לפעמים אנחנו מדייקים את היותינו.

מעשה במרצה, שכל כך לא אהב את הרעיון שהוא צריך לבדוק עבודות הסטודנטים כדי לחלק ציון, עד שהגיע לכתתו ובלי מילים, שרטט שלושה קווים על הריצפה.

הוא כתב ליד הקו הראשון - שמונים, ליד הקו השני כתב - תשעים וליד הקו השלישי רשם - מאה. העמיד את ערימת העבודות מאחורי הקווים, הפעיל את המאוורר ונתן לעבודות להתפזר ולנחות ליד הקווים.

לפעמים אנחנו משרטטים את הקווים ומנשיבים בהם רוח כדי להתפזר ולנחות.

יש מי שממפה את הקווים כמעט בשקוף. המרצפות של שרידותו נכוות בקעקוע של עור חשוף, כשאני פוערת עיניים אל הרישומים האלה, אני תמיד שומעת בתוכם רחש של הד רחוק מזמנים עתיקים.

אז אני יודעת בְּ-דיוק.

יום אחד היא אמרה לי - 'זה לא שאני רוצה למות, אבל לא להיות'.

אני אוהבת לתהות איתה, אם זהו תוואי  או איור או ציור.

היא כבר יודעת שאני בשעות הצהריים, מכחלת פס בלתי נראה ומתכרבלת לתוכו עם במבה וביצה קשה. ברגע שלפני היא מקשיבה במסכת לפעימת ליבי האחת ואז היא מהדקת.

כי יש. יש רגעים שהקוּרים מתפוררים.

צריך לדעת לכתוב גם שָׁם, בתוך הגרגרים.

ואז, באחת, החול(ין) מאודק אל הנשימה, כאילו היה תפילה.

אני יכולה לעשות. אני יכולה לכתוב פה על דנה.

....

רוצה להיכנס אל הבלוג של דנה.

את השירה שלה צריך לקרוא בתוך הנשימות. לאט. במרווחים.

אל השירים צריך להגיע חפים

להיות מוכנים להתערבל מתוך התוהו, לשהות

להתבונן באומץ

בפיקחון

ואז

להרגיש איך אדם אינו משורר, הוא שירים

איך הוא אינו שירים, הוא שירה.

בעונת הגז / דנה

בעונת הגֵּז

השועלים משוחררים לפּרע.

פרוותם הזהובה תתפקק לקצוות בר

וצידי הדרכים ישעלו לצעדיהם המהססים.

בעונת הגֵּז

השואלים מושכים בשמלות,

נאחזים בזְקָני העדה

ומנקדים בצדעיהם.

נדנדת צד

וצידה.

 © כל הזכויות שמורות

נתנה רשות לכותבת הטור להביא כאן את השיר.

 ואם לרגע נשקוט, נקשיב,

נדע כי לא בעונת הגז,

בשירת הג'ז, אנחנו פוסעים.

בריתמוס המאלתר ההוא, שקורע את הנשימות, פיסה אחר פיסה,

חצוצרה ומפוחית הפה, ומפוח.

ומבוע הרוח.

....

ואם לרגע נשקוט, נביט

נדע כי לא רק בשירת הג'ז אנו פוסעים

אלא בבלוז.

בבלוז השחור ההוא, האמיתי,

של שדות הכותנה,

של הגו הכפוף, וכפות הידיים הפצועות

של הכבלים והאסוריים, של השיעבוד,

של האפילה,

לא בהיות האדם,

אף לא באי-היותו,

אלא בתוהו  הגיהינום,

לשונ-ות האש

כמו נוצרו מאליהם

וממשיכים לבעור ולהבעיר את בגדינו.

כי לטוות מעטה משדות הכותנה,

זה לדמום את הבלוז השחור.

....

