מס' צפיות - 176
דירוג ממוצע -
מהעקוב כנחש לישר כאל
תפיסת האלילות ותפיסת האמונה באל אחד, כפי שהן משתקפות במקרא
מאת: אורנה ליברמן 07/11/13 (21:15)

מיתוס בריאה של תושביה הקדומים של יוון, הפלסגים, שיש בו, ככל הנראה, גם יסודות פיניקיים וכנענים, מספר על אלת כל הדברים, אם כל חי,  אאורינומה, שנולדה מהכאוס. הדבר הראשון שעשתה היה להבדיל בין שמים לים. לאחר מכן פתחה במחול חינני ומהיר על פני על הגלים.  הריקוד הלך והתחזק. האלה תפסה את הרוח שנוצרה, חיככה אותה בידיה ויצרה ממנה נחש, אופיון. הנחש הביט באלה הרוקדת, נמלא תאווה וכרך עצמו סביב גופה בשבעה פיתולים. כך הופרתה האלה מהנחש. בלובשה צורת יונה, הטילה ביצה על המים. להוראתה, כרך עצמו הנחש בשבעה פיתולים סביב הביצה עד שנבקעה לשניים. אז הגיחו ממנה כל רכיבי היקום, השמש, הירח, הכוכבים, האדמה על מלואה, הריה, נהרותיה, עציה ותושביה. האלה עולה לאולימפוס המושלג, בלווית אופיון, קובעת בו מושבה ומתבוננת ממעל בנעשה בעולם. התפארויותיו של אופיון המכריז על עצמו כבורא העולם היחיד ממאיסות אותו על אאורינומה. זו מרוצצת את ראשו במכת עקב, עוקרת את שיניו בבעיטת רגל ושולחת אותו אל מתחת לאדמה, אל ממלכת החושך. שלטונם של אאורינומה ואופיון בא אל קיצו כאשר קרונוס וריאה, הטיטנים, משליכים אותם אל הים. קרונוס יודח לאחר מכן, בתורו, על ידי בנו זאוס.

 

המילה אופיון, נחש ביוונית, דומה לשמו של נחש הכאוס המצרי, אפופיס, שכל לילה ולילה היה מנסה להטביע את ספינתו של אל השמש רע כדי למנוע ממנו לעלות עם בוקר למרומי השמים, להשלים את סיבובו ולהאיר את הארץ. בהיותו אל השמש והשמש עצמה, עשה רע יום יום את מסלול השמש ממזרח למערב. את חלקו הנסתר של מסע זה, מהשקיעה ועד הזריחה, עשה אל השמש מתחת לאדמה, חשוף להתקפותיו של אפופיס, נחש השאול. כוונתו של אפופיס הייתה להשליט חושך על העולם, להחריבו ולהחזירו אל התוהו. 

בספרות המזמורית מצויות תפילות טובעים בהן נאבקים אנשים בשונאים המכתרים אותם מכל עבר והמתוארים כנחשולי מים עזים (יונה ב; שמואל ב, כב; תהילים יח, סט, פח, קטז). דימוי זרמי המים המתערבלים סביב גוף הטובע, טבעות החנק המתהדקות, אופפות  אותו מכל עבר,  מעלה את זכרו של אפופיס, נחש הענק המבעית, המאיים לבלוע את השמש ולשבש את סדרי הבריאה:

 

כִּי אפָפֻנִי מִשְׁבְּרֵי מָוֶת, נַחלֵי בְלִיַּעַל  יְבַעתֻנִי. חֶבְלֵי שְׁאוֹל סַבֻּנִי, קִדְּמֻנִי מֹקְשֵׁי מָוֶת.  (שמואל ב, כב:ה-ו, שימו לב לקרבה הלשונית והרעיונית בין נחלי בליעל ל-נחשי בליעל)

 

