מס' צפיות - 159
דירוג ממוצע -
היושבת בְּפֶתַח עֵינַיִם
סיפור תמר ויהודה בראי מילותיו
מאת: אורנה ליברמן 04/11/13 (20:59)

 

סיפור תמר ויהודה בפרק לח בספר בראשית בנוי על המתח השורר בין כיליון להמשכיות, בין אינות לנצח, בין עיוורון לראייה נכונה, בין עוול למשפט צדק, בין האלילות לתורת ה'. מייצגי ערכי האלילות הנתפסים כשליליים הם עֵר ואוֹנָן, בניו הראשונים של יהודה, שעשו את הרע בעיני ה' ונענשו במיתה. נושאת הדגל המובהקת של ערכי תורת ה' הנתפסים כחיוביים היא תמר, היושבת בְּפֶתַח עֵינַיִם, בְּגַן אֱלֹהִים, עַל פַּלְגֵי מַיִם. יהודה הוא עצמו מיטלטל בין שני עולמות, מטעה וטועה, אך, בסופו של דבר, מוצא את הדרך הנכונה, בתיווכה של תמר שהייתה לו לעינים, ובתמיכתו של חִירָה, רעהו הנאמן. אז יהיה מוכן להנהיג את אחיו ולהוביל לפתרון עימותם עם יוסף. יְהוּדָה, אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ (בראשית מט:ח).

 

פרק לז בספר בראשית מספר על סכנת המוות שאיימה על יוסף. אחיו זוממים להורגו כשזה בא לפגוש אותם, בַּשָּׂדֶה (בראשית לז:טו). כמו קין שזמם להרוג את הבל מתוך שנאה וקנאה, ואכן הרגו, בהיותם בַּשָּׂדֶה (שם ד:ח). אך, לפי עצתו של ראובן, האחים חוזרים בהם מכוונתם לרצוח את יוסף ומשליכים אותו לבור:

 

וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה וְהַבּוֹר רֵק, אֵין בּוֹ מָיִם. (בראשית לז:כד)

 

הבור הריק שאין בו מים הוא סמל לאידיאולוגיה האלילית שהאחים הולכים בדרכיה במעשה נתעב זה:

 

כִּי שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי: אֹתִי עָזְבוּ, מְקוֹר מַיִם חַיִּים, לַחְצֹב לָהֶם בֹּארֹת, בֹּארֹת  נִשְׁבָּרִים אשֶׁר לֹא יָכִלוּ הַמָּיִם. (יִרְמְיָהוּ ב:יג)

 

האלילים הזרים, הבעלים הטמאים (ירמיהו ב:כג), גלגוליו של שטן, משולים לבורות סדוקים ויבשים שאין בכוחם להחזיק במים או לנחלי אכזב שאין לתת בהם אמון, שלא מקיימים את התקוות שנתלו בהם (ירמיהו טו:יח; תהילים מ:ה). ה' הוא תקוות ישראל, מושיעו בעת צרה, וכל הסרים ממנו ייגזר עליהם לרדת לתחתיות ארץ:

 

מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל, ה'! כָּל עֹזְבֶיךָ יֵבֹשׁוּ יְסוּרַי [וְסוּרַי, אלה שסרו ממני] בָּאָרֶץ יִכָּתֵבוּ [ייגזר עליהם לרדת שאולה] כִּי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים, אֶת ה'. (יִרְמְיָהוּ יז:יג)

 

לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי, ה'. (בְּרֵאשִׁית מט:יח)

 

מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל, מוֹשִׁיעוֹ בְּעֵת צָרָה! (יִרְמְיָהוּ יד:ח)

 

השטן ובעלי בריתו, המשייטים בטומאה, הבזים לקורבנותיהם, מעוורים אותם בטיעוני שקר, מכזבים ומתעתעים בהם, מוליכים אותם שולל, בוזזים ומשליכים אותם לשחת. אלוהים, שהפך את התוהו ובוהו לבריאה, את עֵין הַתַּנִּין (נחמיה ב:יג) לעֵין גַּנִּים (יהושוע טו:לד), את האין לעין, את הבור הנשבר לבאר מים חיים, את חור הפתן הטמא לגן עדן טהור, מנהל את ההולכים בדרכיו עַל מַבּוּעֵי מַיִם (ישעיהו מט:י) ומשקם מִמַּעַיְנֵי הַיְשׁוּעָה (שם יב:ג).  כְּגַן רָוֶה יהיו, וּכְמוֹצָא מַיִם אשֶׁר לֹא יְכַזְּבוּ מֵימָיו (שם נח:יא). בהשליכם את יוסף אל הבור, בבוזם לו (בראשית לז:יט-כ) ובבוזזם אותו (שם שם:כג), האחים סוטים מדרך ה' ופונים אל רהב-שטן המכזב:

