מס' צפיות - 504
דירוג ממוצע -
פרופ' גדעון ארן: מיכאל פייגה ומחלוקת יש"ע
מאת: גדעון ארן 22/05/14 (19:13)

מחלוקת יש"ע זה כאן או שם אינה רק משל על תחרות בין התנועות, אלא גם תמצית שסע עמוק שמזה שלושה עשורים מטיל צל כבד על חיי החברה הישראלית, ואפשר שיקבע את גורלה וגורל האזור כולו. יש"ע זה כאן או שם, זוהי בקליפת אגוז הסוגייה שמעסיקה את מיכאל פייגה בספרו "שתי מפות לגדה", שיצא לאור השנה בהוצאת מגנס, סדרת אשכולות. הספר בוחן את הדרכים בהן נקטו שתי התנועות בנסיונן לשכנע את עצמן ואת הציבור והממשל בצידקת עמדתן.

פייגה הוא סוציולוג-אנתרופולוג, מרצה באוניברסיטת הנגב וחוקר במרכז למורשת בן-גוריון בשדה בוקר. הספר הוא פיתוח של עבודת דוקטורט עליה שקד כתלמיד מחקר באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא מבוסס על עבודת שדה שכללה שעות תצפית רבות וראיונות עומק.

על רקע האנרגיות הנפיצות בהן טעון הנושא, בולטות מתינותו, שפיותו והגינותו של המחבר. למען גילוי נאות הוא חושף בפנינו את העדפותיו האזרחיות, וכך יכול הקורא 'לתקן' הטיות אפשריות. לטוב או לרע, כתיבתנו מבוקרת מאד. מבחנו אינו קל. הוא חייב לגלות משנה זהירות אפילו ביחס לשפה בה הוא משתמש. באיזו שפה יבחר פייגה המודע כל כך לעצמו: שטחים? יש"ע? והרי זה לב הויכוח עצמו. למרות שהוא מעורב בעליל הוא דבק בזהותו כמדען חברה. יש בספר שילוב מוצלח בין תאוריה – אופנתית, יש לומר – לבין תצפיות גדושות ודקדקניות הרגישות לסיטואציה האנושית.

"שתי שתי מפות לגדה" - צומת המפגש בין פוליטיקה ותרבות

הספר רהוט וקולח, והוא עתיר בפרטים הנותנים לנו תחושת טעם וצבע, וגם מייצרים אמינות. אבחנותיו הדקות של פייגה רוויות בהומור עדין אך נטולות התנשאות וקנטרנות. הספר שופע תובנות 'קטנות' בעודו מגרה למחשבה על כמה שאלות 'גדולות'. אין בספר הרבה הפתעות לישראלי המצוי בסביבתו החברתית והמדינית, ובכל-זאת הוא מושך וחשוב. פייגה לא מתגרה בנחקרים ולא מרגיז את הקוראים. בין אם אנו נמנים עם אוהדי ג.א או ש.ע, בספר הטוב הזה מוליכנו פייגה בדרכי נועם בין תצפיות וטענות ראויות ומעוררות אודות עצמנו.

נושא הספר ניצב בצומת המפגיש פוליטיקה ותרבות: שימוש בתרבות להשגת הגמוניה פוליטית, ושימוש בפוליטיקה להשגת הגמוניה תרבותית. אפשר לקרוא את הספר בשתי רמות. האחת, דיון השוואתי בג.א וש.ע. לצורך זה פונה פייגה להמשגה ומודלים מתחום הסוציולוגיה של 'תנועות חברתיות'. ההשוואה בין שתי התנועות ממש מתבקשת, בגלל חשיבותן המרכזית ובגלל מה שעל פניו נראה כסימטריה ההפוכה שביניהן. מדהים לחשוב שרק עתה, במלאות כרבע מאה להולדת התנועות, ליריבותן ולתפקיד המפתח שהן ממלאות בקביעת סדר היום הלאומי שלנו, אנו זוכים למחקר המשווה הזה.

ברמת הדיון האחרת, מעט יותר יומרנית ומתוחכמת, יש שני צירים תיאורטיים: חקר הזיכרון הקולקטיבי, היחס לזמן והתודעה ההסטורית, וחקר עיצובו של המרחב הגיאוגרפי, תוכנו החברתי והשלכותיו. פייגה מתמקד בזיקה שבין שני האחרונים: השימוש בזיכרון לצורך עיצוב המרחב.

הכותב הוא גדעון ארן הוא פרופ' לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים. חוקר ומרצה בנושאי דת, וקיצוניות ובקשר שבין השתיים, בישראל, ביהדות העבר וההווה, ובהקשרים השוואתיים. פרטי קשר: דוא"ל: gid

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה לא התקבלו תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
אין תגובות למאמר