יום העצמאות המַּחְתָּרְתִּי שלי - עזרא מורד

זוכר אני את יום העצמאות הראשון של מדינת ישראל בגוֹלַה, בעיראק. זה היה חג יחיד ומיוחד ראשון שלְּעולם לא אשכח!  

אז הייתי נער בן 16 שֶּׁשְּׁמוֹ הַמַּחְתרְתִּי היה דן, צעיר מָלא גּאווה יהודית ואומץ לֵב, חבר תנועת הֶחָלוץ הציוֹנית המּחְתַרתית בעיר עמארה שבדרום עיראק.

יום זה נחוג בעיראק על ידי היהודים בַּמּחתֶרֶת, בְּצִנְעָה ולא בפַרְהסיָה, לא בזיקוקי דינור ולא בְּעצָרוֹת המוֹנִיות. זה היה חג עצמאות ראשון של המדינה במלאת לה שנה, בשנת תש"ט 1949. צעירים יהודים חברי תנועת הַ " שּׁוּרָה " המחתרתית, היו בְהִכּוֹן מוּכנים לְהַגֵּן על היהודים ואפילו בְּנשק, על כל תרחיש העלוּל לסכֵּן חייהם.

האווירה בעיראק אז, הייתה של משְׁטר צבאי ששִׁידֵּר עוינוּת ושִׂנְאָה ליהודים. הצבא העיראקי שׁשּׁב מוכּה וְחבוּל ממלחמת העצמאות שלנו, חיפֵּש נקמה ביהודים.  השלטונות הִרְבּו במאסרים, הוצאות להורג ודיכּוי, הפחד והאימה שלטו בבתי היהודים.

בערב החג ועל פי מצוות מדריכי התנועה המחתרתית, היהודים הִזדַרזוּ לִסגור את עִסְקיהם, בתי הקפה היו ריקים מיהודים שרובם מהרוּ אל בתיהם להדליק נרות לכבוד החג וברכו " שֶׁהחיינו ".

אנחנו בביתנו, היינו לבושים בגדי חג כיתר הצעירים בתנועת החלוץ, נהנינו מארוחה חגיגית ביתית בה הֵשַׁקנוּ כוּסוֹת יין בברכה: " לשנה הבאה בירושלים הבנויה! "

אישית, חשתי התרוממות רוח מיוחדת, כי ראיתי בחגהּ הראשון של ישראל כְּחַגִּי הלאומי,  כי שׂמחתי שֶׁעַמּנוּ חידֵּשׁ את הקוממיות שלו, אף על פי שהייתי צעיר שחי בין המון מוסלמים והייתי נּאֱלץ יום יום לְהירָאוֹת כְּפַטְרִיוֹט עיראקי, המתאַמֵּץ  לִשְׂרוד, ומְצַפּה בְכילְיוֹן עיניים כְּיתר יהודי עיראק להיגָאֵל ולעלוֹת ארצה.

 באותו הערב, כיתר חברי היהודים, רציתי לרקוד ולשיר, אך התנָאים לא אפשרו לנו שמחה גלויה. בערב החג דקלמנו קִטְעי קריאה  מן התנ"ך, ופרק מתהלים קכ"ו " בְשׁוּב השם את שיבת ציון היינו כחולמים ..." וכמובן לא שָׁכַחְנו לשְׂרוף את דַּפי קִטְעי- הקריאה בעברית. לְמחרת היום הקדמנו לבתי הכְּנסת וקראנו " יהי שֵׁם ".   

יום העצמאות ההוא, היה הראשון והאחרון בגולת בבל. כי שָׁנה לאחר מִכֵּן קרה הנס ויהודי עיראק הגיעו ארצה. מי בבריחה ומי בעליית מבצע  "עזרא ונחמיה",  לטעום את טעם החופש ואת ייסורי המעברות, כאשר הותירו מאחוריהם רכוש רב .