 

אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אשֶׁר שָׂם ה' מִבְטַחוֹ וְלֹא פָנָה אֶל רְהָבִים [בני רהב, המתרהב, השטן] וְשָׂטֵי כָזָב [המתנהלים בדרך שטנה וכזב].  (תהילים מ:ה)

 

צדיק אחד בסדום, ראובן. זה חושב לחזור מאוחר יותר אל הבור ולהחזיר את יוסף אל בית אביו. אך תוכנית ההצלה של ראובן משתבשת ובמקומה יוצאת אל הפועל תוכניתו החלופית של יהודה. זה מייעץ לאחים למכור את יוסף לעבד לאורחת סוחרים היורדת מצרימה עם מרכולתם. כשראובן מגיע אל הבור כדי להעלות ממנו את יוסף, הוא מגלה שאחיו הקדימו אותו. יוסף נמכר לעבדות. כדי להסביר ליעקב את היעלמות בנו, האחים מביימים הוכחה למותו. הם שוחטים שעיר עיזים, טובלים בדמו את בגדו של יוסף ומראים אותו ליעקב. לנוכח כתונת הפסים של בנו האהוב, הוכחה שאין לכאורה לפקפק בה, זועק אביו יעקב: חַיָּה רָעָה אכָלַתְהוּ, טָרֹף טֹרַף, יוֹסֵף. (בראשית לז:לג). האירוניה צועקת. יעקב לא טעה. האחים ירדו לדרגתה של חיה רעה, אוכלת, טורפת. האב מסרב להתנחם. כך מסתיים פרק לז אך לפני שאנחנו ממשיכים לקרוא על הקורות את יוסף, אנו זוכים באתנחתא, פרק לח, אשר מספרת לנו על תקופת חניכה בחייו של יהודה. אחרי מעשה הנקמה ביוסף וביוּם מותו, עוזב  יהודה את אחיו בעמק חברון, נוטה את אהלו בחבל עדולם ושוהה זמן מה במחיצתו של רעהו, חירה. זה, הזר, מתנהג, למרבית האירוניה, כאח. האחים, הם, היו אכזרים, כזרים. חירה, שאין הכתוב מפרט לא מה מוצאו ולא מה תפקידו ההיררכי, מוצג כרע אמיתי. חירה  נמצא ליד יהודה כאשר זה פוגש את אשתו:

 

וַיְהִי, בָּעֵת הַהִוא, וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו וַיֵּט עַד אִישׁ עדֻלָּמִי וּשְׁמוֹ חִירָה. וַיַּרְא שָׁם יְהוּדָה בַּת אִישׁ כְּנַענִי וּשְׁמוֹ שׁוּעַ וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ. (בראשית לח:א-ב)

 

הכנענית בת שוע ילדה ליהודה את עֵר, אוֹנָן ושֵׁלָה. יהודה לקח לער אישה, תמר. אין הכתוב מפרט את מוצאה. כאשר ער מת, יהודה מורה לאונן אחיו לייבם את תמר. אך אונן אינו מעוניין להקים זרע שייקרא על שם אחיו המת במקום על שמו שלו. סופו שיומת גם הוא, כאחיו, שממנו רצה להתבדל, שאת זכרו סרב להנציח:

 

וַיְהִי עֵר, בְּכוֹר יְהוּדָה, רַע בְּעֵינֵי ה' וַיְמִתֵהוּ ה'. (שם שם:ז)

וַיֵּרַע בְּעֵינֵי ה' אשֶׁר עָשָׂה [אוֹנָן] וַיָּמֶת גַּם אֹתוֹ. (שם שם:י)

 

