מס' צפיות - 1210
דירוג ממוצע -
המיתולוגיה הכנענית וזיקת התנ"ך אליה
המיתולוגיה הכנענית, כמו מיתוסים ואגדות רבות בעולם, היא רחבה, מושרשת עמוק לתוך הקרקע שבה פותחה ונוצרה ובעלת מבנים ועלילות יפהפיות ומוסר שנובע מזהות האלהים, מזג האלהים והאינטרקציה בין האדם לאל.
מאת: בן-ראובן 04/08/14 (20:28)

סיפור הבריאה

לחוקרי כנען והתרבות הכנענית אין סיפור שנמצא בשלמות באחד מהאתרים הארכיאולוגיים – אך יש פיסות של סיפורים מאזורים שונים ברחבי כנען – מארץ ישראל, מפיניקיה (לבנון של היום) ומאוגרית (ראס א-שמרה, סוריה).

לפי הנרטיב המוביל במחקר הסיפור הוא כזה:
בראשית היו השמיים והארץ והם הבסיס לכל העולםהשמיים והארץ יצקו את נשמתו וגופו של אל (עדיין חסר התואר "עליון") ואת נשמתה וגופה של אלת (הידועה כאשרה).
אל ואשרה מרדו בהוריהם, השמיים והארץ, והכניעו אותם למרותם.
אל ואשרה יצרו יחדיו את הצמחייה, העצים, החיות, ההרים, הנחלים, הימים והאגמים.
אל ואשרה יצרו גם את האיש והאשה באותו הזמן מחימר ומבוץ.

אל ואלת ילדו את שאר האלים, עליהם אספר בהמשך.
האלים האחרים, בראשם בעל וענת, הפילו את שלטונם של אל (עכשיו, אל-עליון, אל הגדול ביותר) ושל אשרה ונטלו אדונות על הארץ.
אל ואשרה נשארו בדרגה גבוהה בעיני האלים האחרים ורבות, בשביל לבצע משהו, היה צריך את ברכתו של אל-עליון או של אשרה.
תיאוריה אחרת אומרת שאל ואשרה לא הופלו ולא נלקחה מהם השליטה, אלא הם החליטו לחלק את השלטון על העולם בין ילדיהם, בעוד שהם יפקחו על המצב מהר צפון – הוא הר החרמון.

יחס התנ"ך

הפסוק הראשון, הפותח את התנ"ך, הוא "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ". המשפט הראשון הזה, זה שמתחיל את נרטיב בריאת העולם, מטרתו לפוצץ את סיפור בריאת העולם הכנענית באמירה שמי שברא את השמיים והארץ הוא יהוה – שכן אין מעליו.

אנקדוטה מעניינת: מקור השם של העיר "אילת" נובע משמה השני של האלה אשרה, אלת. הבנאים הפיניקיים שנשלחו ע"י המלך חירם מצידון קראו למקום איך שהם רצו ולא איך שהשלטון הישראלי רצה (עציון גבר). השם שהפיניקים השתמשו בו, אלת, על שם אלתם הראשית – האלה אשר יצרה את הים והמים – נדבק ומשומש עד היום על ידינו.

האלים הכנענים

אל עליון

אל-עליון נלחם באריות על נדנה של סכין גבל אל-ערכ

אל-עליון נלחם באריות על נדנה של סכין גבל אל-ערכ

אל-עליון הוא אבי האלים ומכניע השמיים והארץ. הוא לרוב מתואר כאדם מבוגר היושב על כסא ולבוש בכותונת ארוכה.
שמותיו הנלווים הם גם "לטפן בעל הלב", לתאר את היותו רחום וטוב לב; "אבי אדם", אביה של האנושות; "אב שנים", אדון הזמן; "שור", סמל של כוח ופריון, בנוסף, האות הראשונה באלף-בית, א', נובעת מהמילה הפרוטו-כנענית "אלף" שמתורגם עכשיו ל"אלוף" ופירושה "שור"; וכד'.
מרכז הסגידה אליו בארץ ישראל היה בבית אל הנקראת על שמו.

בתנ"ך מתואר שמלך שלם, מלכיצדק, היה כהן לאל עליון. בנוסף, הרבה תיאורים של יהוה במקרא מקבילים לתיאורים של אל עליון – בספר מלכים א', בחזונו של יחזקאל מתואר יהוה כיושב על כיסא ו"כָל צְבָא הַשָּׁמַיִם עֹמֵד עָלָיו מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ" (מלכים א, כ"ב, י"ט) – זהו תיאור של מושבו של אל-עליון ולידו כל 72 בניו ובנותיו. בנוסף, תאוריו של אל-עליון נלקחים אל חיקו של יהוה, כמו בתהילים, ס"ח, ו' "אבִי יְתוֹמִים וְדַיַּן אַלְמָנוֹת", תואר ששומש לאל-עליון.