אלת המים המלוחים במיתוס הבבלי, תְּיָאמָת,  מפלצת קמאית דמויית נחש, שבשמה נהוג לראות את מקור המילה תהום, מגלמת אף היא את כוחות התוהו ובוהו המתנגדים לבריאה. כדי לנקום את נקמת מות בעלה, אַפְּסוּ, אל המים המתוקים, שנרצח בידי אחד מילדיהם, החליטה תיאמת לצאת למלחמה נגד הדור החדש. לא לפני שילדה יצורים שונים ומשונים, דרקון בעל שבעה ראשים, שניביו חדים וארס זורם בגופו, נחש מקורנן, אריה מבעית, כלב פרא ועוד כהנה וכהנה, כדי שיסייעו לה במאבקה נגד האלים הצעירים. למרות שנוצחה על ידי נציגם, האל בֶּל-מַרְדוּךְ, לא סר איומהּ. מיתוס דומה מצוי בתרבות הכנענית. מאבקים ארוכים ורבי אירועים בין זבל ים, אל הימים והנהרות הכנעני, וחבורת שרי צבאו לבין בעל הדד, אל הסערה, הגשם והפריון, ואחותו ענת, מסופרים בכתבים שנחשפו בעיר אוגרית. בין עוזריו של שליט המים, נזכרים בלוחות אוגרית, תנין, לוויתן, פתן, בריח ו-עקלתון. יצורים דומים, שנגדם נלחם ה', אנו מוצאים בתהילים, באיוב ובספרי הנביאים. למשל:

 

אַתָּה פוֹרַרְתָּ בְעָזְּךָ יָם, שִׁבַּרְתָּ רָאשֵׁי תַנִּינִים עַל הַמָּיִם. אַתָּה רִצַּצְתָּ רָאשֵׁי לִוְיָתָן, תִּתְּנֶנּוּ מַאכָל לְעָם, לְצִיִּים. (תהילים עד:יג-יד)

 

פסוק זה מתייחס גם לנס הבריאה שבה נגזר ים התוהו לשניים וגם לנס קריעת ים סוף, גרסה חדשה של הדגם הראשוני. ריצוץ ראשי נחשי המים בראשית חזר על עצמו בקריעת הים. אירוע זה מנציח את  גם את תבוסת פרעה וצבאו, שנבלעו בתהומות הים, רע מתמזג ברע,  וגם את  תחיית הטוב, בני ישראל, שחצו את הים, באמצעו, בין שני גזריו, כמו הרקיע שחצה את מי בראשית, בין עליונים לתחתונים, מבדיל בין שמים לארץ. נס ביקוע המים בראשית יחזור על עצמו שוב, בעתיד, בעוצמה לא  פחותה:

 

בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד ה' בְּחַרְבּוֹ הַקָּשָׁה וְהַגְּדוֹלָה וְהַחזָקָה, עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ, וְעַל לִוְיָתָן, נָחָשׁ עקַלָּתוֹן. וְהָרַג אֶת הַתַּנִּין אשֶׁר בַּיָּם. (ישעיהו כז:א)

 

גלי הים הסוערים ונחשיו המתפתלים מגלמים אותה ישות עצמה. מפלצות הים מתמזגות ומתאחדות עם בית גידולן. ים, תנינים, לוויתן, נחש בריח, נחש עקלתון הינם אויבי הבריאה שעניינה פתיחת הסגור, יישור המפותל והתרת הסבך.

 

תורת ה' על חוקיה וצוויה מסמלת במקרא את הערכים שבשמם נברא העולם, טוב, שלום, אמת, צדק, אמון, חסד ורחמים. האידיאולוגיות האליליות, מסמלות במקרא רוע, אכזריות, בגידה, עימותים ועיוותים.  אין המקרא מבדיל בין מרדוך לתנין, בין בעל לים, בין רע לאפופיס. כל האלילים כולם - היינו הך, אותה גברת בשינוי אדרת. מלכי כנען, מצרים ובבל סוגדים לאלים המופיעים בדמות תנינים ונחשים. האלהת טורפים, רומסים, נושכים, בולעים וחונקים נותנת תוקף להתנהגות אנושית דומה. מלך בני עמון נקרא נחש (שמואל א, יא:א), על שם האל שלו הוא סוגד, בו הוא מאמין ואיתו הוא מזדהה (על הזיקה בינו לבין נחש גן העדן, גלגול של נחש העקלתון, ראו מאמר קודם: משמעותו המיסטית של הריבוי הזוגי במקרא). פרעה, כַּתַּנִּים בַּיַּמִּים, מדליח את מי הנהרות בצעדיו, בהגיחו ממקום רבצו (יחזקאל לב:ב). נבוכדנאצר, מלך בבל, אכל, המם, בלע כַּתַּנִּין (ירמיהו נא:לד). מוטיב המים הדלוחים והבולעניים (בלעבע) חוזר ומודגש בתפילות הטובעים, למשל:

 

הַצִּילֵנִי מִטִּיט וְאַל אֶטְבָּעָה, אִנָּצְלָה מִשֹּׂנְאַי וּמִמַּעמַקֵּי מָיִם. אַל תִּשְׁטְפֵנִי שִׁבֹּלֶת מַיִם וְאַל תִּבְלָעֵנִי מְצוּלָה וְאַל תֶּאְטַר [תסגור] עָלַי בְּאֵר פִּיהָ. (תהילים סט:טו-טז)  

 

האויבים הרבים, הצרים על קורבנם, מעלילים עליו שקרים, תובעים ממנו להחזיר מה שלא גזל, שונאים אותו שנאת חינם, רודפים, מחרפים, בזים, מאכילים אותו ארס, משקים אותו חומץ (מזמור סט). אלימות, פריצות, יהירות, אכזריות, רשע, שפיכת דם, דיכוי חלשים, שוחד, הונאה, עוולה, דרכי עורמה והטיית משפט מאפיינים אכן את האידיאולוגיה האלילית המוקעת מכל וכול במקרא. תֹהוּ הינו חורבן, הרס וריק שאליהם מובילה השתוללות יצריהם של עובדי האלילים. דרך זו וסופה מתאחדים ומתמזגים באותה מילה, תֹהוּ, שפירושה שקר, דבר הבל, שיממון ושממה:

 

וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל הָעָם: אַל תִּירָאוּ. אַתֶּם עשִׂיתֶם [אומנם] אֵת כָּל הָרָעָה הַזֹּאת [עזיבת ה' ועבודת הבעלים והעשתרות] אַךְ [מעתה והלאה] אַל תָּסוּרוּ מֵאַחרֵי ה' וַעבַדְתֶּם אֶת ה' בְּכָל לְבַבְכֶם. וְלֹא תָּסוּרוּ כִּי אַחרֵי הַתֹּהוּ אשֶׁר לֹא יוֹעִילוּ וְלֹא יַצִּילוּ כִּי תֹהוּ הֵמָּה [ואל תפנו עוד אל אלילי התוהו וְהָאַיִן שאין בהם שום תועלת ולא יביאו שום הצלה כי אין הם אלא תוהו וריק]. (שמואל א, יב:כ-כא)

 

נביאי ישראל דורשים מעמם להפנות עורף לסגידה לאלילים, שכולם כאחד, מימיים ויבשתיים, מהווים גלגולים של נחש הכאוס, שצץ ומגיח, מטריד ומציק, עומד בפתח, מדיח, מסית ומפתה, דוחף לאי ציות, לאי כיבוד החוק, לפריקת כל עול, למרי, מרד וקרי. גם ישעיהו, כשמואל, מעודד את בני ישראל להודות על חטא, לבקש מחילה ולתקן דרכיהם. רשימת ההאשמות שמגולל הנביא כשלב מקדים במעין משפט הכולל תוכחה, וידוי והבטחת גאולה הינה חמורה ביותר (פרק נט).  עוונות העם שמו מחיצה מבדילה בינו לבין ה'. בני ישראל בוטחים בתוהו, הולכים בדרכים עקשות, מעוקמות, דם בידיהם, עוונות באצבעותיהם, שקר בשפתותיהם, עוולה בלשונם. הנביא משווה את הנאשמים לנחשים ההוגים מזימות עורמה, לעכבישים הטווים מלכודות רצח. המעשים שנולדו ממחשבות הפשע כמוהם כביצי צפעוני. האוכל מהן – ימות. ואם ידרכו על ביצה, אפעה יגיח ממנה (שימו לב לקרבת המילה אפעה ל-אפיון, הנחש היווני ול-אפופיס, הנחש המצרי):

 