זה שסרב לסייע לאחיו, חיקה אותו, למרבית האירוניה, במעשיו ומת כמוהו. אין הכתוב מפרט מהו הרע שעשה ער אך ניתן להסיק שה' המיתו על כי סרב לתת לאשתו בן והשתמש בה לצרכיו המיניים כמו הייתה קדשה. שמות שני בניו הראשונים של יהודה מעידים על חטאיהם. עֵר, בשיכול אותיות, רַע. אוֹנָן, מ-אַיִן ומ-אָוֶן. מילים אלה, רַע ו-אַיִן/אָוֶן, משמשות במקרא לאפיון ערכיה של האלילות אשר מוקעים בו מכול וכול כדרכי התנהגות פסולה, המוליכה לניוון, אבדון וכלייה (ראו, למשל, יהושוע כד:טו; ישעיהו לא:ב, מ:יז-כד). ער ואונן נענשים אכן במוות על הליכתם בדרך העוונות ועתה מתחמק יהודה מלתת לתמר את בנו השלישי שֵׁלָה פן ימות כאחיו. יהודה, שֶׁיחד עם אחיו ביים את מות יוסף וגרם לאביהם יעקב לחוות את כאבו של אב שכול ולחיות באבל מתמשך, סופו שהוא עצמו מאבד שני בנים וחושש לחיי השלישי. ואף אם לא השתתף יהודה במישרים במעשים אלה לא מנעם. יהודה ממשיך בדרך הרמייה ומורה לתמר לחזור לבית אביה עד אשר יגדל שלה ואז יתנו לה ליבם. אין בכוונתו של יהודה לתיתו לתמר ובהבטיחו לה  הבטחת שווא, הוא כופה עליה מצב של אלמנה שומרת יבם היושבת בודדה, משמימה וחשוכת בנים. יהודה אשם כאן שנית בהולכת שולל, בכזב, חטא המוצא לו הד בשם בנו, שלה, אותו הוא מסרב לתת לתמר, ובמקום בו שהה כאשר נולד הבן, כזיב:

 

וַתֹּסֶף [בת שוע, אשתו של יהודה] עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁלָה, וְהָיָה  [יהודה] בִכְזִיב, בְּלִדְתָּהּ אֹתוֹ. (בראשית לח:ה)

 

שני שמות אלה, שלה ו-כזיב, מובילים אותנו לסיפורם של האישה השונמית ואלישע הנביא. כשהנביא אומר לה שבעוד שנה, תחבוק בן, השונמית מביעה את חששה שמא בשורה זו לא תתקיים והתקווה שהפיח בה תהיה תקוות שווא:

 

אַל אדֹנִי, אִישׁ הָאֱלֹהִים, אַל תְּכַזֵּב בְּשִׁפְחָתֶךָ. (מלכים ב, ד:טז, מהשורש כ.ז.ב באים הפועל לכזב ושם המקום כזיב).

 

כשהילד נופל למשכב ונחשב כמת, השונמית רצה אל אלישע ומזכירה לו שנית את נסיבות הולדתו של בנה ואת תגובתה לבשורתו של הנביא. האם זו היא אשר בקשה בן מאת הנביא, הלא רק התרתה בו שלא יפיח בה תקוות שווא:

 

השָׁאַלְתִּי בֵן מֵאֵת אדֹנִי, הלֹא אָמַרְתִּי לֹא תַשְׁלֶה אֹתִי. (שם, שם:כח, מהשורש ש.ל.י באים הפועל להשלות ושם הבן שלה).

 

אך כמו שבסיפור השונמית ואלישע, הנביא, אשר נדרש להכיר באחריותו לחיי הילד שבברכתו בא לעולם, מציל אכן את חייו כמצופה ממנו ולא מכזיב את האם, כך גם בסיפור שבפרקנו יהודה אינו מתחמק מאחריותו למעשיו ומכיר בצדקת תמר המשמשת לו כמצפן וכמצפון. יהודה סר זמנית מדרך ה' אך שב אליה הודות להכוונה שהכווינתהו תמר ולליווי שליווהו חירה. הקשר בין השפעתן המכרעת של שתי הדמויות על יהודה מרומז בשימוש הכפול שעושה הכתוב בפועל נטה:

 

וַיֵּט [יהודה] עַד אִישׁ עדֻלָּמִי וּשְׁמוֹ חִירָה. (בראשית לח:א)

וַיֵּט [יהודה] אֵלֶיהָ [אל תמר] אֶל הַדֶּרֶךְ. (שם שם:טז)

 

