מס' צפיות - 102
דירוג ממוצע -
מה מתוק מדבש ומה עז מארי
מבט חדש על משמעות הקרבת קורבנות במקרא
מאת: אורנה ליברמן 04/11/13 (20:40)

התוהו ובוהו שלפני הבריאה מדומה במקרא לים סוער וגועש, ואף לשוכניו חדי השיניים, התנינים הגדולים. כדימויים אחרים לכוחות ההרס השטניים משמשים מאורות אריה טורף במעבה יער על יושביהן האימתניים (נחום ב:יג) כמו גם קיני נחשים ופתנים בנקיקים ובמחילות על דריהם המסוכנים (ישעיהו יא:ח). התוהו ובוהו מגולם על ידי חייה יצרית ופרועה שהבורא ביתק את גופהּ, בתרו ורוצצו:

 

עַל שַׁחַל וָפֶתֶן תִּדְרֹךְ, תִּרְמֹס כְּפִיר וְתַנִּין. (תהילים צא:יג)

 

הבוטח באלוהים ידרוך על שחל ופתן, ירמוס כפיר ותנין, כמו הבורא בעת ההיא, אֵם כל הזמנים, כאשר מחץ את מפלצת התוהו (ישעיהו נא:ט-י). ומיהי זו אם לא שטן מרובה הפנים, שמאז חטאם של אדם וחוה, מגיח ומופיע כל פעם בלבוש אחר, לעיתים נחש (=פתן ותנין), לעיתים אריה (=שחל וכפיר). נגיסת שיני יושבי גן העדן בפרי האסור העכירה את הבריאה. אדם וחוה המרו את דבר אלוהים. עסיסו המתוק של הפרי הפך למר, סמל למי הבריאה הצלולים והטובים שאבדו מאיכותם תוך שהם שבים ונבללים במי מרה הרעים. כל מרד בצו הבורא פוגם בהם יותר ויותר ומדרדר את הבריאה לעבר התוהו. המים הולכים ומזדהמים, יערות פרא משתלטים על מקומות יישוב.   עיפוש המים וקוצי היער מולידים שנית תנינים, נחשים ואריות שמטרתם היא להשחית, לאבד, להחריב ולהרוס. ציות לצווי אלוהים מוביל, לפי תפיסת המקרא, לביות הפרא, לחיי קבע שלווים, לשלום ולשגשוג, לבחירה בחיים, בעוד שסגידה לאל נחש בגלגוליו השונים פירושה חיי נדודים קשים, גירוש ועקירה, הקמת שושלת מרצחים, מלחמות אכזריות, השתוללות איתני הטבע, שריפות, רעידות אדמה ואולי אף חזרה לתוהו ובוהו הראשוני.

 

על דרכו של שמשון נקרה, ולא במקרה, אחד מנציגי הרוע, כפיר אריות ששאג לקראתו. כמו הבורא שביתר את ים התוהו לשניים, בידו (שַׁדַּי = שדי לו בידו), כך גם גיבורנו, ברדתו לכרמי תמנתה, מבתק את האריה רב האון ויכול לו, בכוחו וברוחו בלבד שמואצלים עליו מלמעלה:

 

וַתִּצְלַח עָלָיו רוּחַ ה' וַיְשַׁסְּעֵהוּ כְּשַׁסַּע הַגְּדִי וּמְאוּמָה אֵין בְּיָדוֹ. (שופטים יד:ו).

 

האריה ששוסע כאילו היה גדי מסמל את כוחות התוהו שהועלו כקורבן על מזבח הבריאה. תפיסה זו מוצאת ביטוי נוסף בשני הכינויים הניתנים לגג המזבח בבית המקדש שרואה הנביא יחזקאל בחזונו: הַרְאֵל וארִאֵיל. המזבח היה בנוי בתבנית של שלושה ריבועים, זה על גב זה, שכל אחד רחב מזה שעל גבו. הריבוע העליון הוא גג המזבח שעליו מקריבים קורבנות. לריבוע זה ניתנו שני שמות - הַרְאֵל וארִאֵיל:

 

וְהַהַרְאֵל אַרְבַּע אַמּוֹת וּמֵהָארִאֵיל וּלְמַעְלָה הַקְּרָנוֹת אַרְבַּע. (יְחֶזְקֵאל מג:טו)

כלומר:

ההראל-אראיל (הריבוע השלישי) גובהו ארבע אמות. מעל לקובייה עליונה זו, התנשאו ארבע קרנות בארבע קרנות המזבח, דהיינו ארבע קוביות בכל פינה.

