אוניברסיטת תל-אביב

הפקולטה לאמנויות

החוג לקולנוע ולטלוויזיה

בין כאוס להרמוניה – מבט על דנטה, פטררקה ובני זמנם

שנה ב', קורס סמסטריאלי

המרצה: פרופ' דורית טנאי

רפרט בנושא:

הקומדיה האלוהית – קווים לדמותה

חגי הופר

שנה ב', לתואר שני

20.6.12

מבוא

"הקומדיה האלוהית" של דנטה אליגיירי, יצירה עתיקה מן המאה ה-14, היא אחת מאבני היסוד של תרבות המערב. בעבודה זו ברצוני לסקור כמה מאמרים המתייחסים ליצירה מונומנטלית זו באופנים שונים ובכך לקבל תמונה רב-זוויתית שלה.

אומברטו קוזמו מתאר, בשני פרקים מתוך ספרו, מאפיינים יסודיים של הקומדיה האלוהית, כפי שבאו לידי ביטוי במחקר הענף של היצירה.

אלפרד או'רט כותב על הקומדיה האלוהית מבחינה סגנונית ומאבחן את הצורה המוקפדת שלה.

ג'ון ג. דמרי מדבר על היצירה כאלגוריה ועל כך שהיא מחקה הן את דבר האל והן את העולם המציאותי.

אירמה ברנדייס משווה בין דנטה לכותבים אחרים שהושפע מהם ובעיקר בוחנת את היצירה כחוזרת על סיפור תשתית בתרבות.

סר סיריל הינשלווד כותב על דנטה כצייר יותר מאשר משורר. הוא משווה את יצירתו לזו של שייקספיר וכן לדבריו של לסינג על ההבדל בין משורר וצייר.

לבסוף, פטר ארמור כותב על הקומדיה כפרפורמנס. לדעתו היצירה נועדה בעיקר לשמיעה חיה ולא רק לקריאה.

הקומדיה האלוהית – קווים לדמותה

אומברטו קוזמו (Cosmo 1950) כותב ספר מבואי לדנטה ולקומדיה האלוהית (אליגיירי, דנטה, 2007). הוא כותב, כי יש שראו כמקור ליצירה את הקנזוני (canzone) – Donne ch'avete וכמו כן ניתן לראות השפעה מהיצירה Vita Nuova בפרק האחרון שלה. כנראה היצירה נכתבה בשנים 1307 או 1308, לאחר סיום הפרק הרביעי של ה – Convivio. לדעת המאחרים, היצירה נכתבה בתקופת מות הנרי השביעי. ולדעת המחבר האינפרנו והפורגטוריו לא הושלמו לפני 1313. בכל מקרה, השאלה עומדת לוויכוח. ודנטה, על כל פנים, כותב שמסעו היה בשנת 1300.

אין למצוא תקדים יצירתי דומה לקומדיה. עם זאת, נדטה שאב אלמנטים ליצירת הדרמה שלו ממקורות רבים – דתיים, היסטוריים, פילוסופיים, שיריים. הוא לקח מהתנ"ך, מוירגיליוס, ממשוררים לטיניים, מטקסטים של ימי הביניים. חייבים לקחת בחשבון גם את הסומה-תיאולוגיה של תומס מאקווינס ולשער שהייתה בספרייתו.

האלגוריה תופשת מקום חשוב בקומדיה, אך אין לומר שהיא מתמצתת את כל היצירה. ביותר היא מאפיינת את שני הקנטונים הראשונים ועוד כמה קנטונים מפוזרים. את האלגוריה יש לחפש בדברי המשורר ולא לחפש אחריה בכל מקום, הוא כותב.

כמו כן הקומדיה מעלה שיטה מוסרית, המגולמת בשלושת העולמות הנפרדים, אך אין להשוותה אחד-לאחד לתיאולוגיה הנוצרית, כזו של אקוינס.

בפרק נוסף (Cosmo 1950b) קוזמו ממשיך את ניתוחו. הוא כותב, כי מדע הוא אחד האלמנטים היסודיים של הפואמה הזו. הדוקטרינה לא הנחתה את דנטה בעבודתו.

כדי להבין את הקומדיה יש להכיר את ההיסטוריה של ימי הביניים, במיוחד את זו של המאה ה-13 ותחילת ה-14, בדיוק כשם שנחוץ להכיר את מדע הזמן.