אשרה

צלמית אשרה שנמשה ליד חופי ארץ ישראל.

צלמית אשרה שנמשה ליד חופי ארץ ישראל.

אשרה היא אם האלים ואם האדם במיתולוגיה הכנענית. האלים נקראים "שבעים בני אשרה".
שמותיה הנוספים כוללים "רבת עתירת ים", לתאר את מלכותה על הגלים ופטרונותה על הרי החוף; "אלת"/"אילת", כבת זוגו של אל; "קונית האלים", "קנייה" פירושה "בריאה", לכן היא בוראת האלים.
אשרה הייתה אלת הבית של פיניקיה וכל החוף הפיניקי, וכך גם נסגדה בערי החוף של ארץ ישראל. הפיניקים לקחוה לקרתגו שם שינו את שמה ל"תנית" והפכוה לאשתו של בעל.
אך אשרה נסגדה גם בכל חלקי הארץ, שכן הייתה אלה שמכוונת לנשים.
סמלה היה העץ, ולרוב עץ חלול. צורת העץ, כך משערים מתבליטים, נראה כמו מנורת שבעת הקנים.

בתנ"ך מכירים לרוב את האיסור על סגידה לה ועל חובת כריתת עצי האשרה, "לֹא תִטַּע לְךָ אשֵׁרָה, כָּל עֵץ אֵצֶל מִזְבַּח יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ אשֶׁר תַּעשֶׂה לָּךְ" (דברים, ט"ז, כ"א).
בחפירות ארכיאולוגיות בכל רחבי ארץ ישראל נמצאו כתובות המתארות את "יהוה ואשרתו" (לרוב עם הטיה מקומית: "יהוה שומרון" – יהוה של העיר שומרון; "יהוה תימן" – תימן=דרום בעברית מקראית, יהוה של הדרום). כתובות אלה מעידות על החלפת אל-עליון ביהוה והפיכת אשרה לאשתו של יהוה.

בעל

"בעל עם ברק", מצבת גיר שנמצאה באוגרית. כיום נמצאת בלובר, פריז, צרפת.

"בעל עם ברק", מצבת גיר שנמצאה באוגרית. כיום נמצאת בלובר, פריז, צרפת.

בעל הוא אל החיים, הגשם, הברקים והרעמים והסערות. מכיוון שהייתה החברה הכנענית חקלאית ברובה, היה בעל לאל המרכזי והמוזכר ביותר בכתבים ובאומנות הכנענית.
כמעט לכל עיר ולכל אזור בעל היה מגנם של האנשים. על כן, צורפו לשמותיו "בעל כרמל", "בעל חצור", "בעל גד", "בעל גבל", "בעל פעור" וכ'ו.
הוא מתואר כגבר צעיר, מחזיק חזיז ברק ובעל קסדה עם קרניים.
בשמותיו נכללים גם "רוכב ערבות" (=הרוכב על העננים), "האדיר", "זבוּל" (="המפואר", "הנשיא"), "אדיר הגיבורים", "זבול בעל הארץ" ועוד.
שמו גם מופיע בהרבה שמות שנמצאו בחפירות ארכיאולוגיות, בכתובות ובתנ"ך – אישבעל, אתבעל, מריבעל, בעלידע, חניבעל, עזרובעל, זבולון (נובע מ"זבול"), איזבל (אשת אחאב, גם כן נובע מ"זבול") ועוד.
כנראה היה מרכז פולחני לבעל בשכם, שנודעה בתקופות קדם כ"זבול".

התנ"ך, ככלי תעמולתי נגד הפוליתאיזם, ניסה לפגוע בפולחן בעל בכמה רמות: ראשית, התנ"ך משנה את שמותיהם של האנשים בעלי השם "בעל" בשמם ל"בושת" – איש-בושת, לדוגמא. שנית, את השם "זבול" משמיתים משמה של אחת המלכות המוצלחות בממלכת ישראל, איזבל. במקום לקרוא את שמה אִיזַבֶל (Izavel), הניקוד נהיה אִיזֶבֶל (Izevel = על משקל "היא זבל"). שלישית, שימוש בתואריו של בעל על יהוה, כמו בתהילים, ס"ח, ה', לדוגמא: "שִׁירוּ לֵאלֹהִים זַמְּרוּ שְׁמוֹ סֹלּוּ לָרֹכֵב בָערָבוֹת". רביעית, שינו את המושג "בעל זבול" (="בעל המפואר"/"בעל הנשיא") ל"בעל זבוב" ("שליט הזבובים") – בהיותו של הזבוב חיה שמסתובבת בזבל, מורידים את בעל בדרגה ובכך לועגים לו. חמישית, לכל "האלילים" קרא המקרא "גילולים" ו"בעלים" ללשון הקטנה וזלזול.

