מס' צפיות - 1010
דירוג ממוצע -
מענק לפרישה
מאת: מיכל 10/03/15 (19:21)

על ערש דווי השביעה ליאת את הוריה לאמץ את דקלה ולגדלה:

אחרי שהייתה שנתיים גרושה החליטה בלה לאמץ ילד ולהיות אם "חד-הורית", היא כבר השלימה עם העובדה שלא תינשא שנית ולא תלד ילד בדרך הרגילה, היא ידעה שבגלל עבודתה הקשה במחלקת השיקום עם נכים ופצועים לא יהיה לה נוח פיזית עם בטן הריונית והיא החלה לחפש עורך דין שיסדר לה אימוץ חוקי ומהיר.

מאחר ובישראל הנושא ארוך מסורבל ולעיתים ללא תוצאות ובטח לאישה לא נשואה (מוגדרת בבוטות כ"חצי משפחה"), עורך הדין חיפש לה בברזיל ומצא אישה שהייתה בשלהיי ההריון, שילם לה כסף והרבה, סידר לילדה שהייתה אמורה להיוולד דרכון ישראלי ובישר לשרה שבקרוב תצטרך לנסוע לברזיל להביא את התינוקת. וכך היה. 

למפרע הכינה שרה חדר לילדה עם כל מה שנדרש לתינוקת, חיפשה מטפלת לשעות שבהן עבדה וחיכתה בהתרגשות לתחושה החדשה שתהייה לה כשתתגורר איתה ילדה שתהייה רק שלה.

שרה נסעה כשהאישה כרעה ללדת, הביאה את התינוקת לישראל ואף נתנה לה שם ישראלי "אדווה".

חמש שנים מאושרות עברו על שרה ואדווה,לאיש מהצד יכול היה להיווצר הרושם כי הן אם ובת לכל דבר.

שרה חשה שהיא פורחת וששום דבר רע לא יכול לקרות עד לטלפון מרופא נשים אליו הלכה לביקורת רגילה "התוצאות לא  טובות

תגיעי אלי במהרה".

במשך שנה הכל התהפך וניחוח שהציף את הבית מאז שאדווה הגיעה, ריח של תינוק,תחושת עליצות ואושר נוסף ריח של תרופות וחולי.

שרה ידעה שמצבה מדרדר, היא ידעה שימיה ספורים והחליטה לעשות צוואה בעל-פה בנוכחות הוריה ועורך דינה.

"אבא ,אמא אני יודעת שאתם כבר בפנסיה ויודעת ומודעת לעובדה שאינכם צעירים אבל אין איש בעולם שאוהב את אדווה כמוני מלבדכם, אתם תקחו אותה ותשבעו לי עכשיו שזה מה שתעשו ותגדלו אותה כמו שאני הייתי עושה, יש את הבית שלי,יש את הפיצויים מהביטוח ובנושא הזה יהיה לכם שקט נפשי, רק תדאגו לאדווה ותנו לה את האהבה שנתתם לי".

לאחר תקופה קצרה שרה נפטרה, להורים שלה שבורי הלב לא היה הרבה זמן להתאבל או להשבר והם לקחו את אדווה לביתם.

גם ה הכינו חדר יפה, הביאו לה צעצועים ודברים מחדרה הישן והחלו לבנות חיים עם ילדה שעמדה להעלות לכיתה א'.

השנים הראשונות לא היו קלות, לסבתא וסבא היה קשה "להתחפש" להורים והם פינקו את הילדה כמו שסבתא וסבא עושים.

היו בעיות משמעת בבית הספר אבל אדווה לא נענשה בבית,תמיד סלחו ומחלו לה. כל היממה שלהם השתנתה והם הקדישו את הזמן לצרכיה של אדווה.

אדווה ילדה חייכנית והייתה מעורה היטב בחברה וגדלה כנסיכה לכל דבר.

כשאדווה השתחררה מהצבא חלתה הסבתא ואדווה לא משה ממיטתה בבית החולים, רחצה,האכילה ואף ישנה למרגלות המיטה כמו שומר נאמן.

הייתה ביניהן הרבה אהבה והבנה וכל אחת מהן עודדה את השניה ולא נשברו, הן היו חזקות ולא התנהגו כמו מי שעומד להיפרד, אדווה הודתה לסבתא על מה שנתנה במשך השנים והסבתא הלכה לעולמה.

וגם הפעם לא חל משבר רגשי בבית, אדווה עצרה את עצמה מלהישבר בגלל הסבא שנותר לבדו, איש מבוגר וחולה והגלגל הסתובב ואדווה דאגה ודואגת לכל מחסורו עד עצם היום הזה.

הכותבת היא רואה,לומדת ורצה לספר לחברה

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות לכתבה זו התקבלה תגובה אחת לקריאת כל התגובות ברצף
1.
דקלה=אדווה ל"ת
מיכל 11.03.15 (17:47)