בניגוד לחוסר האחווה שמגלה אונן לגבי אחיו הבכור ער בפרקנו, ובניגוד למכירת יוסף לעבד על ידי אחיו בפרק הקודם, מצטיירת אכן רעותם של חירה ויהודה כדגם לאחוות אמת. חירה נמצא ליד יהודה כאשר פגש את אם בניו הראשונים והרי הוא גם לצידו כאשר יפגוש את אם בניו השניים:

 

וַיִּרְבּוּ הַיָּמִים וַתָּמָת בַּת שׁוּעַ, אֵשֶׁת יְהוּדָה, וַיִּנָּחֶם יְהוּדָה וַיַּעַל עַל גֹּזְזֵי צֹאנוֹ, הוּא וְחִירָה, רֵעֵהוּ הָעדֻלָּמִי, תִּמְנָתָה. וַיֻּגַּד לְתָמָר לֵאמֹר: הִנֵּה חָמִיךְ עֹלֶה תִמְנָתָה לָגֹז צֹאנוֹ. וַתָּסַר בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ מֵעָלֶיהָ וַתְּכַס בַּצָּעִיף וַתִּתְעַלָּף [והתעטפה בו] וַתֵּשֵׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם אשֶׁר עַל דֶּרֶךְ תִּמְנָתָה כִּי רָאתָה כִּי גָּדַל שֵׁלָה וְהִוא [והיא] לֹא נִתְּנָה לוֹ לְאִשָּׁה. (בראשית לח:יב-יד)

 

תמר הייתה עד כה כחפץ ביד ער, אונן ואביהם יהודה. אישה זו שלא הייתה פתיינית מטבעה, שמשה, למרבית האירוניה, רק כמושא שעשועים ביד בעלה ויבמה שמנעו ממנה להגשים את עצמה כאם,  ועוד מעט תיחשב כזונה בעיני חמיה. אך הפעם מיוזמתה שלה. אין תמר עוד כלי שרת בידי הסובבים אותה. יהודה, שנעל אותה, במודע ובמכוון, בכלא של עגינות חסרת תקווה גם יוציא אותה, בעל כרחו וללא ידיעתו, מכבליה. תמר, שהוחפצה בעבר על ידי שני בניו, למדה על בשרה את המלאכה, והרי היא מחפיצה, עתה, את האב ומנווטת אותו לרצונה. יהודה האלמן, השרוי כבר ימים רבים ללא אישה, מתפתה ללא כל קושי לקסמיה של האישה המסתורית, על אם הדרך. אין הוא יודע שזאת תמר כלתו שהסירה בגדי אלמנותה כדי לטמון לו מלכודת ולזכות ממנו בייבום. דיאלוג עסקי מתנהל בין השניים, סחר מכר. כמה רחוקים אנו מהבעת האהבה של שיר השירים (ז:ח-ט), כמו רומז לנו הכתוב שתיקון העולם רק בחיתוליו: אבי שושלת המשיח יצא אומנם לאוויר העולם עוד מעט  ודווקא בנסיבות כאלה אך עוד דורות רבים יעברו עד שיוולד המשיח הוא עצמו (מצאצאי פרץ, תאומהּ הראשון של תמר, לפי רות ד:יב, יח-כב). בינתיים תלוי בואו בכישוריה ובמיומנותה של תמר לנהל את העסקה עם הלקוח. אין בידו אתנן ובכן יפקיד בידה עירבון – חותמו, פתיליו ומטו. לאחר שתמר השיגה, בבינתה ובחוכמתה, את מטרתה, היא קמה, הולכת ושבה ללבוש את בגדי אלמנותה, כמו לא אירע דבר. נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר (ירמיהו לא:כא). דברי הנביא על תקופה לעתיד לבוא, שבה תחפש האישה את הגבר כמו הרעיה בשיר השירים הסובבת בעיר, בשווקים וברחובות, מבקשת את שאהבה נפשה (ג:א-ו), מתקיימים כבר עתה בדמותה של תמר אשר מוצאת ביהודה את אהבתה לאלוהים. קרוב לוודאי שיהודה אינו גאה בהתפתתותו לזרה על אם הדרך, לא כלפי עצמו ולא כלפי אחרים, ואינו מעוניין לראותה שנית. זה מטיל אם כן על איש סודו חירה למצוא את הקדשה על דרך תמנתה כדי לתת לה את שכרה שהבטיח לה – גדי עיזים – ולקחת ממנה את העירבון. יהודה להוט לסיים את העניין. נאמנותו של השליח אינה מוטלת בספק. אך, למרות כל מאמציו, לשווא חיפש את הקדשה שנעלמה. חירה חוזר כלעומת שבא, עם הגדי ובלי העירבון. תשובתו של יהודה להסבריו של חירה משקפת את קרבתם של השניים:

