מס' צפיות - 60
דירוג ממוצע -
תקוות חוט השני
על קו, היקוות, מקווה ותקווה
מאת: אורנה ליברמן 04/11/13 (19:51)

 

מקום חטאים ועונש, מקום חילול קדושה, נקרא בתנ"ך עֵמֶק עָכוֹר (הושע ב:יז). בגיאיות עמוקים וטמאים אלה בגד עם ישראל באל חי וזנה בשפלותו אחרי אלילים זרים, ממיטי אסון ומוות, הבעלים (הושע ב:טו). בעֵמֶק עָכוֹר נענש עָכָן שחילל את הברית עם ה' ושלח ידו בביזת יריחו האסורה (יהושוע ז:כד-כו). בספר דברי הימים מצוין שוב עָכָן לגנאי ומכונה בשם עָכָר, עוֹכֵר יִשְׂרָאֵל (דברי הימים א, ב:ז). עָכָן, שעשה כמעשה אדם וחוה בחומדו חפץ אסור ובעוברו על צו האל, הינו סמל לנהיית העם אחרי האל נחש: עכנא בארמית פירושו נחש. עַכְשׁוּב בתהילים קמ:ד פירושו צפע. את התחילית עכ- אנו מוצאים בשמות בעלי חיים מזיקים ואף מסוכנים לאדם, נושכי עקב, שיש בהם, לפי תפיסת המקרא, מטומאת השטן- עכשוב, עכבר, עכביש. עכן, עכשוב ודומיהם, המגלמים את השטן בגלגוליו השונים, מעכבים את הגאולה.

 

דימויי העמק העכור מובילים כולם לדימוי ים התוהו ובוהו הבוצני והמעופש, רוחש התנינים, הפתנים והנחשים, ששלט בכיפה לפני בריאת העולם. מים עכורים ומרופשים אלה נחצו לשניים על ידי האל הבורא. חצייתם הביאה לצחותם. העכור, השפל והטמא הפך לצח, זך וזוהר.

העֵמֶק העָכוֹר הפך לְפֶתַח תִּקְוָה. פתח תקווה הינו צירוף סמיכות המתאר במקורו את הפתח שפתח הבורא בים התוהו הסגור והמסוגר כגוף נחש מפותל שזנבו נתון בפיו. למילה תקווה, מלבד פירושה המקובל עלינו כיום, יש משמעות נוספת במקרא, קודמת  – קו, חוט, חבל. תקווה היא הקו שחצה את ים התוהו, פתחו וחלקו לשני חצאים.

 

קו, צו, תו. בצו הבורא שורטט קו ישר, חוצה, בלב התהום, קו שכמוהו כתו, כאות. תנין התוהו הקדמוני, המגלם את הים שבתוכו שכן, פולח לשני חצאים, לפי אותו קו. ממחצית גופו העליון נוצרו השמים וממחצית גופו התחתון נוצרה הארץ. קו החיתוך שקרע את מותניו של הפתן נקרא רקיע. כל הקרבת איל, שה או גדי נועדה לשחזר את בריאת העולם ולהדק את הזדהות המקריבים עם האל הבורא וערכיו. המקריב קורבן כמוהו כאל הבורא. בעל החיים המועלה לקורבן כמוהו כנחש התוהו. המקריב אמור למלא למעשה לא רק את תפקיד האל הבורא שביתר את התוהו אלא גם את התוהו עצמו, השוכן בקרבו ובתוכו של המקריב, שאותו הוא מעלה כקורבן בדמות האיל, השה או הגדי. הקרבת קורבן, לפי צו האל, מסמלת שינוי מהותי ועמוק באופיו של המקריב המכריז על נכונותו לנטוש את עולם האלילות ולעבור גיור.

 

רמזים למיתוס הבריאה הקדום המספר לנו על טביחת ים התוהו מצויים לכל אורך התנ"ך. לפני צאתם ממצרים, מקבלים בני ישראל צו אלוהי האומר להם לשחוט שה ולמרוח מדמו על מזוזות הדלת והמשקוף (שמות יב:כב-כג). אות זה, המסמל את מי הדם שנגרו ממותני חיית הקדומים שנטבחה בשעת הבריאה, יבדיל בין בתי העברים לבתי המצרים, בין בתי הטהורים לבתי הטמאים. חותם הדם, הקו המשורטט על דלתותיהם של בתי העברים, תקווה (קו) בפתחם, משמש כתג השתייכות וזיהוי למחנם של אלה העומדים להתבדל מהטומאה ולצאת מקרבי התנין המצרי, להיוולד מחדש. בכל אותו לילה שלפני יציאת ישראל מתוך מצרים נאסר עליהם לצאת מפתח ביתם עד אור הבוקר.

