מס' צפיות - 2770
דירוג ממוצע -
ביקורת סרט- בופור
"בופור" הוא סרט מעוצב למופת מבחינה אמנותית וסגנונית, אבל מופרך ושיקרי מבחינה תסריטאית ואידיאולוגית. שילוב מבלבל בין מיומנות קולנועית גבוהה ביותר, ובין השקפה פוליטית שיבטית וצרת-אופקים -- יוצרים מוצר מרתיע, מקומם, מניפולטיבי למהדרין.
מאת: טור אורח 13/03/08 (02:08)

מאת: אורי ברייטמן

 

"בופור" הוא סרט מעוצב למופת מבחינה אמנותית וסגנונית, אבל מופרך ושיקרי מבחינה תסריטאית ואידיאולוגית. שילוב מבלבל בין מיומנות קולנועית גבוהה ביותר, ובין השקפה פוליטית שיבטית וצרת-אופקים -- יוצרים מוצר מרתיע, מקומם, מניפולטיבי למהדרין. הבמאי יוסף סידר מצטרף אל האחים ברבש, דובר צה"ל, הלובי היהודי בארה"ב ושאר נושאי הכלים של הממסד הצבאי הישראלי, כאשר הוא מתאר את צבא הכיבוש הישראלי בתור גוף פסיבי, רופס, עלוב, כמעט מעורר רחמים. אין דימוי שגוי מזה, ואין תפיסת-מציאות יותר נפשעת מזאת.

 

"בופור", כיצירה קולנועית, מתייחסת אל המוצב הדרום-לבנוני כאל פלנטה אחרת. העיצוב האמנותי, שכאילו נלקח מתוך סרט מדע בדיוני, מתאמץ מאוד כדי ליצור תחושה של ניתוק מוחלט מן המציאות, בידוד מן האנושות -- כמו חללית המרחפת במזרח התיכון, בלי נהג ובלי תוכנית. כל האנשים שעבדו על "בופור" התרכזו במשימה האמנותית הזו, שמטרתה להפיק היגד שהוא על גבול התעמולה הפשטנית ביותר שאפשר להעלות על הדעת. מדוע? כיוון שמדינת ישראל של "בופור" היא רק שה תמים, נער מתבגר, אוסף של פרחחי גולני בלי שמץ של מושג מה קורה סביבם, פרי חוסר-אונים משווע של הנהגה בלתי-נראית, אויבים בלתי-נראים, אזרחים לבנוניים בלתי נראים, ללא כל הקשר פוליטי, צבאי, מדיני, כלכלי, תרבותי. "בופור" מעמיד פנים שהמוצב חי בעולם משל עצמו, ושניתן לדבר על צבא בלי לדבר על העולם הפוליטי שהחליט על נוכחותו של הצבא.

 

כאמור, הבעיה היסודית של "בופור" היא, שהוא באמת עשוי היטב מבחינה קולנועית, ולו רק בתור מוצר טכנולוגי. הפער הבלתי ניתן ליישוב, בין הכישורים הטכניים של יוצריו, ובין המסרים התעמולתיים שהוא מעביר לצופה, עשוי להפיל כל מבקר קולנוע בפח. כי "בופור" אינו סרט מלחמה וגם אינו סרט א-פוליטי: זוהי יצירה סנגורית, מתגוננת, מתחסדת, מצטנעת, מטשטשת ומתעלמת מכל העובדות המרירות שהולכות נגד הנרטיב הקורבני שהיא מנסה להעביר. אנו אמורים להאמין כי מיטב בנינו נופלים כמו זבובים, באמצע שומקום, והם רק ילדים יפים עם עיניים כחולות ונטייה טבעית לאהבה ושלום; גיבור הסרט, אושרי כהן מתוק-המבט, הוא הכלי המרכזי שדרכו עובר המסר המופרך הזה.

 

"בופור" מנסה לשחות בתוך ביצה של קונצנזוס ישראלי רדום ועייף, שבו החיילים הם רק ילדים תמימים שממלאים פקודות והולכים אל אובדנם בגלל חינוך גרוע. הפוליטיקאים השקופים, לעומת זאת, לא מקבלים החלטות, והעם הוא רק עדת בכיינים עלובה וחסרת כל נסיון צבאי, בדמות "ארבע אימהות". זו עבודה קלה מאוד, ובהחלט קלה מדי, לנתק את "בופור" מתוך מכלול האינטרסים המורכב, שאיפשר לכיבוש הישראלי בלבנון להתקיים כמעט עשרים שנה רצופות.