 

וַיֹּאמֶר יְהוּדָה: תִּקַּח לָהּ  [את העירבון, שיישאר בידה, שיהיה שלה] פֶּן נִהְיֶה לָבוּז. הִנֵּה שָׁלַחְתִּי הַגְּדִי הַזֶּה וְאַתָּה לֹא מְצָאתָהּ. (בראשית לח:כ)

 

נִהְיֶה, אני (=שָׁלַחְתִּי), אַתָּה. יהודה מתייחס אל חירה כמו היו שניהם איש אחד. יצאנו ידי חובתנו ולא מצאנוה. אך הינה כפי שהוגד  לתמר (שם שם:יג) איך למצוא את יהודה, כך הוגד ליהודה (שם שם:כד) איך למצוא את הקדשה שתתגלה לו כתמר. כשיהודה לומד מפי השמועה שכלתו זנתה, הוא חורץ עליה מייד גזר דין מוות בשריפה, משגה נוסף בשרשרת הטעויות שביצע, כל אחת ודרגת החומרה המאפיינת אותה. אך כשתמר שולחת לו את העירבון שהפקיד בידיה, החותם, הפתילים והמטה, הוא מודה מייד בתרמית שרימה אותה:

 

וַיְהִי כְּמִשְׁלֹשׁ חֳדָשִׁים, וַיֻּגַּד לִיהוּדָה לֵאמֹר: זָנְתָה תָּמָר כַּלָּתֶךָ וְגַם הִנֵּה הָרָה לִזְנוּנִים וַיֹּאמֶר יְהוּדָה: הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף. הִוא מוּצֵאת וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ לֵאמֹר:  לְאִישׁ אשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה וַתֹּאמֶר: הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה. וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר: צָדְקָה מִמֶּנִּי כִּי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה, בְנִי, וְלֹא יָסַף עוֹד לְדַעְתָּהּ. (שם שם:כד-כו).

 

בקשתה של תמר, הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה, מהדהדת את דברי האחים אל יעקב אשר שולחים גם הם מוצג שתפקידו לשמש כראייה: זֹאת מָצָאנוּ, הַכֶּר נָא, הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם לֹא (שם לז:לב). ההבדלים הדקים בניסוח מדגישים עם זאת את השוני בין עדינותה של תמר לגבי יהודה שגזר עליה זה עתה דין מוות מול אכזריותם של האחים אל אביהם הזקן המבשרים לו בברוטליות שאין כמוה שבנו יוסף נטרף לכאורה על ידי חיה רעה.  דומה שיהודה מעדיף לפי שעה להתעלם מהתרמית שרימה יחד עם אחיו את אביהם יעקב ולא לערב בין פרשה זו לפרשת תמר אך אין ספק ששאלתה של תמר, הכר נא למי החותמת והפתילים והמטה האלה, עשתה את דרכה בליבו, חילצה, גאלה אותו מטבע החיה הרעה, נתנה כיוון חדש לחייו והעלתה אותו על דרך המלך. בעוד האחים מסמאים את עיני אביהם, מפילים אותו במלכודת שטנית וכולאים אותו באבל שאין לו נחמה, תמר פוקחת את עיני יהודה לאמת, משמשת לו מורת דרך ומובילה אותו מעמק עכור לפֶתַח תִּקְוָה (הושע ב:יז), דֶּרֶךְ לַעבֹר גְּאוּלִים (ישעיהו נא:ט):

 

(...) וַתֵּשֵׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם אשֶׁר עַל דֶּרֶךְ תִּמְנָתָה (...). (בראשית לח: יד) 

 

