מס' צפיות - 70
דירוג ממוצע -
משמעותו המיסטית של הריבוי הזוגי
מאת: אורנה ליברמן 04/11/13 (19:47)

 

ביום השני לבריאת העולם כרה האל את הבאר (=העַיִן) הראשונה בלב האוקיינוס הבראשיתי וחצה אותו לשני חלקים שווים. מחצית המים עלתה למעלה, כמעיין (=כעַיִן) ומחציתם השנייה ירדה למטה, כמטר:

 

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם. וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָרָקִיעַ וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ וַיְהִי כֵן. וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ שָׁמָיִם וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר, יוֹם שֵׁנִי. (בראשית א:ו-ח)

 

הפסוק המקביל בספר היובלים (ספר חיצוני המשכתב את התורה מתחילתה עד מעמד הר סיני) מדגיש הדגשה יתרה את פילוג המים שאינם רק מצייתים לרקיע אלא לוקחים, הם עצמם, חלק פעיל במעשה:

 

וּבַיּוֹם הַשֵּׁנִי עָשָׂה אֶת הָרָקִיעַ בֵּין הַמַּיִם, וַיִּבָּדְלוּ הַמַּיִם בַּיּוֹם הַהוּא, חֶצְיָם עָלָה מֵעַל לָרָקִיעַ וְחֶצְיָם יָרַד מִתַּחַת לָרָקִיעַ אשֶׁר בַּתָּוֶךְ, עַל פְּנֵי כָּל הָאָרֶץ. וְזֹאת הַמְּלָאכָה הָאַחַת אשֶׁר עָשָׂה בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי. (ספר היובלים ב:ח-ט)

 

בלב ים התופת נקרעה מנהרה, נכבשה דרך, שחילצה את הבריאה מכלא הכאוס, העמידה אותה על כנה וארגנה את סדריה. המים רוחשי המפלצות, עֵין הַתַּנִּין (נחמיה ב:יג), הפכו למי ברכה מפרים, עֵין גַּנִּים (יהושוע טו:לד).

 

בֵּין (על משקל אֵין ו-עֵין) היא צורת הנסמך של בַּיִן (על משקל אַיִן ו-עַיִן), שם שאינו מופיע במקרא ומשמעותו היא מרווח – אותו בקע שנבקע בין מי הבריאה העליונים למי הבריאה התחתונים שהלכו והתרחקו אלה מאלה כדי ליצור מרחב מחייה. שלוש מילים אלה מסכמות אכן את שלב עיצוב המים, מ-אַיִן (תוהו ובוהו נורא) דרך בַּיִן (הבדלתו, בקיעתו) ל-עַיִן (מעיין צלול ורוגע). שימו לב לדמיון בין הסיומות -יִן / -יִם, קרבה בולטת המדגישה את הקשר ההדוק המאחד את מַיִם ל-אַיִן, בַּיִן ו-עַיִן.

 

המים שעלו למעלה והמים שירדו למטה – מוצאם אחד, באותו ים. כל נהרות הקרקע ומקוויה באים מאותו מקור שממנו נובעים מי הרקיעקרקע כרקיע). אופיים הכפול של זרמי האדמה ומאגריה, שמימי וארצי כאחד, בא לידי ביטוי מפורש בכינויים כגון  נַחלַיִם (יחזקאל מז:ט) ו-אֶגְלַיִם (ישעיהו טו:ח).

 

עד ימינו נושאת המילה מַיִם את זכרון פילוגם בצורת ריבויה הזוגי -יִם שבא מ-יָם, אותו אוקינוס קדמוני ברגע פיצולו בו נפתח פתח תקווה טובה ונבנה שביל מעבר במערבולות המים הרעים. מִיָּם (מֵהַיָּם), שמקורו בים, בהיפוך תנועות, נותן מַיִם. ריבוי זוגי זה המנציח את היטהרות הבריאה ואופייה הכפול מאפיין גם את אברי הגוף הזוגיים - עֵינַיִם, אָזְנַיִם, יָדַיִם, רַגְלַיִם, שָׁדַיִם, קְרָבַיִם - החתומים, גם הם, בסימן ההיכר הקוסמוגני. הריבוי הזוגי של אברי הגוף המסמל את המים העליונים והתחתונים שבהתפצלותם לשמים וארץ יצרו מרחב מחייה במעמקי ים המוות מהווה תזכורת מתמדת הקוראת לדובר השפה לחקות את מעשה הבריאה ולסכור סכר לגאות יצריו. ולא זו בלבד. חובת הנאמנות לערכי מסלול הבריאה האלוהי שהוליך את היקום מרגשה לרגיעה ומטומאה לתום אינה טבועה רק בלשוננו כי אם גם בגופנו, ואף בגרסות רבות, כפולות ומשוכפלות.  