אֵין קֹרֵא בְצֶדֶק וְאֵין נִשְׁפַּט בֶּאֱמוּנָה. בָּטוֹחַ עַל תֹּהוּ וְדַבֶּר שָׁוְא, הָרוֹ עָמָל [הגו רעה] וְהוֹלֵיד אָוֶן [בצעו פשע]. בֵּיצֵי צִפְעוֹנִי בִּקֵּעוּ, וְקוּרֵי עַכָּבִישׁ יֶאֱרֹגוּ. הָאֹכֵל מִבֵּיצֵיהֶם יָמוּת וְהַזּוּרֶה תִּבָּקַע אֶפְעֶה [והשובר ביצה, יצא ממנה אפעה]. (...). דֶּרֶךְ שָׁלוֹם לֹא יָדָעוּ וְאֵין מִשְׁפָּט בְּמַעְגְּלוֹתָם. נְתִיבוֹתֵיהֶם עִקְּשׁוּ לָהֶם [הלכו בדרכים עקלקלות], כֹּל דֹּרֵךְ בָּהּ, לֹא יָדַע שָׁלוֹם. (ישעיהו נט:ד-ח).

 

ביקוע ביצת הנחש מזכיר על דרך ההיפוך את בקיעת הים הקדמוני שעניינה התמרת הרע לטוב. ויהי טוב. ממים מטביעים וזידונים למים טובים ומפרים. מנחשי עקלתון המקיפים טרפם כדי לבולעו לפלגי אלוהים, המשקים גני עצי פרי. העברי הוא הָעוֹבֵר, הַחוֹצֶה, מתחום הנחש המפותל לתחום האל הישר. מעבר אחד לעבר שני. מהעכור, מהטמא (עכן, עכשוב – כינויי נחשים) לצח, לתם. העברי הוא האיש אשר נאבק בפיתולי ליבו ומיישרם.  מזימות הרשע של מאמיני התוהו, שלא בצעו את המעבר, שלא חוללו את המהפך, עומדות בניגוד מוחלט לתוכנית נוטת-החסד שלאורה שורטט היקום: 

 

כִּי כֹה אָמַר ה', בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם, הוּא הָאֱלֹהִים, יֹצֵר הָאָרֶץ וְעֹשָׂהּ, הוּא כוֹנְנָהּ. לֹא תֹּהוּ בְרָאָהּ, לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ. אנִי ה' וְאֵין עוֹד. לֹא בַסֵּתֶר דִּבַּרְתִּי, בִּמְקוֹם אֶרֶץ חֹשֶׁךְ, לֹא אָמַרְתִּי לְזֶרַע יַעקֹב, תֹּהוּ  בַקְּשׁוּנִי. אנִי ה' דֹּבֵר צֶדֶק, מַגִּיד מֵישָׁרִים. (ישעיהו מה:יח-יט).

 

ערכי עולם האלילות מזוהים במקרא עם השאול, עם התהום, עם דרכי תוהו עקלקלות ואכזריות. עקלתון, עקוב, עקש, עכביש. בעברו האחד של המתרס - נחשי התוהו, המסתתרים במעמקי החושך, שלהם סוגדים עובדי האלילים, אורבים כמוהם לטרפם. על בית ישראל, שחיקה את אלה, יבוא חורבן, ירושלים תיהרס:

 

אִישׁ מֵרֵעֵהוּ הִשָּׁמֵרוּ וְעַל כָּל אָח אַל תִּבְטָחוּ כִּי כָל אָח עָקוֹב יַעְקֹב [יארוב לו כדי לרמותו] וְכָל רֵעַ רָכִיל יַהלֹךְ. (ירמיהו ט:ג)

 

עָקֹב [עקום, עיקש, ערמומי] הַלֵּב מִכֹּל (...). (שם יז:ט)

 

(...) עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ, נִצְּתָה כַמִּדְבָּר מִבְּלִי עֹבֵר. וַיֹּאמֶר ה': עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי אשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיהֶם וְלֹא שָׁמְעוּ בְקוֹלִי וְלֹא הָלְכוּ בָהּ. וַיֵּלְכוּ אַחרֵי שְׁרִרוּת לִבָּם וְאַחרֵי הַבְּעָלִים אשֶׁר לִמְּדוּם אבוֹתָם.  (שם ט:יא-יב, שְׁרִרוּת, שפירושה עָקְבָה, עקשות, ערמה, פיתולים, היא מילה ניגודית ל- יֹשֶׁר)