ענת

צלמית האלה ענת מברונזה שנמצאה בסוריה.

ענת היא אלת המלחמה, הציד והיופי הכנענית. היא מוזכרת רבות בכל התרבויות הכנעניות ומרכזית במיתוסים הכוללים את בעל, מלחמה, ציד וכו'.
היא מתוארת רבות כנערה צעירה ובתולה לבושת בגדי מלחמה, סוג של "טום-בוי". היא מתוארת כאישה היפה ביותר בעולם ואין יופי שמשתווה אליה.
לוחמים כנענים רבים נקראו "בני ענת", ולוחם יחיד נקרא "שם-מסויים בן ענת".
שמותיה כוללים גם "יבמת לאומים" ("יולדת לאומים") ו"נעמת בין אחיות הבעל" ("הנעימה/היפה בין אחיותיו של בעל" – ציון יופיה העילאי).
מרכזי פולחנה בארץ ישראל היו בית ענת וענתות.

בתנ"ך ענת, כשלעצמה, לא מוזכרת כלל, למרות שהייתה מרכזית וחשובה בפנתיאון הכנעני. אך, אחד משופטי ישראל מתואר כ"בן ענת" – "שמגר בן-ענת". הסיבה לכך לא ידועה, אך יש כמה השערות: יכול להיות שהדמות מבוססת על שופט ישראלי שעבד את ענת והיה לוחם, או שהיה מבית ענת או ענתות המקראיות.
למרבה ההפתעה, בכתבים יהודיים אחרים, מחוץ לארץ ישראל, מוזכרת ענת כאלה. באי יב(Elephantine) שבמצרים, שבה הייתה קהילה יהודית מבוססת, נמצאו כתבים ובהם היה קיים דואליזם אלילי שמתאר אלה בשם יהוה-ענת. המשמעות לא ברורה, אך יכול להיות שענת נחשבה, ע"י היהודים ביב, לאשתו של יהוה.

עשתרת

צלמית עשתרת העשויה בהט. נמצא כיום בלובר.

צלמית עשתרת העשויה בהט. נמצאת כיום בלובר.

עשתרת (מבוטא Ashtoret) היא אלת השמיים, האמהוּת והפריון הכנענית. היא הייתה אשתו של בעל.
עשתרת הייתה אחראית על הצאן ופריונו. אחד מפולחניה היה בישול גדי בחלֵב אמו כהודיה על בריאות ופריון הצאן (שימו לב: לא בחָלָב, אלא בחלֵב. חֵלֶב היא מילה נרדפת למילה "שומן"). פולחן אחר שלה הוא פולחן האכלת יונים – יונים ייצגו את עשתרת על הארץ, כיאה לאלת השמיים.
שמה השני היה "מַלְכַּת הַשָּׁמַיִם".
מרכזה הפולחני בארץ ישראל היה מגידוֹ והיישוב המקראי "עשתרות" נקרא על שמה. היא הייתה אלת הבית של אשקלון במאה ה-1 לספירה.

מוֹת

מיכל בצורת ראש של חזיר מהמאה ה-14. כיום נמצא בלובר. החזיר סימל את האל מוֹת.

מיכל בצורת ראש של חזיר מהמאה ה-14 לפנה"ס. כיום נמצא בלובר. החזיר סימל את האל מוֹת.