 

על יסוד תובנה זו נוכל לפרש את התפעלותו של הדוד מהסימטריה המושלמת השולטת בגופה של הרעיה:

 

שִׁנַּיִךְ כְּעֵדֶר הַקְּצוּבוֹת, שֶׁעָלוּ מִן הָרַחְצָה, שֶׁכֻּלָּם מַתְאִימוֹת וְשַׁכֻּלָה אֵין בָּהֶם.  (שיר השירים ד:ב)

שְׁנֵי שָׁדַיִךְ כִּשְׁנֵי עֳפָרִים, תְּאוֹמֵי צְבִיָּה הָרוֹעִים בַּשּׁוֹשַׁנִּים. (שם שם, ה)

התואם בין אברי הגוף מגלם את התואם בין רקיע לקרקע - שני חצאים המרכיבים מערכת אחת, את החיבור בין השמימי לארצי שבו תלויה ההרמוניה של הבריאה. כל חלק וחלק, שן, שד, עין, מייצג איפוא את המכלול השלם. ומבין כל אברי הגוף בעלי הסיומת הזוגית, העיניים מסמלות באופן המובהק ביותר את המים הראשוניים שהתחלקו לשמים וארץ, ומכאן, כפל המשמעות של המילה עַיִן שמציינת גם את אבר הראייה וגם מקור מים - מַעְיַן גַּנִּים, בְּאֵר מַיִם חַיִּים (שם שם, טו):

 

לִבַּבְתִּנִי, אחֹתִי כַלָּה, לִבַּבְתִּנִי בְּאַחַד מֵעֵינַיִךְ, בְּאַחַד ענָק מִצַּוְּרֹנָיִךְ. (שם שם, ט)

 

די לו לאהוב להלל עין אחת, צדודית אחת, שהרי סמוך ובטוח הוא שהאחת פירושה שתיים. עינה השמאלית של הכלה שובה את ליבו כעינה הימנית. אין הרעיה נתונה לדחפים סותרים ולמלחמות פנימיות. עקרונותיה איתנים, נאמנותה מוחלטת. כל חלקי גופה תואמים זה לזה ומשקפים את טובה, טוהר מידותיה, כנותה ויושרה:

 

אַחַת הִיא יוֹנָתִי, תַמָּתִי, אַחַת הִיא לְאִמָּהּ, בָּרָה הִיא לְיוֹלַדְתָּהּ (...).  (שם שם, ו:ט)

 

יחידת סגולה ועשויה כמקשה אחת, אהובהּ אחד ואלוהיה אחד, אין הרעיה חומדת בעיניה פירות אסורים ואין היא מתפתה לאדונים אחרים. לדרגה מוסרית ורוחנית גבוהה זו הגיע גם שמשון העיוור בלב טומאת המקדש הפלישתי כשביקש עזרה מאלוהים:

 

וַיִּקְרָא שִׁמְשׁוֹן אֶל ה' וַיֹּאמַר: אדֹנָי ה', זָכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא אַךְ הַפַּעַם הַזֶּה, הָאֱלֹהִים, וְאִנָּקְמָה נְקַם אַחַת מִשְּׁתֵי עֵינַי מִפְּלִשְׁתִּים! (שופטים טז:כח)  

 

השימוש בצורת ביטוי נדירה זו, וְאִנָּקְמָה נְקַם אַחַת מִשְּׁתֵי עֵינַי, המהדהדת בלי כל צל של ספק את דבריו של הדוד משיר השירים, לִבַּבְתִּנִי בְּאַחַד מֵעֵינַיִךְ, מעיד על דבקותו הבלתי מתפשרת של הדובר בערך הסימטריה - תגהּ המייצג של הבריאה. בהזכירו עין אחת במקום שתיים, שמשון מטעים ומדגיש שהינה, בסופו של דבר, ובמחיר ראייתו, השכיל להבין את מידת הטוהר שנדרשה ממנו כנזיר אלוהים.