 

הנה מה שלא יסופר לכם ב"בופור", סרטון הסיכום של הצבא שלנו על לבנון הדוויה:

  • כיצד התקבלה ההחלטה לפלוש באכזריות אל לבנון, במטרה לחסל את ההתנגדות הפלשתינאית הלגיטימית לכיבוש הישראלי בגדה המערבית וברצועת עזה;
  • מיהם הילדים הלבנונים שחוסלו על ידי צה"ל, הבתים שנהרסו, מאות אלפי האזרחים שהפכו לפליטים, המזימה להמליך שלטון-בובות ישראלי בלבנון (עיין ערך באשיר ג'ומאייל), הפיאסקו ההיסטורי של סברה ושתילה;
  • ההתנגדות העיקשת של העם הלבנוני אל מול התוקפנות הישראלית המתמשכת (אין לבנונים בלבנון? אפילו לא אחד לרפואה עבור "בופור"? רק בגלל שהם לא מדברים עברית?);
  • הפשיטות האינסופיות של צה"ל וצד"ל על כפרים, הרס מרקם החיים הלבנוני והשפלת כבודם של אזרחים תמימים ללא הפסקה;
  • העובדה שישראל ירתה אינספור טילי "טאו" (אותו טיל שהרג את אחד מן החיילים החביבים והחמודים בסרט הא-פוליטי הזה) על קורבנות לבנונים חסרי-זהות וחסרי-סרטים, הרבה לפני שהחיזבאללה בכלל נוסד;
  • העובדה שישראל היתה מספיק עשירה ומתוקצבת ע"י ארה"ב כדי לממן לעצמה צבא שכירי חרב (צד"ל) שהלך נגד האינטרס של בני-עמו בעבור בצע-כסף, ונבגד בציניות מחרידה בסופה של הקטסטרופה הלבנונית;
  • העובדה שחיזבאללה איננו דני-דין הרואה ואינו נראה, אלא צבא נחוש של לבנונים בעלי משפחות, אישיות וערכים;
  • העובדה שהנסיגה מלבנון התרחשה אך ורק בזכות לחץ אזרחי בלתי-פוסק של פעילים פוליטיים מן השמאל והמרכז, ובעיקר המשפחות השכולות שלא פחדו מן הקונצנזוס המשתק.

 

כל זה התפוגג כמו עשן של פצמ"ר ב"בופור".

 

לכל דור יש את התועמלן הסינמטוגרפי שלו: זה הטוען כי מכיוון שהגולנצ'יק הממוצע אינו רואה אף חייל חיזבאללה במהלך שירותו הצבאי בדרום לבנון, אין כל סיבה להראות את החיזבאללה גם בסרטים; זה הסובר כי יהיה זה בלתי-חכם להכעיס את האליטה הצבאית בישראל, כיוון שדרוש שיתוף פעולה סימביוטי איתה כדי להיעזר במשאביה הבלתי-נגמרים ולהשלים את הסרט (צריך טנקים, צריך מסוקים, צריך ציוד צבאי: אין ארוחות חינם).

 

רק תועמלן צבאי חכם היה משלב בכוח את שמותיהם של קורבנות כיבוש הבופור משנות ה-80 באמצעות טקס שדוף שהוא מעין "מסדר-אש" של תנועת נוער; תועמלן שאינו מסוגל להציג אפילו לא דמות עמוקה, אמינה ומפורטת אחת בכל הסבך הפסאודו-אמנותי שנוצר בזכות שילוב מוצלח בין צילום, תאורה ופסקול; תועמלן לטנטי שעדיין מאמין, או מעוניין להאמין, או אומר כי הוא מאמין, שאפשר ליצור חיה מוזרה המכונה "סרט א-פוליטי", במאה ה-21 בה אנחנו חיים. רחמים על מי שמתלהב מ"בופור" בגלל שזכה בפסטיבל ברלין: מישהו כבר שכח באיזו מדינה נמצאת העיר הזאת? האם חבר שופטים גרמני לא יכול לטעות בגלל פוליטיקה שואתית, כפי ששופטי האוסקר טועים שוב ושוב בגלל לחצים פנימיים בהוליווד?