מוֹת, כשמו, הוא האל המוות, השכול, העקרות והרעב. הוא אחיו של בעל ושליט עולם המתים הכנעני. עולם המתים הכנעני נקרא בשמות שונים. שמותיו הנפוצים היו שאול/המרי (אין תחיית המתים ואין גן-עדן, רק מקום אחד לכל נשמות המתים – בניגוד ליהדות), בית החופשית (השאול במיתולוגיה הכנענית נתפש כמו וולהאלה במיתולוגיה הנורדית – מקום של חירות וחופש בו המתים סועדים וחוגגים כל הנצח), קבר שמש (האלה שמש, היא השמש, כל יום הייתה יורדת לשאול וחוזרת לעולם בבוקר – יום ולילה).
שמותיו הנוספים של מוֹת היו "ידד/מידד" (נובע מהמילים "ידידות ואהבה/דוּדה", מלשון סגי נהור – שימוש במילה שהיא הופכית ממשמעותה. מנהג זה היה מבוצע לא רק בתנ"ך כשקיללו את יהוה אלא גם בשאר התרבויות הכנעניות), "מוֹת-ויגוֹן" (שמות כפולים היו נהוגים במיתולוגיה הכנענית: כשר-וחסיס, ניכל-אב, אל-עליון וכ'ו) ו"מלך בלהות".
למות היכולת לפעור את פיו לגודל עצום בכדי לבלוע כל דבר ולשלוח אותו אל השאול. הדוגמא המופרסמת ביותר היא שפעם בשנה בולע מות את בעל ושולחו לשאול (מסמל את סיום החורף וסוף הגשמים – ענת מחלצת את בעל כדי להחזיר את בעל לכסאו בעולם ובכך מתחיל הסתיו).
מות לא נסגד כאל טוב אלא כסמל הרוע והמוות. בגבל שבפיניקיה (כיום נמצאת בלבנון) היו נמנעים מאכילת חזיר, מכיוון שחזיר הוא טמא שכן הוא מסמל את מות. פעם בשנה, בחג האביב, היו מקריבים חזיר כסמל להתנגדותם למות וללקיחתו של מות את בעל לשאול – כך היו מציגים את מסירותם ונאמנותם לבעל (או, בעל גבל). מנהג זה היה כנראה גם נפוץ בכל רחבי כנען, יכול להיות שהיה הבסיס לאיסור אכילת החזיר ביהדות.

בתנ"ך מוזכר מות או מוזכרים תכונותיו בהקשר למוות ולשאול. יכול להיות שמות נשאר במיתולוגיה היהודית המאוחרת כמלאך המוות או כשד המבצע את עבודת יהוה. הוא מוזכר בספרים ירמיהו, ישעיהו ואיוב.

ים

לויתן, אחד מבניו ומשרתיו של ים.

לויתן, אחד מבניו ומשרתיו של ים.

ים הוא אל הים, המים והנחלים. הוא נחשב לאחד האלים האימתניים והחזקים ביותר. בכמה מהשירים הכנענים שנחשפו באוגרית נאמר שאפילו אל-עליון, אביו, מפחד ממנו ומעוזריו.
שמו השני הוא גם רהב.
ים, בכל שנה, נלחם נגד בעל על כס השלטון על העולם. ים מצליח בראשית אך לבסוף בעל מביס אותו בעזרת כושר-וחסיס וענת.
עוזריו/בניו של ים הם לויתן (לא היונק הענק בים אלא מפלצת דמוי-נחש עצומה), נחש עקלתון(כמתואר, נחש עצום בעל 7 ראשים) ותנין גדול. בתנ"ך מחוברים שלושת היצורים הללו ליצור אחד ששמו המרכזי הוא לויתן.

בספר ישעיהו נמצא התיאור היחיד של לויתן, העוזרים וים (=רהב) עצמו: "בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד יְהֹוָה בְּחַרְבּוֹ הַקָּשָׁה וְהַגְּדוֹלָה וְהַחזָקָה עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ וְעַל לִוְיָתָן נָחָשׁ עקַלָּתוֹן וְהָרַג אֶת-הַתַּנִּין אשֶׁר בַּיָּם" (ישעיהו, כ"ז, א'), "הלוֹא אַתְּ הִיא הַמַּחְצֶבֶת רַהַב מְחוֹלֶלֶת תַּנִּין" (ישעיהו, נ"א, ט'). בסיפור בריאת העולם בבראשית כתוב "וַיִבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים" (בראשית, ב', כ"א). פסוק זה הוא דה-מיתולוגיזציה: להראות שאין הוא כוחם של התנינים המיתולוגיים כה חזק מכיוון שיהוה יצר אותם ויש לו שליטה מוחלטת עליהם.

שמש

שָמָש האשורי, מקבילה של שמש הכנענית, יושב על כיסא. פרט ממצבת חוקי ח'מורבי. כיום בלובר.

שָמָש האשורי, מקבילה של שמש הכנענית, יושב על כיסא. פרט ממצבת חוקי ח'מורבי. כיום בלובר.

שָמָש (או, שפש – פ' ומ' מתחלפות) היא אלת השמש, האור ואם הסוסים. היא אחותו של האל ירח.
פולחנה קשור בתפילה לכיוון מזרח – היכן שזורחת השמש.
בחצי מהיום נמצאת שמש בבית החופשית (=השאול) וירח נמצא בעולם החי ובחצי השני הם מתחלפים במקומותיהם.
פולחנה גם כן היה קשור בצורה מסויימת לסוסים, אך לא ברור איך.
מרכז פולחנה בארץ ישראל היה בית שמש.