דנטה משרטט פורטרט עצמי. היוצר של היצירה הוא גם הפרוטגוניסט שלה והדמות הדומיננטית ביותר בה. אך יש להבחין בין דנטה כפי שהוא מציג את עצמו לבין דנטה כפי שהוא היה באמת. הוא היה אידיאליסט במרכז המציאות, אך עיניו היו בשמים. הוא היה קתולי אורתודוכסי וקיבל השראה ממושגי הנכון והצודק והיה משוכנע שיש לו משימה גדולה למלא, בדומה לגדולי נביאי ישראל. חלומו היה להבין בחיי היומיום את האידיאל שהציג ביצירתו הגדולה. כלומר – היה לו קונפליקט בין העצמי האמיתי ובין העצמי האידיאלי.

יחד עם זאת דנטה יצר מגוון עצום של דמויות, השונות זו מזו. בכל אחת מהן, אפשר לטעון, היה משהו מדנטה עצמו.

כמו כן, הוא כותב, כי על הביקורת להתעסק גם בבעיות של פוליטיקה, היסטוריה, דת ופילוסופיה, כמו גם בתכונות היצירתיות של היצירה, המקצב והמוסיקה.

מבחינת השפה, אחרי De Vulgari Eloquentia (Dante 1996), דנטה משתמש הרבה בניב מקומי – דבר שדיבר עליו ביצירה הנזכרת – בעיקר טוסקני. הוא גם יצר מילים חדשות בעלות כוח אקספרסיבי רב. יותר מזה, כל דמות שונה על-ידי ייחוד דיבור:

Moreover, every character was differentiated by some peculiarity of speech. Thus Bonagiunta spoke the dialect of Lucca, Belacqua used Florentine expressions, Arnaud Provencal, Friar Gomita Sardinian, while even the devils were accorded a language all their own (p. 182).

כמו כן, תמיד המילים נכתבות בהתאם לסיטואציה.

מבחינת הטקסט, יש בעיות סביב השאלה מהי הגרסה הנכונה שלו, שכן יש כמה וריאנטים שלו.

אלפרד או'רט (Ewert 1965) כותב על הקומדיה האלוהית מבחינה סגנונית. הוא כותב, כי בקומדיה יש תכנון מוקפד. כך, למשל, רוב הקנטו הם בני 155 שורות, כשהארוכים ביותר מגיעים עד 157 ו-160 שורות והקצרים ביותר מגיעים עד 115 ו-124 שורות.

דבר שני הוא החריזה המוקפדת שלו. זו לראשונה מופיעה אצל המשורר הצרפתי Rutebeuf (1250-1285), שדנטה כנראה הכיר. עוד הוא כותב, כפי שאמרנו, שדנטה משתמש בדיאלקטים שונים ובמילים שאולות מיוונית, לטינית, עברית, כאשר לדעתו – בניגוד לדעת אחרים – מילים אלו היו שימושיות בקרב חלק מהחברה שבה הוא חי בזמנו, כלומר לפחות בקרב האליטה החברתית.

כמו כן, השורות כתובות עם 11 בהרות בכל אחת, כך שנוצר מקצב של קריאת שורה אחרי שורה ברציפות. וישנם ביצירה חוקים נוספים שנשמרים בקפדנות כזו או אחרת, כמו אי-הדגשת השורה החמישית ועוד.

ג'ון ג. דמרי (Demaray 1974) כותב, שדנטה עצמו אמר, שהוא רוצה שיראו את יצירתו, הקומדיה האלוהית, כחלק נוסף של התנ"ך. וכשאנו קוראים את התנ"ך אנו מאמינים שמה שכתוב בו קרה באמת – ולכן כך הוא היה רוצה שיתייחסו ליצירתו זו. ואמנם לתנ"ך יש גם קריאה נוצרית שנייה הנקראת פרה-פיגורציה, הרואה בכל אירוע תנ"כי מבשר של אירוע עתידי הקשור למשיח – ודבר זה מקביל לראייה של הקומדי כאלגוריה. אך כמובן, הקומדיה לא מפורטת עד כדי כך שניתן לראותה כריאליסטית. כמו כן, ביצירה ארוכה כמו הקומדיה עקיבות הצגת הפרטים היא יותר משאפשר לדרוש.

טענתו העיקרית של דמרי היא, שדנטה מחקה הן את ספר האל, התנ"ך (the word) והן את עולם האל, מציאות האל (the world):

Such an analysis will show, in addition, that Dante's account of the other world draws its literal truth, not from the independent wisdom of the author or from analogical similarities with the Bible and the world, but from its figural association with episodes signified in both the Books of God's Words and Works (p. 101).

