"מעשה תמר" הוא לא רק רומן על תמר אשת ער אלא הוא מהווה כעין פירוש על כל המסופר אודותיה במקרא. והלא כך בעצם עשו גם חז"ל באגדות הרבות שלהם בתלמוד ובמשנה בבואם לפרש פסוק קשה או כאשר נתקלו בבעיה של הבנה ופירשו אותה בדרכים שונות וזאת כדי להניח את הדעת ולתת מענה לשאלה מתבקשת מתוך הכתוב עצמו. נאמר ששבעים פנים לתורה והיא מתפרשת בארבעה דרכים הנקראים פרד"ס פשט, דרש, רמז וסוד. חז"ל בסיפורי האגדה לא סילפו מעולם או שינו את הנאמר אלא מטרתם הייתה אחת - לחזק ולאמץ את בפני הקורא את דברי הכתוב.
ולדעתי כך גם עושה שלומית אברמסון בספר "מעשה תמר" היא יורדת למעמקי הכתוב ודולה משם רמזים ופותחת בדמיוננו את הפסוקים הקצרים ויוצרת מתוך הכתוב עצמו רומן שאין בו סילופים או המצאות חדשות רומן שמסתמך קודם כל על ההתרחשות האמיתית עצמה המופיעה במקרא ולכן היא יוצרת תחושה של אמינות , אני מעריכה שלבטח הייתה באותם ימים עלילת מעשה תמר מסעירה אך התורה כדרכה לא מתכוונת להאריך בה.
הסופרת מתארת לנו את תמר הילדה הקטנה והשותקת איך היא נקרעת מבית הוריה ומובלת על גמל בדרך לאי שם . אף אחד לא שואל לדעתה או לרצונה ואפילו אמה לא מסבירה לה במה דברים אמורים (ובעצם כזה היה גורלן של הילדות הקטנות באותה תקופה)
הקורא חס על תמר הילדה הקטנה מלאת הפחדים התלויה בחסדי איש גדול רציני וזועם איש חזק המרים אותה בלא רחמים על הגמל ולוקח אותה מבית אביה החם למקום רחוק ובלתי ידוע למקום אחר מכוסה בסלעים וטרשים . ואנחנו מאמינים לסופרת שאכן כך נעשו הדברים. היא מובאת לאוהל של בת שוע הכנענית היא אשת יהודה אשה שתלטנית.
בספר נפתחים בפנינו סוף סוף יריעות האוהל שעד היום נראה בעינינו כמקום כל כך פסטורלי
כמו אוהל שרה" אוהל רבקה" מקומות שהכרנו מן המקרא כמקומות של אהבה ונועם.
מעולם לא התעמקתי בעניין הצפיפות שבטוח הייתה שרויה בכל אוהל , בצחנה ובריח הסמיך של העיזים עם האש הבוערת במרכז האוהל וריח התבשילים ובכיות של תינוקות כפי תיאורם המרשים בספר. איך לא הבנו שאוהל נשים זה בעצם מתחם סגור ומסוגר גם בקיץ בימי החום הנוראי או בעת החורף ואיתו הקור החודר לעצמות בלילות המקפיאים. איך מעולם לא חשבנו על המריבות הקולניות והמכות בין הנשים והילדים וחוסר הפרטיות המשווע. ומצד שני הסופרת גם מיטיבה לתאר את המקום הפיזי עצמו כמקום חסר רחמים שכולו מכוסה בסלעים קשים בצבעי אפור ללא צמיחה ירוקה כשהמעיין רחוק רחוק... וברגע שתמר הבודדה שולחת קריאתה אל ההרים הרחוקים ובוכה בגעגועים לסבתה הזקנה אנחנו כואבים את כאבה ובוכים ביחד איתה.
הסופרת מנתחת בצורה פסיכולוגית את דמותם של הגיבורים ומתאימה אותם למקרא.
היא מתארת את יהודה כאיש גדול חמור סבר רציני בעל עיניים שחורות המסתירות סוד.
וכנראה כך באמת נראה יהודה כי הלא מדובר בתקופה סוערת בחיי המשפחה = אסון מכירת יוסף הבן האהוב לישמעאלים וזאת דווקא בעצתו של יהודה. אין ספק שהדברים הללו השפיעו על עליו הוא נעשה מריר ואכול יסורי מצפון ולא היה יכול לשאת את צערו של אביו השרוי בדיכאון עמוק וממאן להתנחם. נוכח כל זאת בודאי שיהודה הופך להיות אדם רציני חמור סבר איש מלא חרטה ורגשי אשם ועיניו מסתירות סוד אפל.