בתנ"ך מתואר פעולה שעשה יאשיהו בזמן הרפורמה האנטי-פוליתאיסטית שלו, שבה לקח את הסוסים שהוקדשו לשמש ממקדשה ושרף את "מרכבות השמש" (סוג של מרכבות ששומשו לפולחן האלה): "וַיַּשְׁבֵּת אֶת הַסּוּסִים אשֶׁר נָתְנוּ מַלְכֵי יְהוּדָה לַשֶּׁמֶשׁ… וְאֶת מַרְכְּבוֹת הַשֶּׁמֶשׁ שָׂרַף בָּאֵשׁ" (מלכים ב', כ"ג, י"א).

ירח

הירח

הירח

יֶרַח הוא אל הירח, אל הקציר (כי מראהו ברוב החודש הוא כחרמש או מגל) ואל הטל. אשתו היא האלה ניכל (או – ניכל-אֶב) ואחותו היא האלה שמש.
מקבילו האכדי היה סין, שמשמו נובע שמו של חצי האי סיני.
ירח מתואר כמצביא ונשיא צבא השמיים והכוכבים כפקודיו. הוא שומר הלילה.
פולחנו של ירח בארץ ישראל התמקד בעמק הירדן – מקום מצויין לחקלאות מטעים. ישנם שני יישובים מרכזיים שבהם סגדו לירח – יריחו ובית ירח.

בתנ"ך, בספר בראשית, מתוארת דה-מיתולוגיזציה של ירח ושל שמש, אחותו. בראשית, פרק א', פסוק ט"ז: "וַיַּעַשֹ אֱלֹהִים אֶת-שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים אֶת-הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיוֹם וְאֶת-הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה…" – יהוה יוצר/עושה את השמש והירח ובכך שולל מהם את כל כוחם.

ניכָל

השיר ה-6 בהמנונים החוריים שנמצאו באוגרית. ההמנון הוא שיר פולחן לניכל.

השיר ה-6 בהמנונים החוריים שנמצאו באוגרית. ההמנון הוא שיר פולחן לניכל.

ניכל (או ניכל-אֶב) היא אלת המטעים ונאות המדבר. היא אשתו של ירח, המצויין למעלה.
בגילוי העיר אוגרית, בסוריה, נמצאו גם לוחות ועליהם שירים בשפה החוּרית. לוחות אלה נקראו "ההמנונים החוריים". השיר ה-6 מתוך קובץ השירים שנמצא הוא העתיק ביותר ונחשב לשיר בעל המנגינה העתיק ביותר בעולם – המנגינה (הכתובה בתווים בבליים) והשיר מתוארכים לסביבות 1400 לפנה"ס. אותו שיר מס' 6 מוקדש לניכל ומהווה סוג של שיר פולחני אליה.
האל ירח אחראי על הטל. הטל, בתורו, מפריח את המטעים ועוזר להם לגדול. תגובה זו נתפשה ע"י הכנענים כאקט של הפרייה בין הטל למטעים – ובכך בין ירח לניכל.
בנוסף, כל ראש-חודש היתה נחגגת חתונתם של ניכל ושל ירח, כאשר ירח חזר מנדודיו (מעגליות החודש) חזרה אל אהובתו, ניכל. בכל ראש החודש הזה דוקלם שיר נישואי ירח וניכל.

כושרות

7 סנוניות - הסנוניות מסמלות את הכושרות.

7 סנוניות – הסנוניות מסמלות את הכושרות.

הכּוֹשָׁרוֹת הן אלות הפריון הכנעניות. הן האלות היחידות המופיעות כקבוצה ולא כיחיד.
הם מתוארות בכתבי אוגרית גם בשם "הסנוניות בנות הלל".
הכושרות מופיעות בסיפורים כנעניים רבים, ביניהם באגדת אקהת, שבה שופט הצדק דנאל, כאשר אשתו, דנתי, נכנסת להיריון, מכניס את הכושרות לביתו, שוחט פר לכבודן, משקן ומאכילן במשך 6 ימים וביום השביעי מחזירן לביתן.
עוד אגדה היא בחיי ירח וניכל. הכושרות מבשרות לניכל ולירח על הולדת בנם.
הכושרות תמיד באות בקבוצה של 7, וכך גם הסנוניות המסמלות אותן.
הביטוי הסנונית הראשונה המשומשת בשפה העברית העכשווית נובעת מסיפורי הכושרות.

בתנ"ך מופיעה המילה "כושרות" כמילה יחידאית. מילה זו מופיעה בתהילים, ס"ח, ז': "אֱלֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה מוֹצִיא אסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת אַךְ סוֹרְרִים שָׁכְנוּ צְחִיחָה".