במיוחד באות לידי ביטוי הסצנות של יציאת מצרים ושל הגאולה על-ידי הפדיון. דנטה עצמו מתייחס, בכתב אחר, לסצנות אלו. גם העלייה של משה על הר סיני וראיית האלוהים הובנה על-ידי מפרשים כאלגוריה למסע נפשי – וכמוהו נמצא בקומדיה.

אירמה ברנדייס (Brandeis 1960) כותבת, כי לקוראים של הקומדיה יש הרושם של קשר עם עולם משמעותי, עולם שהוא יצירת אל אציל. דנטה הגיע לזה רק אחרי מאבק מר בחייו. הרעיון של העולם כתיאופניה לא היה חדש בזמן של דנטה. יתכן שהוא הושפע  מיצירותיהם הפואטיות של ערבים סופים, וכן מאקוינס. אבל בקומדיה יש גישה חדשה בשירה – דאגה עמוקה לרעיונות המאוזנים בשווה על-ידי עניין בעולם האקטואלי ובביטויים הקונקרטיים של חיי האדם. כמו כן, הוא יוצר דימויים ולא רצף רעיונות.

הוא משתמש בדמויות אמיתיות, החל ממנו עצמו ומביאטריס ועובר דרך שורה ארוכה של דמויות. בניגוד לאלגוריה רגילה, הדמויות לא מצביעות על משמעות, אלא משתתפות בה.

כמו כן, היצירה משקפת תודעה, כך שניתן לומר שהעין אינה רק איבר אורגני, אלא כלי של המוח.

עם זאת, הסיפור הבסיסי – אדם שנכנס לארץ המתים, מתמודד עם כוחות חדשים וחוזר לספרה של חייו הרגילים, למות ולהיוולד מחדש – זהו סיפור ישן, החוזר באגדות ובריטואלים.

התיאוריה של יונג על ארכיטיפים יכולה להציע, שהיצירה נוגעת ב'לא מודע הקולקטיבי'.

סר סיריל הינשלווד (Hinshelwood 1965) כותב, כי דנטה מתאר דמויות כה צבעוניות ומוארות עד שאפשר לחשוב שראה תמונה שלהן קודם לכן, ובכל אופן בעקבות תיאורו אנו רואים תמונה שלמה מול עינינו. הוא נותן לכך כמה דוגמאות.

המתודה של דנטה, הוא מוסיף וכותב, שונה לגמרי מזו של שייקספיר, המתעקש לבלי סוף על תהליך אקטואלי של שינוי, המורגש אמוציונאלית. לדנטה יש דרך קרקטוריסטית גבוהה מאוד לתאר פעולות במונחים של סדרות של דימויים סטטיים ושל תיאור מצבי תודעה דרך מראה חיצוני. דנטה, בניגוד לשייקספיר, לא מתאר מה שאי-אפשר לצייר. שייקספיר אובססיבי בעיסוקו בחלוף הזמן, כשלעומתו מבחינת דנטה הזמן הוא פוזיציית השמש או של הגופים השמימיים בשמיים.

לסינג אמר, שבעיקרון שירה מתארת פעולות או סיקוונסים טמפורליים, בעוד הציור מציג קיום בו-זמני של אובייקטים. אבל דנטה באופן עקבי עושה ההפך ממה שלסינג מתאר כמאפיין את המשורר ועוקב אחר מה שמצופה מהצייר. אם הצייר מצייר רגעים סימבוליים הרי משמעות והמשורר מתאר אבולוציה, כפי שאמר לסינג - דנטה קרוב יותר לצייר.

ועוד, לסינג מתייחס בעיקר להומרוס, אך אין הדברים תקפים לגבי דנטה:

Lessing draws many of his examples from Homer. If Homer wishes to describe Jono's chariot, Lessing points out, he relate the act of its assembly: if he wishes to depict the apparel of a person he enacts the sequence of dressing. This may well be, but nothing like it applies to Dante. (p. 48).

יש אינספור דוגמאות בקומדיה של תיאור הפנימי באמצעות החיצוני כבציור. כמו כן, דנטה נותן רק את התיאור של עד ראייה. השורה הראשונה המפורסמת של הקומדיה עצמה היא ראייה תיאורית מלאת חיות.

לבסוף, פטר ארמור (Armour 2007) כותב על הקומדיה כפרפורמנס. הוא כותב, כי דנטה כתב בפירוש שיצירתו מיועדת גם לזמן מאוחר משלו. רוב הטקסטים ביצירה נאמרים על-ידי הדמויות בה. הקומדיה מכילה אינספור רפרנטים ליצירות של משוררים אחרים ועדיין היא פונה אל השומע יותר מאשר אל הקורא. זו יצירה של דיבור ושל טון ולא רק של שפה. אמנות ימי הביניים, יותר מזה, לא יצרה חיץ אבסולוטי בין שתי צורות אלה.