 

רמז לדמו של השה, חותם אדום, מתייג ומבדיל, מצוי בפרשת רחב והמרגלים בדמות תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי (יהושוע ב:יח). תקווה פירושה כאן הוא קו במשמעות חבל. רחב תקשור חבל שזור חוט אדום בחלונה, תקווה (קו) בפתחה. החותם האדום נועד לסמן את ביתה שהיטהר זה עתה ולהבדילו מבתי שאר תושבי יריחו הטמאים. גם עליה ייאסר לצאת מדלתי ביתה עד לכידת יריחו בידי בני ישראל.

נחזור לסיפור סוכני החרש מתחילתו. יהושוע שולח מן הַשִּׁטִּים שני מרגלים ליריחו. בְּשִׁטִּים כידוע פיתו בנות מואב ומדיין את בני העם לעבודת בעל פעור, אל כנעני, ולפריצות מינית. זנות ופולחן אלילי כרוכים במקרא זה בזה. מאותו מקום שבו חונה העם יוצאים אם כן שני המרגלים כדי לבדוק את הלך הרוחות בעיר יריחו. באכסנייתה של רחב שבה נטו ללון מתגלה זהותם. מלך יריחו פוקד על רחב להסגיר לידיו את שני הזרים. אך רחב מטעה את שליחי המלך ומספרת להם שהמרגלים כבר יצאו מהעיר לפני סגירת שעריה לעת ערב. השליחים רודפים אחרי המרגלים לכיוון הירדן בעוד שזו תשלח אותם להרים, לכיוון ההפוך.

 

רחב מעלה את המרגלים לגג ומחביאה אותם בפשתי העץ הערוכים וסדורים לה שם. כשמתרחקים שליחי המלך, היא עולה אל המרגלים ומבקשת מהם טובה תחת טובה. היא החביאה אותם והצילה את חייהם. כתמורה עליהם להציל את חייה ואת חיי משפחתה כשתיפול העיר יריחו לידיהם. רחב משוכנעת בכוחו ובצדקתו של אלוהי ישראל המולך על השמים ממעל ועל הארץ מתחת.

המרגלים מציבים לרחב תנאים שעליה למלא אם ברצונה שיקיימו את משאלתה: את החבל הצבוע אדום שבעזרתו היא עומדת לשלחם בעד חלונה, את אותו חֶבֶל, המכונה גם תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי, עליה לקשור בחלונה כדי שבני ישראל יזהו את ביתה. כמו כן עליה לכנס בביתה את כל בני משפחתה ולאסור עליהם לצאת ממנו עד הצלתם. בנוסף לכך עליה לשמור בסוד את תוכנית ההצלה.

 

מה פירוש התנאים שמציבים המרגלים לרחב? המרגלים מתכננים את הצלת רחב ומשפחתה באופן כזה שבו תידמה להצלתם שלהם. (את התבנית המשותפת לשני האירועים  חושף  ומפרט נריה קליין במאמרו חסד ואמת ביהושע פרק ב, דף קשר - עלון ישיבת הר-עציון). כפי שהם נכנסו לביתה של רחב, כך גם משפחתה תתכנס בו ולא תצא ממנו עד תעבור הסכנה. כפי שהם נצלו הודות לחבל האדום, כך תינצל רחב ומשפחתה, הודות לאותה תקווה (קו, חבל). רחב ומשפחתה עוברים אם כן מעין מבחן חניכה שבאמצעותו ובמהלכו הם מזדהים עם המרגלים ומתקבלים למחנה ישראל.