 

בעברו השני של המתרס - אלוהים בורא האור, סמל ליושר ולצדק, שנטה את הארץ כדי להושיב בה בני אדם זקופים, גלויים ומאירי פנים, כמוהו. פֹּעלֵי אָוֶן וטוֹמְנֵי מוֹקְשִׁים (תהילים סד:ג,ו) ייכשלו, שֹׁקְדֵי אָוֶן המטים בַתֹּהוּ צַדִּיק (המעוותים בטיעוני שווא את דין החף, ישעיהו כט:כא) ייכרתו, צדיקים ויִשְׁרֵי לֵב ישמחו (תהילים סד:יא).

 

כנגד העקוב, מסממניו של התוהו ובוהו, ניטה הקו, ממאפייני הבריאה:

 

אֵיפֹה הָיִיתָ בְּיָסְדִי אָרֶץ, הַגֵּד אִם יָדַעְתָּ בִינָה. מִי שָׂם מְמַדֶּיהָ כִּי תֵדַע אוֹ מִי נָטָה עָלֶיהָ קָּו. (איוב לח:ד-ה)

 

האל הבורא מופיע כאדריכל-בנאי שכלי מדידה בידו. קו המידה שנועד למדוד את קו הרקיע - מחיצת קרח קרושה, זכה כספיר, שהבדילה בין מים של מעלה למים של מטה - התמזג והתאחד עם קו הרקיע הוא עצמו. זרמי המים המפותלים כנחשים, העכורים מטיט, ים התוהו הסואן והמתערבל, הוכרע, נבקע לשניים והושקט. מאמצעו של קו הרקיע, יצא סילון מים ונישא מעלה כדי ליצור את השמים. מאותה נקודה, ציר העולם, ירד למטה סילון שני, תאום, כדי ליצור את הארץ. על עמוד כפול זה, בעל שני חלקים, המחבר באמצעו בין עליונים לתחתונים, קם ועומד היקום. סילון נחש המים המעוקל נמתח, התיישר, חוזק והתיצב, בכוחה ובעוצמתה של זרוע האל:

 

אַף יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ וִימִינִי טִפְּחָה שָׁמָיִם, קֹרֵא אנִי אלֵיהֶם, יַעַמְדוּ יַחְדָּו. (ישעיהו מח:יג)

 

כִּי אֶקַּח מוֹעֵד, אנִי מֵישָׁרִים אֶשְׁפֹּט. נְמֹגִים אֶרֶץ וְכָל יֹשְׁבֶיהָ, אָנֹכִי תִכַּנְתִּי עַמּוּדֶיהָ, סֶּלָה.  (תהילים עח: ג-ד)

 

את סמלם של שני סילוני מים אלה שפרצו ובקעו מאותו ציר לעבר עולם הבריאה אנו מוצאים ביכין ובועז, עמודי הנחושת בפתחו של מקדש שלמה, נחשים שהמירו אופיים, פיתולים שהתיישרו, תנינים שהפכו למטות. בקדמת שני עמודי הנחושת, מצידו של יכין, נמצא אגן מים, גם הוא מנחושת, הנקרא יָם, סמל לים הבראשיתי המתפרץ שהפך לים מתוחם ושקט:

 

וַיַּעַשׂ אֶת הַיָּם מוּצָק, עֶשֶׂר בָּאַמָּה מִשְּׂפָתוֹ עַד שְׂפָתוֹ [הקוטר], עָגֹל סָבִיב וְחָמֵשׁ בָּאַמָּה קוֹמָתוֹ [העומק] וקוה (וְקָו) שְׁלֹשִׁים בָּאַמָּה יָסֹב אֹתוֹ סָבִיב. (מלכים א, ז:כג)

 

הקו הסובב את כיור הנחושת סביב סביב מסמל את הגבול שנקבע בין ים ליבשה, ביום השלישי לבריאה, כאשר נקוו המים אל מקום אחד (בראשית א:ט-י). קו המידה שנטה הבורא על מקווי המים כדי לקבוע את תוואי גבולותיהם התמזג והתאחד עם הגבולות הם עצמם. קו מידה זה, שנמתח בחסד על היקום, כדי לחלצו משעבודו של התוהו, ישוב ויימתח על ירושלים, שתיחלץ ממהרסיה ותקום מחורבנה:

 

לָכֵן כֹּה אָמַר ה': שַׁבְתִּי לִירוּשָׁלַ ִם בְּרַחמִים, בֵּיתִי יִבָּנֶה בָּהּ, נְאֻם ה' צְבָאוֹת. וקוה (וְקָו) יִנָּטֶה עַל יְרוּשָׁלָ ִם. (זכריה א:טז).