כושר וחסיס

ארמון המלך באוגרית

ארמון המלך באוגרית

כושר וחסיס הוא אל החֹכמה, הבנייה (אדריכלות) והאומנות. אבי הבנאים, האמנים והמשכילים.
באגדות הכנעניות מסופר עליו כאל טוב שתמיד עוזר לאחיו, בעל. הוא מתואר כאמן יוצא דופן ובעל יכולות ליצור נשקים בעלי כוחות כישוף ובעל יכולת ליצור ארמונות מרהיבים.
פירוש שמו הוא "מיומן וחכם" (כושר = כושר, מיומנות).
בכתבים האוגריתים מזכירים שמות אחרים שיש לו: "חכם חְרֶשים" ו"הִין".

רשף

צלמית עופרת של רשף, נמצא כיום במוזיאון בית מרים

צלמית עופרת של רשף, נמצא כיום במוזיאון בית מרים

רֶשֶׁףְ (במצרים נקרא רשפּ) היה אל האש והדבר. במיתולוגיה המצרית, אשתו היא האלה המצרית קטש, אך לא במיתולוגיה המצרית עסקינן.
מהכתבים האוגריתיים אנו למדים שרשף נקרא גם "רשף בעל החץ", שכן מסופר עליו שהיה יוצר ויורה חצים שהיכן שפגעו יצרו מגפת דבר קשה.
רבות הוקבל רשף לאל היווני אפולו ואף על חורבות אחד ממרכזיו הפולחניים בארץ ישראל, ארשוף, יושבים שרידיה של העיר היוונית אפולוניה.
לרשף היו כמה מוקדי פולחן בארץ ישראל – רשפים (ליד בית-שאן), ארשוף (גן-לאומי אפולוניה) ורשפונה (שעל חורבותיה יושב המושב רשפון).

בתנ"ך מוזכר רשף בקרבה לדבר "לְפָנָיו יֵלֶךְ דָּבֶר וְיֵצֵא רֶשֶׁף לְרַגְלָיו" (חבקוק, ג', ה'). בנוסף, בתהילים כשליח של יהוה, ובכך גם הקטנה של כוחו: "וַיַּסְגֵּר לַבָּרָד [לדבר] בְּעִירָם וּמִקְנֵיהֶם לָרְשָׁפִים" (תהילים, ע"ח, מ"ח).

שלם

העיר שייסד שלם. כולנו מכירים את העיר הזאת.

העיר שייסד שלם – כולנו מכירים את העיר הזאת

שלם הוא אל השקיעה והאל הלאומי של היבוסים הקדומים. ע"פ המיתולוגיה הכנענית, הוא אחיו של שחר, אל הזריחה, והם בניו של אל-עליון ואם בת-אדם. הוא ואחיו נקראים "האלים הנעימים והיפים".
בכתובי אוגרית מתוארת לידתם של שלם ושחר בשיר האלים הנעימים והיפים.
על-פי המסורת הכנענית, שלם בעצמו הקים עיר לעמו, העם היבוסי-כנעני (שמאוחר יותר הפך לחלק אינטגרלי בעם העברי). שמות העיר היו "שלם", "יבוס" וירו-שלם ("העיר שייסד שלם"). שתי המילים אוחדו לאחת: ירושלם. העיר ירושלים, בירתו של העם העברי, היא העיר שייסד האל שלם. בירתנו נושאת את שמו של אל כנעני.
יכול להיות ששמו של המלך שלֹמֹה נובע משמו של האל שלם.

בתנ"ך לא מוזכר שלם ישירות, אלא יש קשר בשמות המקומות והאנשים שנתקלים בהם והם קשורים לשלם. לדוגמא: "וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן" (בראשית, י"ד, י"ח).

שחר

דמותו של לוציפר - נובע מתרגום שגוי של שמו של שחר

דמותו של לוציפר – נובע מתרגום שגוי של שמו של שחר

שחר הוא אל הזריחה (שחר) הכנעני. אחיו התאום הוא שלם, אל השקיעה.
סיפור היוולדו לאל עליון ואם בת-תמותה מגולל בשיר האלים הנעימים והיפים. "האלים הנעימים והיפים" הוא תואר לשחר ושלם.