דרך הפעולה של תמר, שפתחה פתח במצב שנראה מלכתחילה חשוך תקווה, סגור ומסוגר כים התוהו העכור, מתואר לא רק כתכסיס עורמה חיובי אלא אף כיצירתיות ראויה להערצה. יתרה מזו, ירידה לעומקן של מילים תגלה לנו שהתעברותה של תמר מוצגת כשחזור בזעיר אנפין של בריאת העולם. התעברות שכמוה כמעבר. מתוהו לבריאה. מפתח ההשוואה מצוי בשם המקום בו מחכה תמר ליהודה: עֵינַיִם. כל סיפורי המקרא מתכתבים זה עם זה וכולם זורמים אל הסיפור הראשון. עֵינַיִם הוא ישוב בו מפכות שתי עיָנוֹת, סמל להתפלגותה של עין המים הקדומה.  ביום השני לבריאת העולם כרה האל את העַיִן הראשונה בלב ים התוהו, בין שמים וארץ, ופלגו לשנים, שני חצאיו של שלם. מחצית המים עלתה מעלה, מחציתם האחרת ירדה מטה. פילוג שחילץ אותם מפיגול, חצייה שהמירה את טומאתם בצחות ותום. כזב הומר בזוך. בֵּית עַזְמָוֶת (נחמיה ז:כח) נהיה בֵּית הַכֶּרֶם (ירמיהו ז:א), בֵּית הַיְשִׁמוֹת (במדבר לג:מט) נהיה בֵּית עֵדֶן (עמוס א:ה). מֵעַז יָצָא מָתוֹק, הכפיר הטורף ויתר על אכזריותו, הקריבהּ, והינהו זב דבש. תמר, היושבת בפתח שתי עיינות, בצומת היקום בו נבדלו המים, צדיקה המתחזה בכורח הנסיבות לקדשה, חוזה בפלא הבריאה. עיינות פוגשות עינים ומאצילות עליהן מקדושתן. עיניה של תמר מזדככות ומיטהרות כמעיינות הבריאה. זוהי מתנת אלוהים לאוהביו. תמר חווה ברוחה ובגופה, לרגע חסד נדיר ומוגבל בזמן, את חווית הפילוג הראשוני, את אותו מעבר בין טומאה לטוהר, את איחוד ההפכים, ממאפייניו הבלעדיים של אלוהים, יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ, אחד ורב פנים, אדון כל העולמות, בעל כל התארים. תמר חווה את ההווה המתמזג בעבר - בריאת היקום ומבשר את העתיד - ביאת המשיח, מתעלה מעל ומעבר למצבו של בן תמותה כדי לטעום רסיס מנצחיותו של אלוהים. תמר בוראת את עולמה, סוללת את דרכה - דרך הקודש שחצב הבורא בלב ים התופת, מציבה בה צִיֻּנִים, שמה בה תַּמְרוּרִים (ירמיהו לא:כ), תְּמָרִים ועֵינֹת מַיִם (שמות טו:כז), תחנות ביניים, כדי להוביל את בת ציון במדבר אל הגאולה. כך רואה אותה הנביא ירמיהו המציג את יחסי בת ישראל עם אלוהיה בימים הבאים כגרסה מחודשת ומשופרת של מפגש תמר ויהודה (שם שם:יט-לט). הליכתה של תמר לפתח עינים, בחכותה ליהודה, על דרך תמנתה, משמשת עבורו כסמל ואות לדבקותה העתידית של בת ישראל בערכי הבריאה שתביא לחידוש הברית בינה לבין אלוהים. ברית מתוקנת ומורחבת שאליה תצטרפנה כל אומות העולם:

 

בָּעֵת הַהִיא יִקְרְאוּ לִירוּשָׁלַ ִם "כִּסֵּא ה'" וְנִקְווּ אֵלֶיהָ כָל הַגּוֹיִם, לְשֵׁם ה', לִירוּשָׁלָ ִם וְלֹא יֵלְכוּ עוֹד אַחרֵי שְׁרִרוּת לִבָּם הָרָע.  (ירמיהו ג:יז; ראו גם ישעיהו מט:כב-כג, ס, סב, סו:יב; צפניה ג:ט,כ; זכריה ח:כ-כג)

 

 

 

 

לקריאה נוספת:

אורנה ליברמן, שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה, הוצאת סלע ספרים, 2013

 

 לשון המקרא - אור חדש על שפה עתיקה, הבלוג של אורנה

 

הכותבת היא הכותבת היא בעלת דוקטורט בספרות צרפתית, מלמדת עברית ישראלית באולפן צרפתי וכותבת על עברית תנ"כית. פרסמה ספר על לשון המקרא: אורנה ליברמן, שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה, הוצאת סלע ספרים, 2013

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה לא התקבלו תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
אין תגובות למאמר