 

הכינוי הראשון, הַרְאֵל - ההר של האל, מתייחס אל הר המוריה שבו העלה אברהם לעולה את האיל שנגלה לו בין הקוצים ובכך חנך באופן סמלי את בית המקדש העתיד להיבנות במקום זה: 

 

וְהִנֵּה אַיִל, אַחַר, נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו. (בראשית כב:יג)

 

המילה סְבַךְ, מעבה ענפי עצים ושיחים קוצניים, אחוזים זה בזה ומפותלים באנרכיה, דומה למילה סֹבֶךְ, מאורת אריות בעבי היער:

 

עָלָה אַרְיֵה מִסֻּבְּכוֹ וּמַשְׁחִית גּוֹיִם נָסַע, יָצָא מִמְּקֹמוֹ, לַשׂוּם אַרְצֵךְ לְשַּׁמָּה, עָרַיִךְ תִּצֶּינֶה מֵאֵין יוֹשֵׁב. (ירמיהו ד: ז)

 

הכינוי השני, ארִאֵיל - הארי נהיה אֵיל (=אַיִל), מפתח ומחזק את הקשר בין הארי לאיל.  במפגש שמשון עם האריה קיימים שני שלבים. ירידתו הראשונה של הגיבור לכרמי תמנתה (שופטים יד:ה) הייתה שלב הכרעת הכפיר בכוח. אך מקץ ימים, שב שנית שמשון לכרמי תמנתה (שם שם:ח), ואז, בשלב שני זה של המפגש, נגלית לו נבלת האריה כמקום התנחלות לדבורים שייצרו בה דבש:

 

וַיָּסַר לִרְאוֹת אֵת מַפֶּלֶת הָאַרְיֵה וְהִנֵּה עדַת דְּבוֹרִים בִּגְוִיַּת הָאַרְיֵה וּדְבַשׁ. (שופטים יד:ח)

 

שובו של שמשון אל זירת האירוע  חונך את השלב השני בשינוי שחל באריה אשר הופך את גופו, לא רק את עורו, לכוורת זבת דבש. ממפלה להתעלות. האריה מעלה על המזבח את מהותו הראשונית, האלימה, כדי להפוך לבריאה נדיבה ולהתאחד עם בוראהּ. ארִאֵיל פירושו הוא איפוא לא רק ארי שהפך לאַיִל כי אם  גם ארי של האֵל!

 

שני השלבים במפגש שמשון עם האריה, שלב הכנעתו בכוח ושלב הפיכתו לישות מיטיבה, משחזרים בזעיר אנפין את מסלול הליכתו של ים התוהו שאחרי שבותר בידו ורוחו של האל, חזר בו ממריו, הכיר בגדולת מעשה הבריאה ותרם לה מטובו תוך שהוא נפלג לפלגים ומובל ביובלים כדי להרוות את כל היקום כולו (ראו מאמר קודם – מגערה לערגה). הַמֵּצִיק, אחד מכינויו של שטן - המזיק, הרודף, הצורר, הפך לְמַּצִּיק - היוצק, המשקה, המרווה. מהבולע (הנוגש) יצא משקה כשם שמהאוכל (הנוגס) יצא מאכל.

 

הסצנה שבה הורג שמשון את האריה בידו משחזרת את זבח אותו ענק מימי שלפי מיתוס קדום, המשותף לרוב תרבויות העמים, עמד ביסוד בריאתו של הקוסמוס. מגופתה הטבוחה של המפלצת נבנו כל חלקי היקום ואפשרו לאדם למצוא בו מאכל ומשקה. אך אין מדובר בהעתקה כי אם בעיבוד. המקרא משתמש במיתוסים קיימים כדי להעביר מסר חדש. סיפורו של שמשון, הגיבור המקראי, מדגיש את חשיבות השלב השני בעלילות הבריאה שבו משתנה הישות העוינת, כפיר אריות, מן הקצה אל הקצה: כְּפִיר, אריה צעיר וחזק, מ-כ.פ.ר, שורש שמובנו הוא ניקה את הטומאה, מחה ומחק כתמי טומאה ואשמה (וממנו, כמובן, כיפור). הארי הפך לאיל, הכפיר הפך לפר וזאת כדי לכפר על פשעיו ולהפוך מרצונו למעיין דבש מזין, לאם מיניקה:

 

מֵהָאֹכֵל יָצָא מַאכָל וּמֵעַז יָצָא מָתוֹק. (שופטים יד:יד)

כלומר:

מהאוכל [מהטורף] יצא מאכל ומהעז [ומהפראי] יצא מתוק [מאכל עדנים, עונג].