 

ביתה של רחב היה בקיר חומת יריחו, לא בחוץ ולא בפנים, גם בחוץ וגם בפנים, בין שני עולמות. מעמק טומאה עכור זה שבו משכה לקוחות גם מקרב היוצאים וגם מקרב הבאים, גם מקרב תושבי עירה וגם מקרב תושבי הפריפריה, רחב עולה לגג ומתעלה, "יולדת" את שני המרגלים הנערים בעזרת חוט השני, סמל לחבל הטבור ו"מיילדת" את עצמה לחיים חדשים. מאלילות לעבודת האל, מפריצות לצדיקות, מעולם התוהו לעולם הבריאה (שימו לב למשחק המילים שָׁנִי-שְׁנֵי-שְׁנַיִם הרומז למעבר החד, מקצה אל קצה). רחב מצפינה את המרגלים כהצפן מרים את משה התינוק, דואגת לאביה, לאמה, לאחיה ולאחיותיה ומושיעה אותם ממוות. 

בתום כיבוש יריחו, המרגלים מזהים את ביתה של רחב, מוציאים ממנו את יושביו ומושיבים אותם מחוץ למחנה ישראל. אחרי תקופת בידוד זו שבה משלימים המתגיירים החדשים את היטהרותם, הם מתקבלים אל תוך העם ושוכנים בקרבם (יהושוע ו:כב-כה). רחב ומשפחתה יוצאים מיריחו ומצטרפים לבני ישראל כשם שאלה האחרונים יוצאים ממצרים, מיטהרים במדבר ונכנסים לשבת בארץ ישראל.

רחב הזונה מייצגת את כל עובדי האלילים שבעידן הגאולה ימירו דתם, ידבקו בדת משה וישראל ויעלו לרגל לירושלים. שמה, רחב, מבשר את התרחבות אמונת ישראל לא רק לפתחי הארץ אלא גם לכל קצווי היקום:

 

בָּעֵת הַהִיא יִקְרְאוּ לִירוּשָׁלַ ִם "כִּסֵּא ה'" וְנִקְווּ אֵלֶיהָ כָל הַגּוֹיִם, לְשֵׁם ה', לִירוּשָׁלָ ִם וְלֹא יֵלְכוּ עוֹד אַחרֵי שְׁרִרוּת לִבָּם הָרָע.  (ירמיהו ג:יז)

 

הפועל נִקְווּ המתייחס לשיוטם העתידי של הגוים בנתיבים הנכונים מהדהד את התקבצותם של המים שכיסו את כל הארץ ביום השלישי לבריאה:

 

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה, וַיְהִי כֵן. וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב. (בראשית א:ט-י)

 

לְהִקָּווֹת, מִקְוֶה, שורש ק.ו.י מ-קו. מי ים התהום חולקו בקו אמצעי, פנימי לשני חצאים. חצי אחד עלה למעלה, מעל לרקיע, חצי שני ירד למטה והציף את כל הארץ כולה עד שצומצם וקובץ באגנים בעלי קוי גבול היקפייים, חיצוניים, ברורים ובלתי עבירים. עֵין הַתַּנִּין (נחמיה ב:יג) הפכה מַעַיְנֵי יְשׁוּעָה (ישעיהו יב:ג). ים התנינים האפל שמתפרץ ומתרוצץ בחימה, ברתיחה ובתסיסה לכל עבר הוא סמל לשטן ולאלילות. מקווה המים השקטים המתוחם בחוף ובחול הוא סמל לאלוהים שהושיע את הבריאה וחלצה מקרביו של הפתן. כשם שהאל הבורא הכניע את נחלי הבליעל והפכם לפלגי ברכה רגועים, כך גם הושיע את ישראל מסער צורריו:

מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל, מוֹשִׁיעוֹ בְּעֵת צָרָה! (ירמיהו יד:ח)

 

מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל, ה'! כָּל עֹזְבֶיךָ יֵבֹשׁוּ יְסוּרַי [וְסוּרַי, אלה שסרו ממני] בָּאָרֶץ יִכָּתֵבוּ [ייגזר עליהם לרדת שאולה] כִּי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים, אֶת ה'. (שם יז:יג)

 