התורה הרי מקצרת ולא מספרת לנו על רגשותיהם של גיבוריה אלא מספרת רק על מעשיהם ובדרך זו היא משאירה לנו פתח להבין מהו טוב או מהו רע לדוגמא במכירת יוסף האחים מפשיטים אותו את כותנתו ומשליכים אותו לבור עמוק ולמרות שאנו בטוחים כי צעקותיו של יוסף עולות השמימה ואין בלבנו ספק קל כי אנו שומעים את יוסף הנער העדין מבוהל ודאי בוכה ומתחנן על נפשו אך התורה שותקת ולא אומרת על כך דבר . את אכזריותם הנוראית של האחים מבינים דווקא ממעשיהם הכתובים בפסוק הבא לאחר שהורידו אותו לבור הכתוב רק אומר : "וישבו לאכול לֶחֶם..." כלומר הספר "מעשה תמר" ממחיש ומשכנע אותנו באווירה הקשה והעוינות שהיו קיימים במשפחת יהודה מאז מכירת יוסף והם כידוע מרומזים קלות במקרא. הסופרת שלומית מתארת באמינות את המתח הקיים בין הנפשות הפועלות שמתחיל כבר מן הפסוק הראשון
"ויהי בעת ההיא וירד יהודה מאת פני אחיו..." וירד יהודה מאת פני אחיו אומרים חז"ל שכנראה אחיו האשימו אותו במכירת יוסף והורידו אותו מגדולתו. אין ספק כי יהודה האמין ששני בניו ער ואונן מומתים כעונש מאת ה' על מכירת יוסף לכן הוא משלח את תמר לביתה . בספר מעשה תמר אנו לומדים על חוקי הייבום האכזריים הנעשים בכל מחיר בלא לשאול את הנערה לרצונותיה ולרגשותיה. בלהה מספרת לתמר את כל הסודות האפלים מחיי השבט . בלהה היא אותה פילגש יעקב שעליה נאמר בסוף פרק ל"ה
"ויהי בשכון ישראל בארץ ההיא וילך ראובן וישכב את בלהה פילגש אביו וישמע ישראל" ואנחנו מזדעזעים ממעשה גילוי העריות הנוראי (בתורה יש איסור לקיום יחסים עם קרובות משפחתו של אדם: אימו, אחותו, בתו, אשת אביו, אשת אחיו, ואשת דודיו, דודותיו, כלתו ונכדותיו(. אך התורה שוב מקצרת ושותקת רק לפני מותו מזכיר יעקב את אשר שמר בלבו
"ראובן בכורי אתה כוחי וראשית אוני יתר שאת ויתר עוז פחז כמים אל תותר כי עלית על משכבי אביך אז חיללת יצועי עלה.
בספר ישנה המחשה ציורית ורגשית לכל המאורעות המתרחשים במקרא ומסופרים בקיצור נמרץ לפעמים בחצי פסוק ודרך הספר אנו מבינים עד כמה העננה של מכירת יוסף ריחפה והשפיעה על המאורעות וחיי המשפחה. שכן גם במקרא וגם בספר אנו מוצאים מקבילות לא מקריות לדוגמא : וירד יהודה מאת פני אחיו ומיד לאחריו " ויוסף הורד מצריימה האחים טובלים את כותנת יוסף בדם שעיר עזים = יהודה מבטיח לתמר גדי עזים תמורת המשכב איתה
כאשר תמר הרה ומוצאת לשריפה היא אומרת ליהודה הכר נא למי החותמת והפתילים והמטה
בדומה לדברי האחים הבאים ליעקב עם הכותנת הטבולה בדם הם אומרים "זאת מצאנו הכר נא הכותנת בנך היא אם לא"
תמוה בעיני שדווקא בסופו של הספר משנה הסופרת כיוון יוצאת מן המקרא למחוזות דמיונה. שכן במקרא תמר עושה מעשה נועז מתחפשת לזונה היושבת על אם הדרך ומפתה את יהודה שהוא חמיה כדי לשכב עמו וחיות ממנו זרע ואכן היא נכנסת להריון ממנו ויש לה סימנים ברורים שהוא האיש . ובסוף הספר שלומית אברמסון הרחיקה לכת וקבעה שתמר הייתה כבר בהריון בחודש השני מעילאי חבר ילדות וכדי להציל את עצמה ממות התחפשה לזונה ופיתתה את יהודה לשכב איתה. וחשבתי לעצמי מה הביא את הסופרת לשנות את דברי הכתוב? וכפי שכבר נאמר שהספר "מעשה תמר" הוא מלאכת מחשבת של רומן מושך ומעניין העומד בפני עצמו , ומצד שני הוא מהווה כעין פירוש לדברי הכתוב הקצרים. לדעתי יכול אולי להיות שהסופרת עמדה על הלהיטות המוזרה של תמר לשכב עם חמיה. היא עושה מעשה ומתחפשת לזונה ומוצאת במהירות גם את הזמן והמקום המתאימים כדי להקים אוהל ארעי וכל זאת על מנת לפתות את יהודה דבר שכשלעצמו נחשב לגילוי עריות חמור. ומי יכול להבטיח שמפעם אחת של קיום יחסים כבר יהיה הריון? כלומר מי שנכנס לעומק הענין מבין שתמר עושה כאן מעשה מסוכן והיא פועלת כאחת שאין לה מה להפסיד לחיים או למוות ואולי הייתה תמר בהריון וכל המעשה שעשתה היה כדי להציל את נפשה ממות ???
חיה הלר