בספר ישעיהו מצויין הפסוק הבא: "אֵיךְ נָפַלְתָּ מִשָּׁמַיִם הֵילֵל בֶּן שָׁחַר נִגְדַּעְתָּ לָאָרֶץ חוֹלֵשׁ עַל גּוֹיִם" (ישעיהו, י"ד, י"ב). השם "הלל בן שחר" הוא מעין לגלוג על מלך בבל, נבוכדנצר, שחשב שהוא בנו של האל שחר.
תרגום הוולגאטה הנוצרי תרגם את הלל בן שחר ל-Lucifer, הלוא הוא השטן. התיאולוגיה והדמונולוגיה הנוצרית לא אהבה מטאפורות ולקחה את התנ"ך פשוטו כמשמעו – לכן, התיאולוגיה הנוצרית מתייחסת לפסוק הזה (ולפסוקים אחריו) כסיפור נפילתו של השטן מגן-עדן והוא חולש על השדים והרעים באדם שנשלחים לגיהנום.

גד

ענק הגזים "צדק" - מזוהה לרוב עם האל גד

ענק הגזים "צדק" – מזוהה לרוב עם האל גד

גד הוא אל המזל. הוא מוזכר בכתבים בכל חלקי ארץ כנען וכך גם בחלקים ממוסופטמיה ומחצי-האי ערב.
גד נחשב בעולם העתיק לאבי המהמרים ומשחקי המזל.
בארץ ישראל היו כמה ישובים שנקראו על שמו של גד: בעל-גד (למרגלות החרמון), מגדל-גד(במדבר יהודה), גדי וגדיאל (שני ישובים בגליל העליון).

בתנ"ך מוזכר גד כמה פעמים. בספר ישעיהו מתואר שבגלות בבל המשיכו לסגוד לגד על פני יהוה "וְאַתֶּם … הַעֹרְכִים לַגַּד שֻׁלְחָן וְהַמְמַלְאִים לַמְנִי מִמְסָךְ" (ישעיהו, ס"ה, י"א).
שמו של שבט גד, לפי הסיפור התנ"כי, נובע מכך שלאה רצתה שבנה יהיה בר מזל. מבחינה היסטורית, יכול להיות ששבט גד פשוט היה שבט של סוגדים לאל גד כאל מרכזי.

דגון

שחזור ציור קיר של דגון - נובע מחוסר הבנה בפירוש שמו של דגון: השם נובע מ"דגן", לא מ"דג"

שחזור ציור קיר של דגון – נובע מחוסר הבנה בפירוש שמו של דגון: השם נובע מ"דגן", לא מ"דג"

דָּגוֹן היה אל התבואה, הדגן והחקלאות. בירה נוצרת מדגן (חיטה).
אחד המקדשים הגדולים שהתגלו לכבוד דגון היה באוגרית, ודגון היה האל השלישי בחשיבותו בעיר-המדינה (כאשר הראשון הוא אל עליון ואחריו בעל).
דגון נסגד בכל הלבנט וגם במסופוטמיה. כתובות עם שמו נמצאו במארי שעל הפרת, בארכיון אבלה, על ארון קבורתו של מלך צידון, אשמונעזר, כשמתואר ש"דור ויפו, ארצות דגון, אשר בשפלת השרון".
דגון היה האל המרכזי של הפלשתים שכנראה אימצוהו לאחר פלישתם לכנען.
מלכים שוּמריים, אכדים ואשורים נשאו את שמו: אידין-דגֹן ואישמה-דגן (מלכים שוּמרים באיסין), אישמא-דגן הראשון ואישמא-דגן השני (מלכי אשור) ועוד.
היו כמה מקדשים לדגון בארץ ישראל, רובם במישור החוף הישראלי (פלשת) בערים כמו עזהבית דגון (כיום, בית דגן), אשדוד ואשקלון. ישנם עדויות גם למקדש לדגון בבית שאן.

בתנ"ך, דגון מוזכר בעיקר בזמן שביית ארון הברית ע"י הפלשתים ועל הצבתו במקדש דגון באשדוד "וַיִּקְחוּ פְלִשְׁתִּים אֶת-ארוֹן הָאֱלֹהִים, וַיָּבִאוּ אֹתוֹ בֵּית דָּגוֹן; וַיַּצִּיגוּ אֹתוֹ, אֵצֶל דָּגוֹן … עַל-כֵּן לֹא-יִדְרְכוּ כֹהנֵי דָגוֹן וְכָל-הַבָּאִים בֵּית-דָּגוֹן, עַל-מִפְתַּן דָּגוֹן–בְּאַשְׁדּוֹד…" (שמואל א', ה', ב' ו-ה').

כּמוש

סרקופג מואבי. כיום נמצא במוזיאון הארכיאולוגי של רבת עמון.

סרקופג מואבי. כיום נמצא במוזיאון הארכיאולוגי של רבת עמון.

