשיבה, עמ' 73) מראה כיצד התיאוריה סייעה למתן הסברים על החשיבה והוא גם נותן לה דוגמא:

 

הדמיון שקיים בין המשחקים דומה לדמיון שבין בני משפחה אחת: הבן דומה לאמו, והאם דומה לאחותה, אבל אין דמיון בין הבן והבין אחות האם, הדודה; ואף על פי כן אנו מוצאים משהו משותף בין הבן לדודתו, משום הדמיון של כל אחת מהם לאם.

 

בסעיף 10 (עמ' 32) ויטגנשטיין מוסיף נדבך נוסף וטוען, כי התגובה האסתטית היא בעיקרה תגובה של אי-שביעות-רצון, כלומר הגדרת על דרך השלילה:

 

אולי הדבר החשוב ביותר בקשר לאסתטיקה הוא מה שאפשר לקרוא לו תגובות אסתטיות, כלומר, אי-שביעות רצון, תיעוב, אי-נוחות... ביטוי אי-שביעות הרצון אומר: "להגביה את זה... נמוך מדי!... עשה לזה משהו".

 

אבל הרגשת אי שביעות הרצון אין משמעה שאתה יודע גם את הסיבה לכך, שזה דבר שונה לגמרי, אלא אתה פועל בדרך של השערה. כפי שאומר ויטגנשטיין בסעיף 18 (עמ' 33-34), למשל: "האמירה "אני יודע את הסיבה" מעלה על הדעת מקרה של סטאטיסטיקה או התחקות אחר מכניזם. אם אומר: "אני יודע את הסיבה", נראה הדבר כאילו ניתחתי את רגשותי... דבר שכמובן לא עשיתי".

 

בפרק ג', בסעיף 1 (עמ' 41) ויטנשטיין מראה שהחוויה האסתטית תלויה הרבה בשאלה – "מה זה מזכיר לי?", כלומר – ברשמים מן הזיכרון. גם הביטוי – "זה מצלצל נכון" כנראה מתייחס לאותו עניין. אנו משווים בין החוויה בזמן הווה לחוויה מן העבר ובכך מתקבלת משמעותה. ואולם, אין הפסיכולוגיה – או מדעי המוח, נוסיף – יכולה להסביר את שיפוטינו האסתטיים: "דומה שאין כל קשר בין מה שעושים פסיכולוגים לבין שיפוט כלשהו של יצירת אמנות" (סעיף 7, עמ' 42). שוב, קיים הבדל בין החוויה האסתטית ובין מכניזם. הדבר היחיד שאפשר לעשות הוא "סידור צורות מוסיקליות מסויימות, והשוואת האפקט שלהן עלינו (סעיף 9, עמ' 43).

 

בפרק ד' סעיף 2 (עמ' 57) אומר ויטגנשיין, שאנו יכולים רק לחלום על ניבוי התגובות של בני אדם ליצירות אמנות, למשל. אותו דבר אומר ויטגנשטיין בהמשך, בקטע שכותרתו: "מתוך הרצאה בסדרת הרצאות על תיאור" (עמ' 69): "אחת הנקודות המעניינות ביותר ששאלת אי היכולת לתאר קשורה בהן, היא זו: הרושם ששורה שירית מסויימת או תו מסויים במוסיקה משאירים עלינו אינו ניתן לתיאור". אמנם, לא בכל פעם שאנו שומעים קטע מוסיקלי או שורה של שירה אנו מגיבים כך, אך נראה שזה קורה ברוב הפעמים. ואולם, ויטגנשטיין אומר, שאפשר שביום מן הימים נמצא את המילים לתיאור החוויה האסתטית הזו.

 

 

ביבליוגרפיה

 

 

 

האקר, פיטר, ויטגנשטיין, מאנגלית: אורה גרינגרד, סדרת "הפילוסופים הגדולים", ‫ תל-אביב : ידיעות אחרונות, ספרי חמד, ספרי עליית הגג, 2001.

 

ויטגנשטיין, לודביג, חקירות פילוסופיות, תרגמה מגרמנית והקדימה מבוא עדנה אולמן-מרגלית, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים, תשנ"ה 1995.

 

---, מאמר לוגי-פילוסופי, תירגם לעברית: עדי צמח, [תל-אביב]:הקיבוץ המאוחד, תשנ"ה 1994.

 

---, פרקים באסתטיקה, עברית: דפנה לוי ועדי צמח, [תל-אביב]:הקיבוץ המאוחד, [?-198].

 

קלר, יחיאל, "יחידה 6 – חשיבה", בתוך: מבוא לפסיכולוגיה, יחידות 4-6, תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 1989. 

הכותב הוא סופר ומשורר

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה לא התקבלו תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
אין תגובות למאמר