 

מנבלת האריה (התוהו המומת) בקע מעיין דבש (הבריאה הנולדת) שהלך, התגבר ושפע: מעז למתוק, ממים עזים (נחמיה ט:יא) למתוקים (שמות טו:כה), מכוחות השנאה של אויב עז (תהילים יח:יח), של עם לועז (תהילים קיד:א-ב), של עם עז (במדבר יג:כח) אל פלגי נחלים ונהרות של חמאה ודבש (איוב כ:יז), אל ארץ זבת חלב ודבש (שמות ג:ח), אל מתק הבריאה ותנובתה (שופטים ט:יא).

 

מעזות, זעם וזוועה למתק, תום ועדנה:

 

עז, בשיכול אותיות, זע, וממנו זְוָעָה או זַעוָה. אימת התוהו ובוהו, זעמו וזעפו גורמים רעדה, חרדה ופלצות.

 

מתוק, כ (=ק) + תום, בבחינת תום. מתק הבריאה - שדותיה הפוריים ונכונותה להשביע ולענג את יושביה - מזוהה עם טהרה, תומתה וטובה.

 

חיית פרא מאיימת שבקשה לזעזע, להכשיל ולהשחית עברה תמורה מפתיעה, התבייתה ונתנה מקלט ומחסה לדבורי דבש כדי להזין ולשעשע בני אדם. שעת חסד זו שבה מכבה הרוע את אש הרצח הבוערת בעצמותיו ומתרוקן מחמת הארס המתסיסה אותו, משנה את טבעו ורותם עצמו לטוב, שעה זו שבה תוהו ובריאה מתאחדים, ערכה לא יסולא בפז. השם ארִאֵיל שבו נקרא גג המזבח מנציח את הקרבתה העצמית של חיית הטרף, התהום הבולענית ההופכת לאמא אדמה. כל בעלי החיים המיועדים לעלות על המזבח משמשים למעשה כתחליפים למפלצת הרשע השטנית, מרובת הפנים, הלובשת דמות כפיר (לביא, אריה, שחל) או נחש (צפעוני, פתן, תנין).

 

זהו גם תפקידו של השה (גדי) אותו מצווים בני ישראל לשחוט לפני צאתם ממצרים, בֵּין הָעַרְבַּיִם (שמות יב:ו), בין סוף היום והתחלת הלילה, באותו רגע של עִרְבּוּב כָּפוּל המאחד אור וחשכה והמסמל לפיכך את איחוד התוהו והבריאה. אות הדם על מזוזות הדלת והמשקוף (שם שם:ז), חותם המבדיל בין בתי העברים לבתי המצרים ומגן עליהם מפני כניסת המשחית, מסמל את מי הדם שנגרו מגוף חיית הקדומים שנטבחה, ביתוק שהביא לבידולה של הבריאה ולהיפרדותה מהתוהו. בני ישראל עומדים באופן דומה להיוולד מחדש ולהתבדל מטומאת מצרים. מזוזות פתחי בית המקדש שראה יחזקאל בחזונו נקראות אֵילִים (יחזקאל מ:מט), כינוי המדגיש את זהות האיל, השה והגדי, חיות טהורות שנולדו כולן מקרבי חיית התוהו הטמאה. מחנה ישראל עומד עתה באופן ברור בצד הבריאה כשהוא נחפז להימלט מקרבי התנין, סמלה של מצרים, ממעיו של עם לועז, בניגוד מוחלט לאדם וחוה שפתחו דלתותיהם לנחש והטמיעו את ארסו בגופם ובנפשם.