"וילכד שלש-מאות שועלים ויקח לפדים ויפן זנב אל-זנב וישם לפיד אחד בין-שני הזנבות בתוך: ויבער-אש בלפידים וישלח בקמות פלשתים ויבער מגדיש ועד-קמה ועד-כרם זית" (שופטים)

גם המעשה הזה של שמשון נורא בפראותו, באכזריותו.

אבל איזו נקמה מפוארת, מעוצבת, אפילו אסתטית, היא זו !

נחשוב רק, איזה מאמץ חייב אדם להשקיע כדי ללכוד שלוש מאות שועלים, לקשור אותם זה אל זה, לקשור לפיד ביניהם, להבעירו, ואז לשלוחם אל השדות.

אבל לא פחות מן המאמץ הפיזי, מַרשמים החשיבה, הרעיון, ההמצאה. התנ"ך, כידוע, משופע במעשי אלימות ברוטליים וגסים..., לעומת כל אלה, שמשון נוקם נקמה מקורית ביותר שיש בה מימד אסתטי ואף אמנותי מובהק (בשפת האמנות המודרנית היינו אומרים, שבמעלל השועלים הבוערים שמשון יצר ממש מֵיצג).

אין זו רק המחשה לכוחו הפיזי העצום של האיש, אלא גם לסגנון שלו, שיוסיף ויטביע את חותמו המיוחד בכל מעשה שלו, קטן כגדול, בכל מֶחווה ובכל מגע שלו עם העולם.

אבל אם אכן יש בשמשון משהו מן האמן, יש בוודאי משמעות לא רק לתוכן המבע שלו אלא גם לצורתו :

מעלל דוגמת זה, אינו נוצר מתוך גחמה סתמית.

הושקעה בו מחשבה, ניכרת בו כוונת-מכוון :

הרי שמשון יכול היה, למשל, לקשור לפיד לזנבו של כל שועל בנפרד, ולשֵלח אותו להבעיר את הגדיש והקמה וכך היה גורם לפלשתים נזק גדול כפליים !

אבל מעשה כזה, כנראה, לא היה משביע את הדחף העמוק שיש בו, הדחף ה"אמני", לדובב משהו פנימי וסגולי בכל מעשה שהוא עושה.

נקרא שוב את הסיפור שהוא מספר לנו כאן באותיות של שועלים ואש.

הוא קושר את השועלים בצמדים.

הוא מבעיר לפיד ביניהם.

אפשר לחוש את מה שוקרה לשועלים ברגע הזה.

את הריצה המטורפת שלהם כאשר הם מבקשים להינתק מהשועל האחר, התאום, שנדמה להם שהוא זה שמבעיר אותם.

בבת אחת הם הופכים ליישות כפולה, בוערת,  שאיננה יכולה להיחלץ עצמה.

כל שועל מנסה לברוח לכיוון אחר, אבל הוא גורר איתו את כפילו, את ניגודו, את אסונו.

זה כנראה הדבר שבוקע מעמקי נפשו של שמשון

כמו "חתימת האמן" הסמויה שלו, שאותה הוא משליך בכל כוחו אל העולם :

הכפילות שבו, האש המשתוללת בו, יצריו העזים הקורעים אותו לגזרים, צמדי - הכוחות הסתורים שפועלים בו תדיר :

הנזירוּת והתאוות, גופו אדיר השרירים ונפשו ה"אמנית"-רוחנית ;

האכזריות הרצחנית שפורצת ממנו, למול הפיוטיות שבו;

הידיעה שהוא אולי רק כלי בידי איזו "השגחה אלוהית" שמשתמשת בו לצריכה, ולעומתה, הבלחות של רצון עצמי עז ודחף לביטוי אישי ;

וגם - נחישותו לשמור לעצמו את סודו, יחד עם הצורך הנואש והחשוף בנפש אחת קרובה, שלפניה יוכל להתגלות...

ומה הפלא שהוא זקוק לשלוש-מאות שועלים, לא פחות, כדי להביע כל זאת ?