 

החוזרים מגלות בבל, כמו, לפניהם, חוזרי גלות מצרים, ילכו באותו דרך קדומה, באותו נתיב שפונה, נכבש ונסלל בגוף נחשי העקלתון. הגלות חופפת לשממת התוהו ובוהו - מדבר ים או מדבר צייה, הארץ המובטחת מקבילה ליקום שקם ונברא, המסילה שבה יצעדו השבים, מגלמת את הפתח שנבקע, נשבר ונגזר בלב מעמקי התהום כדי להוליכו לבריאה:

 

קוֹל קוֹרֵא: בַּמִּדְבָּר, פַּנּוּ דֶּרֶךְ ה'. יַשְּׁרוּ, בָּערָבָה, מְסִלָּה לֵאלֹהֵינוּ. כָּל גֶּיא יִנָּשֵׂא וְכָל הַר וְגִבְעָה יִשְׁפָּלוּ. וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה. (ישעיהו מ:ג-ד)

 

לא רק מכשולים פיזיים יוחלקו, גם פיתולי הלב ייושרו, כי נתיב הגאולה ייחצב גם בו. נחזור לדימוי הלב הערום, כמו כרוך בגופו של נחש עקלתון:

 

עָקֹב הַלֵּב מִכֹּל וְאָנֻשׁ הוּא [ואין מרפא לחוליו]. (ירמיהו יז:ט)

 

הֶעָקֹב כנחש, שנדמה היה כחסר תקנה, יהפוך לְיָשָׁר כאל. תיקונם של בני יעקב, העברים, בני ישראל, לפי קו המידה שקבע להם אלוהיהם, ישפיע טובה גם על אומות העולם אשר תלכנה באותה דרך ישרה, כנחלי מים מיטהרים המבקשים לדעת מה מקורם:

 

בָּעֵת הַהִיא יִקְרְאוּ לִירוּשָׁלַ ִם "כִּסֵּא ה'" וְנִקְווּ אֵלֶיהָ כָל הַגּוֹיִם, לְשֵׁם ה', לִירוּשָׁלָ ִם וְלֹא יֵלְכוּ עוֹד אַחרֵי שְׁרִרוּת לִבָּם הָרָע.  (ירמיהו ג:יז)

 

 

 

 

שמחה לבשר לקוראים על יציאתו לאור של ספרי:

 

אורנה ליברמן, שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה, הוצאת סלע ספרים, 2013

http://www.booknet.co.il/prodtxt.asp?id=63643#.UnvjSHAyL8c

 

הספר זמין גם במהדורה דיגיטלית באתר מנדלי מוכר ספרים ובאתר עברית:

 

 

http://mendele.co.il/?wpsc-product=sfathatanach

 

 

http://www.e-vrit.co.il/%D7%A9%D7%A4%D7%AA_%D7%94%D7%AA%D7%A0_%D7%9A_%D7%9B%D7%91%D7%91%D7%95%D7%90%D7%AA_%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8_%D7%94%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%90%D7%94-details.aspx

 

אתם גם מוזמנים להיכנס לבלוג שלי. אשמח לקבל תגובות:

 

לשון המקרא - אור חדש על שפה עתיקה

http://liebermanorna.wordpress.com/

 

הכותבת היא הכותבת היא בעלת דוקטורט בספרות צרפתית, מלמדת עברית ישראלית באולפן צרפתי וכותבת על עברית תנ"כית. פרסמה ספר על לשון המקרא: אורנה ליברמן, שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה, הוצאת סלע ספרים, 2013

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה לא התקבלו תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
אין תגובות למאמר