פואמה היא מוסיקלית בין אם מלווה אותה מוסיקה ובין אם לא. כך, דנטה מתייחס ל"שכל של מי ששומע" (par. Xvii, 126, 130, 133, 139). כמו כן, היצירה אינה כתובה בלטינית, שפה שהייתה ידועה רק לשכבה העליונה של האוכלוסייה, אלא בשפת העם.

כמו כן, יש להשוותו לטרובדורים. שירת שירים וציטוט פואמות, גם פואמות בנושאים רציניים, היא תופעה שפלשה לבידור בימי הביניים.

הקומדיה פנתה לאצילי העם, כמו גם לפשוטי העם, שיכלו להבינה.

הכותב מאמין, כי קרוב לודאי במהלך גלותו, כחבר ממומן בבית הלורד, דנטה התבקש לצטט את הקומדיה, קנטו בכל פעם, מהזיכרון, בהזדמנויות שונות.

הקומדיה מלאה ביטויים המשקפים את יכולת העברתה האורלית לקהל ומשמעותם עלולה לחמוק מהקורא ביצירה במקום לשמוע אותה. כזו היא, למשל, השורה הראשונה ביצירה, הפונה לקהל:

Nel mezzo del cammin di nostra vita

 ובתרגום:

Midway in the journey of our life

עובדה זו יכולה להסביר את הפופולריות העצומה של היצירה.

סיכום

לסיכום, סרקנו מספר מאמרים על יצירתו הגדולה של דנטה "הקומדיה האלוהית" וראינו כי ניתן להתבונן בה בדרכים שונות. יש את הצד התוכני המפואר ואת ההסתכלות על היצירה כאלגוריה, ויש את הצד הלשוני-פורמלי, המפואר לא פחות, ואת הבחינה של המורכבות העצומה שבה נכתבה יצירה זו. אפשר להסתכל על עיצוב הדמויות הססגוני ולדמותו לציור יותר מאשר לשירה וניתן להתייחס למוסיקליות ולשפה ולדרוש את אמירתה בקול של היצירה במקום קריאתה בשקט.

לבסוף, ברצוני להוסיף עוד נקודה אחת, נקודה למחשבה: אריך אוארבך, בספרו הקלאסי "מימזיס" (אוארבך, תשי"ח), לאחר שהוא מבחין תחילה בין ספרות הומרית לספרות תנ"כית, כותב על "הקומדיה האלוהית" של דנטה, כי היא מערבבת נמוך וגבוה. מעניין הדבר שדבר זה, לדברי החוקרים, הוא בדיוק מה שמאפיין את תקופתנו הפוסטמודרנית. האם יתכן קשר כלשהו בין שתי התקופות?

ביבליוגרפיה

אוארבך, אריך, מימזיס : התגלמות המציאות בספרות המערב, תרגם ברוך קרוא, הוסיף מבוא דב סדן, ירושלים : מוסד ביאליק, תשי"ח.

אליגיירי, דנטה, הקומדיה האלוהית, תרגום ומבואות: אריה סתיו, [תל-אביב]: הקיבוץ המאוחד, תשס"ח 2007 (3 ספרים).

Armour, Prter, The Comedy as a Text for Performance, in: Braida, Antonella, and Cale, Luisa (Ed.), Dante on View, Burlington: Ashgate, 2007, pp. 17-22.

Brandeis, Irma, Substance and Idea, in: The Ladder of vision – A Study of Dante Comedy, London: Chatto and Windus, 1960, pp. 15-21.

Cosmo, Umberto, The comedy I, in: A Handbook to Dante Studies, Oxford: Basil Blackwell, 1950, pp. 133-162.

Cosmo, Umberto, The comedy II, in: A Handbook to Dante Studies, Oxford: Basil Blackwell, 1950b, pp. 163-188.

Dante, De vulgari eloquentia, edited and translated by Steven Botterill, Cambridge : University Press, c1996.

Demaray, John G., Three Typological Modes of Dante's Commedia: Biblical Imitation, Internal Recurrence, and Worldly Imitation, in: The Invention of Dante's commedia, New Haven and London: Yale U. P., 1974, pp. 93-115.

Ewert, Alfred, Art and Artifice in the Divina Commedia, in: Centenary Essays on Dante, Oxford: Clarendon press, 1965, pp. 77-90.

Hinshelwood, Sir Cyril, Dante's Imagery, in: Centenary Essays on Dante, Oxford: Clarendon press, 1965, pp. 39-53.