כְּמוֹשׁ הוא האל המרכזי והלאומי של המואבים. הוא כנראה התחיל כאל מלחמה ועלה למרכזיות המואבים הכנענים (השורש כנ"ש השמי פירושו "הכניע" וכד'). יכול להיות ששמו נבע מצירוף המילים כמו-אש – פולחן כּמוש היה להקטיר קטורת ולמסור לו קורבנות אדם בתקופות משבר.
המואבים לעתים קראו לאלוהם עשתרת-כמוש – יכול להיות שראו בעשתרת (המצויינת למעלה) אשתו של כמוש.
בדומה לשמות תיאופורים עבריים (דניאל, אישבעל, יהונתן וכ'ו) גם לכמוש היו: כְּמוֹשְׁנָדָבכְּמוֹשְׁמֶלֶךְ (אבי המלך מישע), כְּמוֹשְׁעַםכְּמוֹשְׁאֵלכְּמוֹשְׁדִבַּר וכ'ו.

התנ"ך נוהג לא לקרוא לאלים אחרים בשמותיהם אלה להשתמש בשמות מזלזלים, כמו שראינו למעלה אצל בעל (שהוחלף בבושת או בזֶבֶל): "שִׁקֻּץ מוֹאָב" (מלכים א', י"א, ז').

קוֹס

הרי אדום מן הערבה

הרי אדום מן הערבה

קוֹס היה האל הלאומי של האֶדוֹמים. הוא היה "אל ההר" (כנראה הר שעיר, הר מרכזי וקדוש לאדומים).
מקור שמו לא ברור ואף יכול להיות שמקורו לא-כנעני, כנראה מצרי.
ישנם שמות תיאופוריים רבים על שם קוֹס מאדום: קוֹסְמַלָך (שם של מלך אדומי מהמאה ה-8 לפנה"ס), קוֹסְגַבָר (שמו של מלך אדומי מהמאה ה-7 לפנה"ס), שוּבְנַקוֹס (שוב נא, קוס), קוֹסְבָּנָה (על משקל בניהו), פַּגֶעקוֹס (על משקל פגעיאל), קוֹסְנָדָב (על משקל יהונדב),קוֹסְעָנֵלִ (קוס, ענֵה לי – דומה לענניה) ועוד.

מולך

חריטה על עץ המתארת קורבן למולך.

חריטה על עץ המתארת קורבן למולך

מֹלֶךְ היה האל הלאומי של העמונים, אך, כנראה פולחנו התפרש על כל חלקי כנען ואף כנראה הגיע עד לקרתגו, בצפון אפריקה.
שמו של המולך נובע מהשורש השמי-כנעני מ.ל.כ. – אותו שורש שמהם יוצאים המילים מלךמלכּהמלכּוּתממלכה וכ'ו.
רבות מתואר הפולחן למולך כהקרבת קורבנות וכנראה היה מצב כזה, מכיוון שיש לנו הוכחות ארכיאולוגיות להקרבת בני אדם, בעיקר ילדים, למולך או לאלוהות כזו או אחרת – בתופת בקרתגו נמצאו כדים מלאים בעצמות של ילדים – ילדים שכנראה הוקרבו לאלה תנית.
אך, זה מאוד יכול להיות אפשרי שהיה גם פולחן אש אחר שקשור למולך – פולחן של העברה באש. הילדים היו מועברים מעל או ליד מדורות כאקט סמלי לאדיקות האמונה במולך.

מנהג ה"העברה באש" וה"הבערה באש" מוזכר רבות בתנ"ך כדבר שאין לעשותו וצריך לבטלו כמנהג דתי (ע"פ התפישה היהודית, קורבנות אדם הם חטא). סוף סוף מצאנו משהו שאני מסכים איתו עם התנ"ך.


לסיכום, זו הייתה סקירה קצרה ורדודה של האלוהות הכנענית והמיתולוגיה שלה.

ברשומות בעתיד נצלול עמוק יותר אל תוך האגדות הכנעניות, ספציפית לתוך האגדות שנמצאו בעיר אוגרית.

המאמר המקורי, נכתב על ידי בבלוג "הגיגי הכנעני המודרני": http://ivribeivrit.wordpress.com/2014/06/15/%D7%94%D7%9E%D7%99%D7%AA%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%92%D7%99%D7%94-%D7%94%D7%9B%D7%A0%D7%A2%D7%A0%D7%99%D7%AA-%D7%95%D7%96%D7%99%D7%A7%D7%AA-%D7%94%D7%AA%D7%A0%D7%9A-%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%94-3/

הכותב הוא עברי.

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה לא התקבלו תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
אין תגובות למאמר