 

מתהלכים בינינו לא מעט מבקרי קולנוע, הטוענים כי בופור הוא "סרט מושלם". לא פחות. סרט מושלם אמור להציג נרטיב שנתפס כמשכנע גם במדינות אחרות. לכן נשאלת השאלה: מה חושב הלבנוני הממוצע על "בופור"?: האם גם הוא התרגש מן הדיוקן האנושי מכמיר-הלב של חיילינו היהודים הנפלאים? האם לוחם חיזבאללה ומשפחתו ירוצו לבתי הקולנוע כדי לראות את הפצ"מרים שלו על המסך הגדול, ויחווה דעתו כי מדובר במסמך אנושי משכנע?

 

האם הצופה האמריקני הממוצע, שאין לו מושג קלוש מי בכלל התחיל את הבלגן הלבנוני -- יוכל להבחין בין כובש ובין נכבש? האם אזרח ערבי-ישראלי, שיש לו קרובי משפחה בלבנון, ישמח לראות כיצד שליחתה של ארה"ב במזרח התיכון מציירת את עצמה (שוב ושוב) בתור הגרסה המתוסרטת של הקוזאק הנגזל? ומה אמור שמאלני אמיתי -- כנראה לא גדעון לוי, שגויס לסרט בתפקיד השמאלני הטלוויזיוני כדי להשתיק כל ביקורת אפשרית -- לחשוב על הפרופוגנדה הציונית הזאת? למחוא כפיים למר סידר על הליכה זהירה בין טיפות הביקורת של מצביעי הליכוד והעבודה?

 

הפולמוס שהתרחש סביב "בופור" בנוגע לשירותם הצבאי של כמה מכוכביו נראה כעת אינפנטילי כמעט כמו מנחם בגין, שהלך אחרי אריק שרון כעיוור גמור אל הרפתקת כיבוש לבנון, אחד האסונות הגדולים ביותר של שנות ה-80. למה, למען השם (ועוד כמה שמות), צריך שחקן מקצועי לעבור שירות צבאי אמיתי כדי לגלם חייל בסרט? האם ג'וליה רוברטס נדרשה לעבוד בתור זונה לפני הסרטת "אישה יפה", סרט שמכחיש כל קשר למציאות האיומה של הזונות בארה"ב? האם פרנסיס פורד קופולה נדרש לשרת בויאטנם כדי ליצור את "אפוקליפסה עכשיו"? האם אורסון וולס נדרש להקים אימפריית-עיתונות כדי לגלם את ויליאם רנדולף הרסט ב"האזרח קיין"? האם אקירה קוראסווה דרש משחקניו לעבור קורס אמנויות לחימה של שלוש שנים לפני צילום "שבעת הסמוראים"? האם מרלון ברנדו נדרש לפתוח בקריירה של מאפיונר כדי לככב ב"הסנדק"? הרי בלאו-הכי מגלמים כל שחקני "בופור" את החיילים הפשטניים, הבורים, העלובים והנאיביים ביותר שאפשר להעלות על הדעת. כמה הכשרה צריך בשביל לגלם טמבל בוגר תיכון, שנשלח ללבנון בלי לדעת כלום על המדינה הזאת, על ההיסטוריה המשפילה שלה בצל האימפריה העות'מנית והקולוניאליזם המערבי?

 

עצוב, וגם מאכזב, לראות את התגובות הנלהבות של ה"מבקרים" הישראלים, החוששים מלהיתפס כשמאלנים, ולכן מתאמצים להתקרב ככל האפשר אל לב מדורת השבט (תרתי משמע). חבל לראות את ההסתייגויות הזהירות של אלו שלא אהבו את הסרט (כמו אורי קליין, למשל) החוששים מתגובותיהם של עמיתיהם לברנז'ה, למילואים, ללימודים, לקליקה, לשבט, להמון. כולם ממהרים לקשור כתרים לשגריר התורן (סידר), להתייחס אליו בתור בן-טיפוחם, זה שהגשים את כל התקוות שתלו בו, להסתחבק עם אוהד קנולר על התפקיד המאכזב שהוא עושה כאן (אפילו המוות שלו אינו אמין), ולחשוש מפגיעה באושרי לוי, הילד מ"הכוכבים של שלומי" (עוד סרט מתחנף), שממשיך לגלם את הבחור הטוב גם כאשר הוא משרת צבא-כיבוש מטומטם לחלוטין. אופוזיציה? תעוזה? מבט פנורמי על המצב המזרח-תיכוני? שקט, עכשיו יורים בשביל לקבל פרסים.