 

העימות הסופי בין שמשון לבין הפלישתים משמש כסמל לניגוד העקרוני בין שתי השקפות עולם סותרות, אמונות עמי המזרח הקדום והמונותיאיזם התנ"כי. זוהי גם משמעותה העמוקה של מלחמת שאול המלך בנחש העמוני. צבא עמון צר על העיר יביש גלעד. אנשיה המאוימים מעונינים לכאורה להיכנע והתוקף מציע להם שלום תמורת ניקור עין ימינם, מום שינציח את חרפתם ויפגע בכושרם. זקני העיר ממשיכים במשחקם הדיפלומטי ואינם דוחים את התנאים המשפילים אלא מבקשים ארכה של שבעה ימים. נחש העמוני בטוח ששום שבט לא יבוא לסייע לעיר המבודדת, אפסה כל סולידריות מישראל, ומסכים להמתין שבעה ימים. הזקנים יוצאים לעיר גבעה כדי לבקש את עזרתו של שאול, המלך שהוכתר זה עתה. שאול מכריז נמרצות על גיוס כללי. השבטים נענים. אנשי יביש מודיעים לנחש שלמחרת ייכנעו. עבור נחש הבטוח בנצחונו המלחמה הסתיימה. אך בחסות הלילה חוצה שאול את הירדן ועם אשמורת הבוקר, בעוד מחנה עמון ישן שנת ישרים, הוא בא לתוכם ומכה בם מכה ניצחת. מלחמת שאול בעמון הביאה לליכוד העם והושיעה את יביש גלעד.

 

סיפור המלחמה נגד נחש העמוני, כמו כל העימותים בתנ"ך, וריאציות שונות של אותו לייטמוטיב, חוזר וממחיש את הניגוד הקמאי בין כוחות התוהו וכוחות הבריאה. שבעת ימי הארכה הניתנים לתושבי יביש עד להצלתם, עד למניעת ניקור עין ימינם, מסמלים כמובן את שבוע בריאת העולם. לפי הווריאציה הנוכחית, ששת ימי המשא ומתן של זקני יביש במאמציהם למנוע את האסון מקבילים לששת ימי הבריאה. השבת, לעומת זאת, מקבילה לניצחון המכריע של צבא שאול על עמון ביום השביעי, בצהרי היום, בשיא זוהרה של השמש. שאול ולוחמיו מתקיפים את העמונים בבוקר ומסיימים את המלאכה בחצי היום, כמצופה:  

 

(...) מָחָר תִּהְיֶה לָכֶם תְּשׁוּעָה בְּחֹם הַשָּׁמֶשׁ (...). (שמואל א, יא:ט)

 

(...) וַיַּכּוּ אֶת עַמּוֹן עַד חֹם הַיּוֹם (...). (שם שם, יא)

 

סיום העימות בצהרים, בשעה החוצה את היום לשניים, חוגג גם חצייה נוספת, קדומה יותר, זו שהשיקה את הבריאה ופלגה את הזמן והמרחב כדי להעמידם לרשות האנושות. שאול ובני ישראל נצחו את נחש ובני עמון באותה דרך שבה הכריע אלוהים את נחש התוהו. לא לחינם נקרא מלך עמון בשם נחש, האל הלאומי של עמון שאותו הוא מייצג. סמליותו של המספר שתיים שבה חדור כל התנ"ך כולו שולטת אכן באופן בולט בסיפור שלפנינו. שאול מנתח צֶמֶד בָּקָר כדי לשלוח אותו לכל הממלכה (שם שם, ז), ניצולי העמונים היו כה מפוזרים עד כי לֹא נִשְׁארוּ בָם שְׁנַיִם יָחַד (שם שם, יא).