 

במילות פסוקו הראשון של מזמור קיד נערכת הקבלה מרומזת בין יציאת ישראל מבית עבדים לבין היחלצות הבריאה מבור שבייה, מחור הנחש, ממאורת האריה:

 

בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם, בֵּיִת יַעקֹב מֵעַם לֹעֵז [עז], הָיְתָה יְהוּדָה לְקָדְשׁוֹ [לעם שאותו קידש], יִשְׂרָאֵל - מַמְשְׁלוֹתָיו  [עם שעליו משל]. (תהילים קיד:א-ב)

 

וּמֵעַז יָצָא מָתוֹק. (שופטים יד:יד)

 

קורבן הגדי, השה והאיל משמש למחיקת אכזריותם וזרותם של כפיר, ארי ושחל. השינוי שחל באופי החיה מסמל את השינוי הפנימי שעובר על המקריב, הנאבק ביצריו הרעים ויכול להם. האש המכלה את הקורבן על המזבח מסמלת את כמיהת המקריב אל האל. ממרד ומרי לערגה, כמיהה ואהבה. הנפת הזרוע על הקורבן מחקה מאידך את ביתוק נחש הקדומים ומאפשרת הזדהות לא רק עם הקורבן אלא גם עם הבורא. הכמה לבורא שואף להיות כמוהו.

 

האריה שהפך לאיל מבשר את עידן הגאולה שבו יתאחד מחנה הטורפים עם מחנה הנטרפים ולא יהיו עוד קורבנות לא בקרב אלה ולא בקרב אלה (ישעיהו יא:ו-ז, סה:כה). הרמוניה מלאה תשרור בין כל הנבראים כולם. בני האדם יחזרו לימי גן העדן וייזונו רק מפרי האדמה. האנושות לא רק שלא תהיה עוד מושחתת אלא אף תגיע לרמה מוסרית גבוהה ביותר עד שלא תזדקק לשחיטות פר, איל וגדי. אך ייגמל תינוק מחלב אימו וכבר ידע להבחין בין רע לטוב.

 

מה יהיה מקומו של הנחש בתקופת אחרית הימים האידילית? איי ההתנגדות האליליים יהיו קלים להכנעה. לא יהיה עוד צורך בהפעלת כוח. די יהיה בהנפת יד של ילד קטן על פתחי קיניו של הנחש כדי להופכו לחיית מחמד:

 

וְשִׁעשַׁע יוֹנֵק עַל חֻר פָּתֶן וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי גָּמוּל יָדוֹ הָדָה. (ישעיהו יא:ח)

 

ואף הרבה יותר מכך. חמת המציק (ארס הנחש) תהפוך לחמאה סמיכה, לעסיס מתוק, לדבש משובח. כמו ששמו של האריה מאזכר את הפיכתו של זה למקור ברכה – אריה קרוב ל-ארה (ליקט ענבים, מור, דבש) ול-אור, כך גם כינויי הנחשים הנמצאים בפסוקנו, פתן וצפעוני, רומזים לתהליך דומה – המילה פתן בשיכול אותיות נותנת נֹפֶת, המילה צפעוני מכילה צוף. ומהי נופת הצופים, הדבש הנוטף מהחלות,   אם לא סמל לקיום מאמרות אלוהים חיים, אלה שהבטיחו פלגי מים, שמן ודבש לצדיקים שומרי תורתו ואלה שהטעימו את בריאת העולם, שהעמידו יחדו שמים וארץ, ככתוב:

 

אַף יָדִי יָסְדָה אֶרֶץ וִימִינִי טִפְּחָה שָׁמָיִם, קֹרֵא אנִי אלֵיהֶם, יַעַמְדוּ יַחְדָּו. (ישעיהו מח:יג)

 

יִרְאַת ה' טְהוֹרָה, עוֹמֶדֶת לָעַד, מִשְׁפְּטֵי ה' אֱמֶת, צָדְקוּ יַחְדָּו. הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז רָב, וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים. (תהילים יט:י-יא)

 

הרחבות והעמקות בספרי שיצא זה עתה מן המכבש:

אורנה ליברמן, שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה, הוצאת סלע ספרים, 2013

 

http://www.booknet.co.il/prodtxt.asp?id=63643

 

הספר זמין גם במהדורה אלקטרונית, באתר מנדלי מוכר ספרים ברשת, קטגוריה יהדות ובאתר עברית, קטגוריה עיון

 

 

 

 

 

 

הכותבת היא הכותבת היא בעלת דוקטורט בספרות צרפתית, מלמדת עברית ישראלית באולפן צרפתי וכותבת על עברית תנ"כית. פרסמה ספר על לשון המקרא: אורנה ליברמן, שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה, הוצאת סלע ספרים, 2013

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה לא התקבלו תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
אין תגובות למאמר