 

"בופור" איננו הסרט המתאר את הסיפור האמיתי מאחורי דרום לבנון הפצועה. הוא מנסה להיראות ולהישמע ביקורתי, למרות שכל תפקידו הוא לחבק ולנשק את החיילים האדישים, אלו שלא שאלו שאלות, ורק ספרו אחורה עד ליום השיחרור, בתקווה לא לחטוף פגז. הסרט הזה מציג תמונה מעוותת, כמעט אוטיסטית, של מציאות צבאית, ומעמיד פנים כאילו מדובר בבחירה אמנותית נייטרלית (בופור = אי בודד). הכבשים ההולכות אל הטבח חסר האבחנה של החיזבאללה, מייצגות למעשה חבורה של זאבים רעבים, מניפולטורים בלתי-נילאים שהצליחו לשכנע גם את עצמם בנרטיב ההפוך (הכובש = קורבן). סידר נפל לאותו בור גם ב"מדורת השבט", סרטו הקודם: יצירה עשויה-היטב ברמה הטכנית, אך מופרכת אמנותית בגלל חרדה מתמדת מפני הקונצנזוס הפנים-ישראלי, המשרתת את המטרה המסחרית המקודשת: לפנות לקהל יהודי נרחב ככל האפשר, ולהיות משודר גם בערוץ 2.

 

לסיכום, "בופור" הוא סרט מיומן אך שיקרי. הוא מציג נרטיב פוליטי שחוצה את גבול התעמולה של דובר צה"ל, ובו-זמנית מסתתר מאחורי מניירות קולנועיות אופנתיות כדי להציג תסריט חד-צדדי, שטוח ומתחסד. ערימת המסרים המגובבת של יוסף סידר ועמיתו רון לשם מתנפצת אל מול המציאות הפוליטית האמיתית בה אנחנו מוקפים, ושבה האליטה הצה"לית מתחפרת עמוק כדי להגן על עצמה מפני בית הדין הבינלאומי לפשעי מלחמה, דעת הקהל הבינלאומית, החלטות האו"ם, המשפחות השכולות וכמובן כל שכנינו במזה"ת. "בופור" הוא סרט שמנסה למכור לנו משהו שלא קיים, ולצורך כך מתאר עולם מנותק מכל הקשר אמיתי, שבמרכזו דמות בלתי-קיימת של כובש מסכן, קוזאק חמוד, קלגס מתוק, תוקפן כחול-עיניים, קורבן סוחט-דמעות עם רובה אמריקני, חייל נאמן למולדתו הרקובה, עוד חי"רניק רפה-שכל שהולך אחרי העדר השכונתי שלו כדי להישאר עם החבר'ה בכל מחיר. רק בוז מגיע לסרט שכזה: בוז ומחאה מנומקת.

 

המאמר פורסם בבלוג של אורי ברייטמן

 

בופור

 

Bufor / Beaufort

 

ישראל 2007

 
בימוי: יוסף סידר
הפקה: דוד מנדיל, דודי זילבר | תסריט: רון לשם | צלם: עופר ינוב | עורך: זוהר סלע | עיצוב אמנותי: מיגל מרקין | עיצוב פסקול: אלכס קלוד | לחן פסקול: ישי אדר | חברת הפקה: יונייטד קינג | עיצוב תלבושות: מאיה מור | איפור: רונית דוגו ארביב

שחקנים: אושרי כהן, אלי אלטוניו, איתי תורג'מן, אוהד קנולר, דניאל ברוק, יגאל רזניק, איתי שור, איתי טיראן, ארתור פרדז'ב, גל פרידמן, זהר שטראוס, אלון אבוטבול, דני זהבי, נבו קמחי, חנן ישי, ג'סי הכלבה.

 

 

 

רוצים לפרסם את דעותכם ב"פרשן"? גם אתם יכולים! לחצו כאן

 

גולשים יקרים, הכותבים באתר משקיעים מזמנם בשבילכם, בואו ניתן להם תגובה! כתבו למטה (בנימוס) את דעתכם.

דרג מאמר:          
תגובות למאמר זה התקבלו 5 תגובות לקריאת כל התגובות ברצף
1.
מסכים לגבי הסרט - נבעת מהשינאה העצמית
קצין בגולני (במיל.) 14.03.08 (02:10)
2.
המשך לתגובה הקודמת
קצין בגולני (במיל.) 14.03.08 (02:11)
3.
איזה קטע:
גלעד 14.03.08 (23:14)
4.
כל הכבוד לך קצין בגולני
אורית 09.05.11 (16:06)
5.
חתיכת שמאלני קיצוני
רותם 03.10.11 (02:13)