השועלים, אבוקות חיות, מתרוצצים בשדות, זורעים הרב וחורבן ואש, מחסלים את כל התבואה שנאספה בשדות, והימים, כזכור, "ימי קציר החיטים", וגוועים גם הם תוך כדי כך, כמעין נבואה שנזרקת מתוך שמשון, נבואה - - - "תמת נפשי עם פלשתים"

© מתוך הספר - "דבש אריות"  / דויד גרוסמן

...

נבואה - - -

איני רוצה להקביל כאן פרט לפרט,

את תיאורו הפלאי, של דויד גרוסמן, לסיפור הבערת השועלים של שמשון

אל שירה של דנה,

אלא רק להראות את הרבדים המוצפנים בתוך הסיפור הגלוי שהיא הניחה בשירה,

סיפורו של שמשון.

רק עוד תשומת לב, לא קטנה,

הימים ימי קציר חיטים,

ובשיר - עונת הגז.

הקמה - שהיא הקמח, הלחם,

בשיר של דנה, היא ה-בגד.

איזו הקבלה מדהימה בין לחם לבין בגד,

מה מזין את עורינו ?

מה  מבעיר את כסותינו ?

מה שורף את היותינו ?

והיכן אנו מניחים את שרידינו ?

את השרדותינו ?

....

השואלים בשמלות,

הם התוהים בשאלות

בכסות, במכסה, בעטוי, במסכים,

התועים בתשובות, מבעירים לשונות אש הגיהינומות

לשון...

מילים.

הטועים בתשובות, משעבדים את מרחבי השירה.

את שריקת השין בשיר, אפשר לשמוע דרך הנשיפה והשאיפה

של מפוחי הרוח

בלוז לשחור האפילה.

...

ואת התוהים בשאלות,

נביא כנבואה -

"...נדנדה

צד

צידה"

"הנה העצים במלמול עליהם,

הנה האויר הסחרחר מגבה

אינני רוצה לכתב אליהם,

רוצה בלבם לנגוע.

לשאת פת במלח ומים בדלי

ועת הדרכים ילבינו

צידה להביא לאחי הגדולים

לאור ולרחב בשדות אבינו"

...

© מתוך הספר - "כוכבים בחוץ" / אלתרמן

ועת מסתיים לו השיר, בנבואה,

שעדיין את עצמה אינה יודעת,

אנו יכולים לחזור אל הבראשית היפה מכל,

אל הבריאה, אל המיתיות המהלכת את הענקים

ולדעת,

השדות, המרחבים של הרוח

לעולם ישקקו בפעימת הלב ההיא -

של האור והרוחב,

של מלמול העלים

של הכתיבה,

שרוצה.

שרוצה לגעת.

...

שוחחתי עם יוצרת באתר ה-קפה (אכתוב עליה כאן) היא סיפרה לי כי הגֵז לקח אותה אל הגָז ההוא...

בהתחלה תהיתי. אחר כך כבר לא.

ישנו חומר אלמותי בשירה טובה.

אל

מות

את חלקו איננו רוצים לנשום, ה-אַל מציב אותנו כעצירה שאינה מוחלטת.

ה-מות, מחבר אותנו אל רשימת מתינו החיים. 

דנה -

משוררת כנף אלוה.

אלמותית.

בענות הגז, אני מלקטת את אלמותיה, כמו אביב.

.....

התחלתי לכתוב על הדיוק בקווים.

לדנה נשרפה הנורה במקלחת, היא רשמה - מקלחונר.

כשיידעתי אותה על הטור הזה, היא אייתה -דנ(ה)(נ)מס.

לפני שלוש דקות מישהו כתב בבלוג שלה תגובה לשיר חדש שהעלתה והיא לא יודעת איך לכתוב את תודתה לתגובה המיוחדת הזו. ישנם רגעים בהם הקווים הם קימורים רגישים.

אני רוצה לדעת למדוד את התעתוע של הזיגזוג על פי עונות השונֶה.

עונת הגז, היא זמן טוב להתחיל.

).