המילה מִקְוֶה, המורה על ברכת מים שקטה, היא גם מילה נרדפת ל-תִּקְוָה, בטחונו של המאמין בישועה שיביא לו אלוהים. לו לא היו המים מתכנסים ומצטמצמים בתוך עצמם, במצוות הבורא, היו הנחשולים הרעים והזידונים ממשיכים בהשתוללותם ומונעים את התגשמות הישועה. מכאן נבין את הקשר בין תקווה במובן קו, גבול, חוף לבין תקווה במובן ביטחון בישועת האל. מושג קו הגבול (חוט, חבל, קו, צו, הצרה, צמצום, כיבוד חוק, הימנעות מחטא) ומושג התקווה (ביטחון בישועה) כרוכים זה בזה באופן הדוק כי בלי נסיגת פרצי המים, ניתובם ותיחומם, הארץ הייתה נשארת מוצפת לנצח בלי כל סיכוי להופעת חיי אנוש. מי התוהו צייתו באהבה ובערגה להוראתו של האל וזרמו לשטח שאליו שולחו. כך הושיעם האל, כך הפכו למי ישועה. כך נגאלו ממצבם הקודם והפכו למקור מים שקטים, חיים וטהורים. כמים כן האדם. אם ישים מבטחו ותקוותו באל, ייגאל. אם ילך בעקבות מי בראשית, בדרך הקדושה, מהתוהו לבריאה, למקום שיורה לו אלוהים, יגיע למנוחה ויחיה בשלום במחוזותיו. אם יצמצם את פרצי תאוותו, יחסום אותם בגדר ברורה ומדויקת, יתעל אותם למטרות נעלות ויזרום ליעד שאליו ישלח אותו האל, תהיה תקווה לעתידו. כך עשה אברהם כשעזב את אור כשדים כדי ללכת לארץ שאלוהים הראה לו, כך עשו בני ישראל כשיצאו ממצרים, כך יעשו הגולים אם ישימו תקוותם באלוהים. הדרך מגלות לגאולה, מכאוס, זוהמה וסבל לתקווה, ישועה ועתיד עוברת באפיק שבו זרמו מי הבריאה כדי להתקבץ בגבולותיהם. הצדיק ממשיך את הבריאה ומקרב את הישועה בשמירתו על החוק:

 

כִּי מְרֵעִים יִכָּרֵתוּן וְקֹוֵי ה' הֵמָּה יִירְשׁוּ אָרֶץ. (תהילים לז:ט)

 

וְקוֹיֵ ה' יַחלִיפוּ כֹחַ, יַעלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים, יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ, יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ. (ישעיהו מ:לא)

 

וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחרִיתְךְ [לַעתִידְךָ], נְאֻם ה', וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם. (ירמיהו לא:טז)

 

בעידן הגאולה, לפי חזון הנביאים, יכבדו כל הגויים את צווי האל. שמעו של אלוהים יעבור מעיר לעיר, מעם לעם, מלאום ללאום. אף יושבי האיים הרחוקים יתנו בו מבטחם, ישאפו לקרבתו ויצפו לאות מפיו כדי להעלות עוגן ולהפליג לעבר מקדשו, לשטוף ולנהור כמו מי בראשית, בעת ההיא, שזרמו באפיקיהם והתקבצו במקוויהם:

 

כִּי לִי אִיִּים יְקַוּוּ  (...). (ישעיהו ס:ט)

 

(...) יִקָּווּ הַמַּיִם (...) אֶל מָקוֹם אֶחָד (...). (בראשית א:ט)

 

באוניות מפוארות, עמוסות כסף וזהב, מנחות לבית המקדש, יביאו הגרים החדשים את גולי ציון אל ארצם וילמדו מהם בשקיקה את לשונם ותורתם. כפי ששני המרגלים שנשלחו ליריחו פעלו כאיש אחד, כפי שרחב ובית אביה התאחדו תחילה עם שני המרגלים בהתנסותם בחוויה דומה ועם כל ישראל אחר כך בישיבתם בקרבם, כך גם כל אומות העולם ואף הרחוקות ביותר תשאנה עיניהן אל מקום אחד.

 

 

הכותבת היא הכותבת היא בעלת דוקטורט בספרות צרפתית, מלמדת עברית ישראלית באולפן צרפתי וכותבת על עברית תנ"כית. פרסמה ספר על לשון המקרא: אורנה ליברמן, שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה, הוצאת סלע ספרים, 2013

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה לא התקבלו תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
אין תגובות למאמר