 

רצונו של נחש לנקר לנצורים את עין ימינם כאות כניעה אין מטרתה רק להטיל בם מום ולהשפילם אלא גם ובעיקר לערער על מעשה הבריאה של אלוהיהם ולהשליט במקום ערכיו את האידיאולוגיה של האל נחש שאת שמו הוא נושא. לו נחש העמוני היה אכן מנקר את עין ימינם של תושבי יביש, היו אלה מאבדים את חותמת הבריאה האלוהית הטבועה בבשרם. היקום קם מחורבותיו בין שמאלו לימינו של הבורא. בימינו רקע אלוהים את השמים ובשמאלו קיבע את הארץ:

 

אַף יָדִי [השמאלית] יָסְדָה אֶרֶץ וִימִינִי טִפְּחָה [פרשה] שָׁמָיִם, קֹרֵא אנִי אלֵיהֶם, יַעַמְדוּ יַחְדָּו. (ישעיהו מח:יג)

 

צדודיתו הימנית של אדם מקבילה איפוא לשמים וצדודיתו השמאלית חופפת לארץ. עקירת העין הימנית נועדה לנתק את תושבי יביש גלעד ממקור חיותם, לחבל בזהותם, להרחיקם מאלוהיהם ולבטל את הזדהותם איתו. כל הנחשים מגלמים את התוהו ומהי מטרתם אם לא לעקור את המימד השמימי באדם, לעוורו, לשעבדו ולהשליכו לתהום. כך עשו הפלישתים לשמשון. זאת הייתה גם כוונתו של נחש גן העדן שפקח את עיני אדם וחוה אל ראייה מוטעית, כוזבת ומתעתעת שכמוה כעיוורון. אסון דומה התכונן להמיט נחש העמוני על תושבי יביש גלעד:

 

וַיֹּאמְרוּ כָּל אַנְשֵׁי יָבֵישׁ אֶל נָחָשׁ: כְּרָת לָנוּ בְרִית וְנַעַבְדֶּךָּ. וַיֹּאמֶר אלֵיהֶם נָחָשׁ הָעַמּוֹנִי: בְּזֹאת אֶכְרֹת לָכֶם בִּנְקוֹר לָכֶם כָּל עֵין יָמִין וְשַׂמְתִּיהָ חֶרְפָּה עַל כָּל יִשְׂרָאֵל. (שמואל א, יא:א-ב)

 

כריתת ברית עם הנחש פירושה הפרת הברית עם אלוהים. עבודת אלילים משולה לעיוורון. אך שאול, בחיר אלוהים ונציגו, הודף את התקדמות הנחש, מפיל את שלטונו ומתקן את המעוות. המלך הצעיר שומע בחמלה את תחינת אנשי יביש הנצורים, נחלץ לעזרתם ומשקם, לתקופת מה, את הריסות העולם שחרב. ראשית שלטונו היא תקופה מבטיחה המרמזת על עידן הגאולה שבו יירפא העולם ממומיו. אלה שטחו עיניהם מראות ואלה שכבדו אוזניהם משמוע יחדשו את בריתם עם אלוהים, יתקנו את כלימתם של אדם וחוה וייחפזו אל גן העדן:  

 

אָז תִּפָּקַחְנָה עֵינֵי עִוְרִים וְאָזְנֵי חֵרְשִׁים תִּפָּתַחְנָה. אָז יְדַלֵּג כָּאַיָּל פִּסֵּחַ וְתָרֹן לְשׁוֹן אִלֵּם. (ישעיהו לה:ה-ו)

 

 

 

המאמר מבוסס על ספרה של הכותבת: שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה, הוצאת סלע, 2013

הכותבת היא הכותבת היא בעלת דוקטורט בספרות צרפתית, מלמדת עברית ישראלית באולפן צרפתי וכותבת על עברית תנ"כית. פרסמה ספר על לשון המקרא: אורנה ליברמן, שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה, הוצאת סלע ספרים, 2013

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה לא התקבלו תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
אין תגובות למאמר